עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת ראה
ל
המדבר. כי גם זה העבר שהיו שם אז נקרא ג״כ עבר הירדן. שהוא בערך א״י. וג״כ העבר השני שבא״י קורא עבר הירדן בערך להמדבר: בהר. במדבר י״ד מ״ה: עד דן.
כי גלגל נקרא אח"כ בימי יהושע כמ״ש ביהושע ה׳ ט' ויקרא שם המקום ההוא גלגל. וכן דן נקראה אח״כ לשם בשם דן כמ״ש בשופטים. ועיין בפסוק קרא נחל אשכל ומש״ש ולזה יכוון ג״כ כאן: אברהם. בראשית י״א ל׳: יפרשם. בפ' תבא:
לא
יב
ח
ויש מי. וזה פירוש איש כל הישר בעיניו:
יא
יראי השם. שפירוש איש כל הישר בעיניו קאי על שאר העבירות שעשו אז להעדר יראתם מהשם. ואמר להם שבא״י יענשו ע״ז כי תקיאם בגלל תועבותיהם: אנחנו. ומשמע שגם משה בכלל. לז״א שראש הפסוק לא תעשון קאי גם על מצוות הקרבנות התלוים בארץ ולענין זה גם משה בכלל: כן כתוב. בפ׳ אמור כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו׳: המנוחה. זה ענין בפ״ע וציון הוא על הפסוק: שלא יטעו. צ״ל שלא יסעו. וכ״ה מתוקן כבר בקצת נוסחאות. ואמר על עצמם בלשון מנוחה כי ינוחו מנסוע עוד. ועל בניהם אמר הנחלה. כי הם ינחלו בלא יגיעה מקודם.ואח״ז פירש פירוש אחר על מנוחה ונחלה שמנוחה הוא קורא כיבוש האומות. ונחלה קורא ישיבתם בטח בארץ:
יא
תוספת. כי כבר אמר כן לעיל פסוק ו׳ וכפלו כאן להוסיף לומר ושמחתם: שנית. שהרי כבר הזהיר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו׳ רק כפלו כאן בשביל הסיום רק בכל אות נפשך שבא להתיר להם בשר תאוה לזבוח בכ״מ:
טו
מותר. שהרי לא הוציא רק הדם שלא יאכלוהו וא״כ לולא הקבלה משמע מפשט הכתוב שבבשר תאוה מותר כל חלב הטעם. שראש הפסוק אינו מקושר היטב לסופו שהתחיל לומר כי אתם עוברים לבא לרשת וסיים עוד הפעם וירשתם אתה. וגם אין הבנה למלת כי נתינת טעם זה למה הוא חוזר. לז״א כי ראש הפסוק דבוק עם ושמרתם כאלו אמר כי אתם עוברים וגו' ושמרתם לעשות וגו׳ אז וירשתם אתם וישבתם בה: רק חלב הקדשים אסרה תורה וזה חזוק לדבריו בפ׳ צו בוכוחו עם הצדוקי על חלב האליה. ע"ש שבע״כ אנו צריכים לקבלה שאמרו שכל חלב אסור מה״ת והתירו חלב האליה:
יז
רבים. צ״ל דעת רבותינו שאמרו חז״ל שמע״ש אסור לאכול חוץ מירושלים: אך פדה. במדבר י"ח ט"ו ששם מדבר אל הכהנים כל פטר רחם לך יהיה. ומסיים אך פדה תפדה וזה אינו חוזר לכהנים רק לישראל שהם חייבים בפדיון בכוריהם. אף כאן הגם שמדבר אל ישראלים בכ״ז מ״ש ואכלת שם בכורות בקרך קאי רק לכהנים: בכור עדר. ר״ל המובחר ומחלבי בקריו וצאנו צריך להביא לה׳ וזה מותר לישראל באכילה: הנבחר. שרק בגבולין אסור לישראל לאכול הבכור ובמקדש שרי גם לזר. וזה היפך הכתוב במדבר י"ח גבי מתנות כהונה. וכן קדש לי כל בכור: פירוש אם. שאין כי זה לשון דהא אלא לשון אם וכבר הזכיר זה למעלה פסוק ט"ו רק להוסיף כאן שגם בריחוק מקום והוא בח״ל נוהג זה:
כג
פירשתיו. בראשית ט׳ ד':
כה
שתשבש נפשו. כצ״ל. שהמאכלים הללו משבשים ועוכרים הנפש והדעת ומזה נמשך גסות ועיכור הטבע גם לבניו אחריו:
כו
תביאם. שאין הכונה במלת תשא שחייב לשאת אותם דוקא ביד או בכתף רק על ההבאה לבית הבחירה:
כט
מלת ופן. צ״ל מלת פן תנקש וקאי על פסוק ל' ומפרש מלת תנקש שהיא משליית ומליצית והכונה לומר שימשכו אחריהם לעשות כמעשיהם. וכלל כל זאת ההוראה. במלה אחת:
ל
את הדבר. כאלו אמר רק את הדבר אשר צייתי אתכם אותו תשמרו לעשות לא כמעשיהם ומקושר עם הפרשה שלמעלה פסוק הראשון מפרשה שלאחריה:
יג
ב
בהקיץ. ר״ל הכונה במלת חולם חלום. שהנביא שהזכיר תחלה הוא שיאמר שבאה אליו הנבואה בהקיץ. או שיאמר שנראה לו בחלום: וי״א. שהוקשה להם איך יתכן שנביא השקר יתן אות ויקוים האות הגם שדבר שקר. אלא ששמע מפי נביא אמת זה המופת ובא הוא ואמר המופת הזה על נבואתו השקרית. והוא בטוח כי יבוא האות ההוא: וי"א כי אפילו. ר"ל שהכתוב משמיענו כי הדבר שהוא נגד הדעת והאמת הברורה לא נאמין היפוכו אך ע״י מופת וראוי לתלות המופת באיזו סיבה אחרת ונדחה החוש מפני השכל: ובמכות. ר״ל בתוכחה להלן כ"ח אמר שהמכות יהיו לך לאות ולמופת. הרי שמופת הוא רק סימן:
ד
בעבור שעזבו. ר״ל לפי פירושו למעלה מלת אות שהיא סימן א״כ מה פירש כי מנסה. שאין לפרשו עתה כפירש״י למה נתן לו ה׳ ממשלה. לז״א שקאי על שעזבו ה' לנפשו ולא המיתו בדברו שקר בשמו:
ה
העיקר. שאין במצות אלה רק משום. זכר רק שעיקר החפץ בה בעצמה לעשותה: בראש ובסוף. ר״ל בחייו ידבק בדרכיו ובסוף אחרי מותו תדבק נפשו בו. וכמ״ש הרב סוף פ׳ עקב בפסוק ולדבקה בו:
ו
מלת דבר. שהל"ל כי דבר דבר סרה לפי שמלת סרה הוא שם התאר וחסר המתואר וכן הל״ל וברוב יועצים עצה: פירשתיו. במדבר כ״ד כ״ב:
ז
כצורה. ממה שראינו בביצת התרנגלת שאין חילוק בין ביצה דספנה מארעא לביצה הילודה מחיבור התרנגול אלא שאינה מוציאה אפרוח. הוכיחו הפילוסופים שגוף הנוצר הוא מהאם והאב הוא רק נותן הצורה. ולפיכך הזכיר בכ״מ בן אמך כי הטבע יותר נוטה אחריו להיותם בעלי גוף אחד. לא כן אחים בני אב אחד מאמהות שונות אין מזגם שוה כ"כ מפני שלא יתדמו רק בצורתם:
ט
מפיו. והוא הכמנת העדים אחרי הגדר שהזכירו חז״ל: כן כתוב. בפ' שופטים ע״פ שנים עדים יומת המת:
י
משנים עדים. שמלת ידך שבה אל כל אחד מהעדים ששמעו מפיו ככתוב ג״כ בפ׳ שופטים יד העדים תהיה בו בראשונה. לולא הקבלה שאמרה שמצוה ביד הניסת להרגו:
יד
א
ובפה. ר״ל. מאכלות אסורות:
י
חסר ו׳. דהל״ל שור ושה. ומ״ש שה מין כבש הוא ענין בפ״ע לפרש ששם שה כולל ב׳ המינים:
ח
מלת לו. כאלו אמר ולא גרה לו:
ט
פירשתיו. ויקרא י״א ט':
יא
תחת דאה. שאמר בפ' שמיני ואת הראה ואת הדאה ופה אמר ואת הראה ואת האיה ואת הדיה. ולז"א שדאה הוא שם הכלל כמו שצפור האמור פה כולל שני מינים תחתיו תור וגוזל:
כ
כארבה. שחשבו בפ׳ שמיני ולא כאן:
כא
פירשתי. שמות כ״א כ״ח. שמלת גר הוא ג״כ א״י רק שמתגורר בארצם. ונכרי הוא א״י עובר אורח: הוא בשר. כמו הבהמות והחיות שהזכיר לעיל והזכיר כל האסורים בבשר: פירשתיו. שמות כ״ג י״ט:
כב
והנה בבשר. כלומר אלה האסורים הם בבשר ועתה הזהיר האסירים בדגן: תחל ממעל. ר״ל אם נחשוב עשרת הנאצלים שהם המלאכים הממונים על הגלגלים מלמעלה למטה יהיה האחד הראש שהוא השם הנכבד. ואם נחשוב הנאצלים ממטה למעלה יהיה העשירי הנכבד שהוא ג״כ הבוי״ת ולכן נקדשו הבכור והמעשר: האחד איננו. עיין פ׳ שמות בפסוק כה תאמר אל ב״י באריכות מזה: וכל שרש. זה הנאמר שם כי כל מספר הוא חלק מאחד או התחדש מכפלו ע״ש: עגולים. שאם תרבע אותם תמצא במרובעם ג״כ המספר ההוא. כי מרובע של חמשה הוא עשרים וחמשה ושל ששה הוא שלשים ושש. וכן במעוקבם ובמדרגות הגבוהות יותר וחמשה וששה הם מספרים האמצעים מן א׳ עד יו״ד כזה. א׳ ויו"ד הרי י״א. ב׳ וט' הוא י״א וכו׳ עד חמשה וששה הרי י״א:
כג
פירשתי. לעיל י״ב י״ז: וטעם שנית. ר״ל ועוד פירוש למלת תלמד מלשון רגילות:
כז
על בית הלוי. ר״ל סמיכות כתוב זה לשלפניו. כלומר אז ושמחת אתה וביתך. אם לא תעזוב בית הלוי. בשכר זה תשמח:
כח
עם הלוי. לפי דעת המכחישים: קבלת. שאמרו שבכל השנים נוהג מעשר ראשון ושני ובשלישית מעשר ראשון ומעשר עני. ולפי דעת המכחישים יהיה בכל שנה רק מעשר ראשון ובשלישית ג״כ מעשר עני:
טו
א
הקהל. שנאמר שם מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג האסיף והוא בתחלת השנה: שמטוה. מ״ב ט' ל"ג: והניחוה. הוי״ו יתירה וצ״ל הניחוה. ששמיטה אינו מלשון גרירה אלא לשון עזיבה והנחה:
ב
פועל. כמלת כותב שהוא תאר לאיש שמלאכתו מלאכת הכתיבה ונקרא כן אף בשעה שאינו כותב. או הוא בינוני פועל וכ״כ סובל ב' פירושים אלה: ובעל. ר״ל. ומ״ש בעל משה למה נקרא בשם בעל: והלוקח. הוא מפרש השרש נשה מלשון הלואה. ונקרא הלוה נשה. והמלוה משה. ויהיה פירוש אשר אתה נושא בו שעשיתו לנשה וללוה: המלה לשם. והוא רק שמטה לארץ או לבעל משה ולא ישמטו לה׳ מאומה. אכן כמו שקראו בויקרא כ״ה ב' שבת לה' דהיינו שינוחו לשם ה׳ כן קראו שמטה לה':
ז
לדבר. ר״ל מלדבר:
ח
קצרה. כי מהראוי שבכ״מ יבא המקור קודם הפעל: הדרש. אפילו מאה פעמים:
ט
כגון תפלה. ר״ל קללה להרשע: ולא יגאל. צ״ל ולא יגדל: ושבה. שהיא פועל. ואינו שם התאר כמו עין רעה:
י
הוא בחלקים. ר״ל כל דבר שלם מורכב הוא מחלקים. ושלימות הכלל תלוי בשלימות כל חלקיו. כחלקי הגוף שהוא כל הגוף שאם יוחלש אבר אחד יוגרם עי״ז הפסד וצער לכל הגוף. ובהחישו עזר ומרפא להאבר הכואב ההוא תצמח תעלת לכל הגוף כן כל אדם הוא אבר אחד מכלל האומה ובהטיבו לזה האומלל הוא מטיב בזה לעצמו:
יח
פירשתי. לעיל וא״ו: בתחלת. אחיך קודם לאחר: בעבור הענק. כמו שהזהיר פה פתוח תפתח לענייך. כן תעניק מטובך לעבדך:
יב
פירשתיו. שמות כ״א:
יג
פירשתי. בראשית ל״א מ״ב:
יד
המקום. שלפי הענין נראה פירושו מלשון נתינה וטעינה ואין לו עוד דמיון במקרא בהוראה זאת:
יז
פירשתיו. שמות כ״א וא״ו: עם אין לו. ושלם ישלם דבוק עם חמשה בקר. וכן אם שלש אלה אינו חוזר על שאר כסות ועונה. רק לוהפדה:
יח
ג״כ לשוכר. שגם השוכר אינו רשאי לשכור שכיר יותר מעל ג' שנים והנמכר לעבד עובד שש. משנה השכיר: פירשתי. בפסוק ושלישים על כולו: בתחלת. שלא יעבוד רק משנה השכיר. וכן השביעית משמטת מתחלתה:
יט
הזכירו. אחר שכבר הזהיר ע"ז כמה פעמים שהבכור הוא קדוש:
כ
פירשתי, לעיל י״ב י״ז:
א
לא נעשה. שפירושו שמור את חדש האביב ועשית פסח. שאם יהיה האביב בניסן יעשו פסח. ואם נתאחר האביב לא יקריבו פסח באותה שנה. ולא ס״ל לעשות עיבור אז ולדחות ניסן על חדש מאוחר. ולכן אמר הרב ראיה שהרי אין לחדשים שם בלה״ק שנאמר אחר שהוא ניסן איך נעשנו אדר רק התורה קראה במכוון לחדש שבו הפסח בשם חדש הראשון שהוא הראשון לאביב מבלי הבט במספר החדשים שעברו לפניו ואם נתאחר האביב ממילא נתאחר לרגלו גם חדש הראשון: אחרים. כגון על גליות שנעקרו ממקומם וגוזליא רכיכין וכדומה. שגם בשבילם מעברים השנה: רשות. כי מהארץ עצמה יצאו ביום לא בלילה. שהרי לא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר: אפרשנו. צ״ל פירשתיו בפ' בא בפסוק ויקרא למשה ולאהרן לילה:
ב
לפסחים. ד״ה ב, ל״ה: אתה וביתך. לעיל ט״ו שאתה הוא חיוב. וביתך רשות. שהרי יראה כל זכורך כתיב ולא כל ביתך: במצרים. שהיו עניים ולא היה סיפוק בידם לקחת בקר:
ג
שלא יטמא. שהרי במ״א אמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ומסתמא כוון גם כאן לזה:
ו
פירשתיו. שמות י״ב וא״ו: עם כבא. כי מועד צאתם היה בבקר לא לפנות ערב רק הכונה כי הפסח הוא המועד צאתם ממצרים:
ז
פירשתיו. שמות י״ב ט׳ שהכונה צלי אש: שלח את העם. מ״א ח׳ ס׳'ו והוא שמיני עצרת. ובד״ה ב׳ ז' יו״ד כתוב בכ״ג לחדש והוא אסרו חג: כאשר הוא. אם הוא קרוב ילך עד ביתו. ואם לאו ילך לאהלו שעשה קרוב לירושלים עבור ביתו לחנות בו ימי הרגל:
ח
חרמש. ר"ל ששת ימים יאכלו מן החדש ושבעה מן הישן: דבק עם. כאלו אמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי ג״כ. ונוסף עוד בו בז׳ שגם לא תעשה בו מלאכה: מהפאה. שלכן הבדיל היום השביעי לכתבו לבדו ולא כללו עם שאר הימים לאכילת מצה. כדי שישמש ג״כ לפאת סוף מאמרו שהוא ל״ת מלאכה: והטעם. שלפי שמלאכת אוכל נפש מותר ביו״ט רק בכל מלאכה שהיא עבודה לזה לא אמר כל מלאכה. ובשאר המועדים ובפ' אמור במקום שאמר כל. אמר ג״כ מלת עבודה. רק בפ' בא אמר סתם כל מלאכה והוצרך למעט שם להדיא אך אשר יאכל לכל נפש. כי במקום הראשון מההכרח ללמדנו מה בא למעט במלת עבודה ביתר המקומות: מתחבר. ופה לא חשב רק הרגלים שיעלו לירושלים:
יב
דבק. שלכן ישמח ג״כ עבדו:
טו
הצבור. שלכן אמר בל״י שקאי על כל הצבור. או שכ״א בפ״ע מחויב להביא שלמי שמחה כפי יכלתו: והוסיף. הכתוב לומר בכל תבואתך. לבאר במה ברכו: לעתיד. שהוא רק הבטחה שישמחהו ג״כ לעתיד. לא מצוה: כי אם. שלא יעסוק בשום דבר רק בעניני שמחה:
טז
מסת. הכתוב לעיל יו"ד. ומסת זה לא ידענו שיעורו. ובא לומר כאן שעיקר הקפידא שלא יראו פניו ריקם. וכמה שיביאו די: פירשתיו. שמות ט״ז ל״ד: