עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת ואתחנן
כג
יהושע. לפניו זה בפסוק כ״א אמר ואת יהושע צויתי. ופירש להם עתה הטעם מפני מה צוה ליהושע לפי שכבר התחנן לפני ה' ולא הועיל שיעבור הוא:
כד
לחבב. לכן ספר כל הענין איך הפציר בה׳ להביאו שמה. ואיך נחשב לו לעונש רב מניעתו מבוא שמה:
כט
מפורש. ויסעו מהר העברים ויחנו בערבות מואב:
ד
א
נשבר. ר״ל שבא בחיר״ק ומשפטו בפתח כמו וידעתם:
ה
והטעם. זה קאי על מלת עם חכם שהכונה שחקיו ומשפטיו לא נודעו בעצם טובם רק לחכמים ונבונים וע״ז יכוון במלת רק:
ז
בחכמה. כי מלה״כ כי מי גוי גדול משמע שהוא נתינת טעם לאמרם רק עם חכם ונבון. ולזה מפרש כי הפסוק ז׳ מקבל למלת חכם כי אלהים קרוב לנו להשפיע חכמה להמבקשים אותה. והפסוק השני מקביל למלת נבון: וטעם. שאין הכונה שגדולים בכמות שהרי היו כמה עמים רבים ועצומים מהם. רק הכונה באיכות שהם גדולים בחכמה וביראת ה' מערך שאר העמים:
ט
*הטעם. של מלת קח:
יד
ובשנת. צ"ל בשנת: האמת. כי תשחיתון הוא מהפעיל:
טז
אימים. מלה״כ ובאימים יתהללו ירמיה נ'. והמבין במחוג יבין: ושבעה. כי ככבי השבת שבגלגל שמיני חלקו התוכניים למ״ח צורות. ומהם הי״ב מזלות, ואחר שכבר חשב עקרב נשארו מ"ז:
כא
פירשתי. פ' חקת בפסוק ודברתם אל הסלע:
כג
וכבר. בפסוק ט״ז: על צורת. ויהיה פירושו אשר צוה ה׳ את צורת הכוכבים למענך לשמש אותך:
כז
וכן האבן. בסוף יהושע: נמלחו. הרי שאין קיימים לעולם ? אבל הוא רק מליצה לומר שאף שיכלו השמים והארץ תבלה אבל חסדי ה׳ לא יתמו:
כו
תלמדון. צ״ל ילמדון. הכתוב לעיל סוף פסוק י׳. ומ״ש שאיננו סמוך ר״ל שאיננו בטעם משרת. כי במשרת משפטם בשוא עה״פ. ודברי הרש״נ בזה מגומגמים:
כז
פירשתיו. בראשית ל״ד:
כח
החמישית. ר״ל חוש המשוש: שרש. ר״ל אלה הארבעה הם עיקר חיי הגוף. וגם נוכל לפרש כי חוש המישוש היא מקור כל ההרגשות ואם אין להם אלה הארבעה זה אות כי אין להם כל הרגש. ואחרי שאין להם אלה העיקרים הם כאבן דומם ומכ״ש שאין להם שאר ההרגשות:
כט
אפרשנו. להלן ל' י,: יחזקך. שהוא מלשון חולשה ורפיון לא מלשון עזיבה:
לב
לאויר. עיין בראשית א׳ ו': ששמע. צ״ל השמע עם:
לד
חול. כאלו אמר הנסה אלהים אחר. רק הכונה שאלהינו לא עשה כן לכל גוי: שם כלל. וקאי על האותות והמופתים שהם כולם נסיונות להראות כחו: ואהרן. עשו את כל המופתים. הרי שקורא העשר מכות בשם מופתים:
לה
שלא נקרא. ר״ל בנין הפעל: וגבהים. שכתב שם כי במלת גבה מעל גבה שומר רמז לחמשים וחמשה צורות הככבים שבגלגל השמיני וז׳ ככבי הלכת. השמים משטרם בארץ. ולכן אמר בזה כי ה' הוא האלהים. ששם אלהים מרמז על ההנהגה ע״י כחות הגלגלים שהם זה למעלה מזה וה׳ הוא הגבוה עליהם ויטם וישנם לאשר יחפוץ כאשר הראו לדעת זה ביצ"מ: פירשתיה. בפ' שמות בפסוק אהיה. שהוא מורה על ההנהגה הטבעיית וע״כ לא נזכר בספר קהלת שם אחר זולת אלהים. כי שם אינו מדבר על ההנהגה ההשגחיית רק מהנעשה תחת השמש: כי המדבר. ר״ל כי במראה הגדול של מעמד הר סיני היה נס עצום ושידוד המערכה ולא היה לו להזכיר שם רק השם המיוחד. רק לפי שלבחינת השומע שהוא גוף הוכרח הדבור האלהי להתגשם וללבוש צורה חמריית כדי לסבר את האזן ולהבין את הנפש המחוברת בגויה לזאת יתיחס אצל הדבור שם אלהים. כי בחינת הדבור והשמיעה הוא רק ע״י הקשת גלי הקול בעצבים המרגישים. והוא כח מכחות הטבע: דרך קצרה. לכך הוצרך להאריך מעט:
לו
העינים. שראו בעיניהם את אשו הגדולה. ואזניהם שמעו דבריו מתוך האש. ונפחד חומרם מהשגה הרוחנית: השלשה. אברהם יצחק ויעקב:
לז
ומלאך. ויהיה פירוש בפניו במלאך פניו ולדעת הרב קאי על הבוי״ת בכבודו ועצמו:
לח
קרוב. כי עדיין לא נחלו. רק לעתיד ינחלו מקרוב א״י: כאשר עשה. לעיל ב׳ י״ב וקאי ג״כ על ארץ הרפאים: טעם נכבד. ר״ל מה שכבר אמר לעיל ל"ה אתה הראת יכוון למה שראו בעיניהם. וכאן בפסוק ל״ט אמר והשבות אל לבבך שתבין ג״כ בשכלך: ובשקול. צ״ל וזה בשקול הדעת: ממעל ב״א. שבאמת אין השמים ממעל ואין הארץ מתחת. רק הארץ במרכז והשמים מקיף אתה מסביב כלמעלה כלמטה. רק לפי שבערך האדם המביט רואה השמים מעל ראשו והארץ מתחתיו אמר כן. והראיה שהפירוש הוא כן. שהרי במקום אחר אמר שמיך אשר על ראשך הרי שיחסו רק בערך האדם:
מא
ביום. דמה ענין זה לכאן אחר שרק להלן אמר ויירשו את ארצו. ואח״ז הל״ל שהבדיל הערים. גם אלו בא לספר המעשה מהמקלט הל״ל הבדיל:
מו
הוא הר. שאין פירוש גיא עמק רק הוא שם מקום והוא אדרבה פסגה. ועיין בפ׳ חקת בפסוק ומבמות הגיא אשר בשדה מואב: מואב. כמוכח מפסוק שהבאתי לפני זה. וכאן אמר בארץ סיחון מ״מ אחד הוא כי סיחון לקחה ממואב:
ה
א
פירשתי. לעיל א׳ ה':
ג
עמכם. שאמר פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. גם אנכי עומד בין ה׳ וביניכם. משמע שדבר אל יוצאי מצרים עצמם. שהרי על שבט לוי והפחותים מבן כ׳ לא נגזרה גזרת המרגלים:
ד
לא יראנו. דק״ל דכאן אמר פנים אל פנים דבר ה׳ עמכם. ולעיל אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול:
ה
פירשתיו. לעיל ג׳: לא עליתם. שאין כי יראתם טעם למה שלא עלו בהר. שהרי הזהירם השם לבלי יעלו. אלא הפירוש שהגם כי לא עליתם בהר בכ״ז יראתם מפני האש הגדולה: יפרש. שאמרו אל יוסף דבר עמנו אלהים: עליתי. דלפי פירוש זה שפסוק אנכי עומד מדבר על אחר מ״ת. א״כ מאי שאומר ולא עליתם בהר. לז״א לפי שמשה עלה אח״כ אל הערפל: רחוקה. שהפסיק באמצע עם פסוק אנכי עומד: והמדבר. ר״ל משה: ולא הפרשיות. ולכן לא תקשה למהפרשה סתומה בין לאמר ובין אנכי. כי משה אמרה באמת יחד: שוא ושקר. שכאן אמר לא תענה ברעך עד שוא ובראשונות נאמר עד שקר: והוסיף. על הלשון הנאמר בדברות ראשונות:
יד
ובתחלה. בדברות ראשונות נאמר רק כלל ובהמתך: והניח עבדך. ר״ל שהניח עבדותך וחפשך מעבוד. לכן תחמול גם אתה על העבד ותתן לו לנוח עכ״פ יום אחד ולפ"ז מלת וזכרת אינה קאי שעי״ז יזכור. אלא הפירוש שע״י שיזכור ויתן זאת ללבו לא ירע בעיניו מנוחת עבדו. וכמ״ש גבי הענקה וזכרת כי עבד היית. ולפי הי״א יהיה הפירוש שע״י מנוחתו בשבת יזכור כי הוא ברשותו ואינו עבד שבע"כ יעבוד. ויודה לה' על גאולתו וחרותו: פירשתי. בפ' יתרו בפסוק אנכי: ימיך באר. צ״ל במקום מלת "ימיך" "ומשה" באר. ור״ל שבדברות ראשונות נאמר רק למען יאריכון ימיך. ומשה הוסיף לבאר שיהיו הימים טובים ג״כ: למה הפסיק צ״ל למה לא הפסיק. ור״ל מפסיק הפרשיות שקבע לכל דבור פרשה בפ״ע. וא"כ ה״ל להפסיק בפרשה ג״כ בין אנכי ללא יהיה: וכבר פירש. צ״ל וכבר פירשתי בעשרת הדברים. ור״ל שבפ' יתרו כבר באר דעתו בארוכה שהוא מסכים לדעת חז״ל שאנכי הוא מכלל הדברות. ובכ״ז הוא כיסוד ועיקר לכל יתר הדברות. כמו האחד בחשבון שאם לא יאמין שה' הוא אלהיו אין מקום לשמור כל יתר מצותיו ע״ש: ומלת חמד. צ״ל וי״א שמלת חמד והם חולקים על הדעה שאנכי מכלל עשרת הדברות. שהוא רק בא להגיד מי הוא המצוה. וחשבו לא תחמוד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך בשנים: ויהיה בית. צ״ל ולדעתי יהיה בית. וכו׳. ור״ל שהוא סותר דעה זו. ואומר שאנכי הוא דבור בפ״ע. ולא תחמוד דבוק עם לא תתאוה. או שדבור לא תתאוה בה לכלול כל אשר לרעהו ואינו אלא כללו של ראשון. והעד שהרי פה אמר לא תתאוה אצל בית היפך דברי הי״א: במחשבת הלב. הם באו לסתור דעת האומרים שדבור אנכי הוא מצוה להאמין בלב: ורובם זכר. ר״ל רוב מצוות אינם רק לזכרון כתפילין וציצית ושבת. ועיקר הזכרון אינו אלא בלב. וגם אין הבדל בין השוגג והמזיד רק כונת הלב וזה פטור וזה חייב. על כונתו לחטוא. ועיין בפ' יתרו ותראה צדקת הגהותי פה. ונסתלקה בזה גם קושית האב"ע:
יט
ולא הדבורים. ממה שאמר הדברים לא הדבורים ראיה לדעת הרב כי משה לא שמר לספר רק הענינים לא מלה במלה:
כג
פירשתי. בראשית א׳ א': מעצמו. ר״ל צבא השמים שאותם יכנה לפעמים בשם אלהים שהיא הנהגת הטבע הם פועלים רק ברצון אל עליון המחיים והוא עלת תנועתם כידוע בשיטת הפילוסופים הקדמונים במה שאחר הטבע:
כד
מפורש. כי מלת את בלתי מיוחדת דוקא לנקבה נוכחת:
כו
יתן לי. כ״א יצדק אנוש מה יתן לו ? ורק לאדם עצמו צדקתו ומפרי מעלליו ישבע טוב: ודע. בא לתרץ מלת מי יתן. וכי יד ה׳ קצרה מתת כחפצו ומי הוא הנותן בלתו? לז״א כי אמנם שרש כל המעשים מאתו יתב׳. כי הוא הסבה הראשונה לכל משטרי השמים וכסיליהם. אך הנמצאים בעולם השפל כבר יקבלו טבעם והשפעתם מכח המערכה העליונה: השרשים. ר״ל הארבעה יסודות: המורכבים. הרכבת כחות המערכה עם כח היסודות: מהכללים. ר"ל כל נוצר יחידי יקבל כחו ותולדתו כפי השפעת המזל ברגע לידתו. וכפי היסודות שהורכב מהם. שהם הפועלים הכללים בכל היצירה: ובעבור כח. צ״ל פה ובעבור השתנות כח הכללים. או צ״ל בעבור רבוי כח הכללים. וכונתו כי גם הכללים יתנגדו ג״כ ע״פ רוב זל״ז. עד״מ איש אחד שנולד במאדים וע״פ שיטת האצטגנינים. יהיה הנולד איש אכזרי. אבל מזג יולדיו היו בעלי מרה הלבנה ורכי הטבע והולידו בו כח מתנגד לכח המזל ושניהם נמצאים בכחו ההיולי. ולזאת יוכל האדם לבחור דרכו לטוב או לרע אם יתגדל בחברת אנשים אכזרים יקנה לו בנקל טבע זה מסבת כח מזלו. ואם יתרגל ויחנך בין טובי לב יקבל מדה זו ג״כ מסבת מזגו: ויחזק ה'. כי הוא סבת כל הפעולות בעצם וגם ויחזק לבו כי הוא עזר בבחירתו: לא ימנע. ר״ל שהבוחרים בדרך טובה לא ימצאו מעצור מצד המערכה. וטבע מולדם. כי ה' כנן שמים בתבונה. באופן שהגם שהם ישימו משטרם בארץ. בכ״ז יולד מהתנגדותם הבחירה והרצון.. ולכן ייטיב לטובים. ובטוב העולם נידון לפורעי מוסר:
כז
שירד. כי היה בהר והל״ל רד אמור להם:
כח
שישוב. כי אחרי שאמר לו לך אמור איך יעמוד פה: וכן כתוב. בסוף משפטים כתיב עלה אלי ההרה ואתנה לך וגו׳ אשר כתבתי להורותם וכאן נמי אמר ואדברה אליך אשר תלמדם. והנה אמר שם בלשון עלה אלי ופה אמר עמוד עמדי והכונה אחת:
כט
להוסיף. שהרי כבר אמר בפסוק שלפ״ז ועשו בארץ:
ל
פי׳ ימין. כאלו אמר לא תסורו ימין ושמאל רק תלכו בכל הדרך אשר צוה ה': עיקרם. דק״ל מלת למען תירא ולמען יאריכון ומשמע דלמען תירא הוא ג"כ גמול. לז״א כי באמת זה כל האדם והמגיע למטרתו אין גמול גדול מזה: עם הכל. ר״ל שמלת יאריכון ימיך היא על ב' ענינים: א'. היא הארכת כלל האומה על אדמתם ברב טובה וכמ״ש בפסוק שאח״ז ולמען תרבון מאד וגו'. וכל יחיד הוא אבר מאיברי כלל האומה וייטב לו בטובתם. והב' שגם לנפשו בייחוד ייטיב בעולם שכולו ארוך ומתורץ כפל הכתוב שאח״ז:
ו
ג
האמת. שפירוש בשכבך ובקומך על ק״ש בזמן שכיבה וקימה וא"צ לחפש פירוש אחר: ואם הוא נקרא. לדעתי צ״ל ואדם הוא נקרא. ור״ל שאדם הראשון נקרא שמו הפרטי אדם. ואנחנו הגם שכ"א יש לו שם עצם אחר בכ"ז נקרא ג״כ אדם בשם המקרה כי מאדם נוצר: שהוא סמוך. ושע"צ לא יסמך ועיין באריכות מזה בפ' שמות: העיקר. כאלו אמר אלהינו הוא ה' אחד: מחשבות. שהם עתה עובדי אלילים ואז יכירו הכל כי הוא ה' אחד. ואין בלתו:
ז
ובלב. כמ״ש לפני זה והיו הדברים האלה על לבבך: מפורש. שמות י"ג ט': גם אמרו. המכחישים. שזה רק משל שיזכרום תמיד:
יא
סמוך. כמו טוב אדוניו. וכאן בא במוכרת ג״כ ע״ז המשקל:
יג
לא בשם. שאין מצוה לישבע בו. רק אזהרה בעת שיוכרח לישבע לקיים כל דבר באמת לא ישבע בשם אלהים אחרים רק בשמו:
טז
הנזכר. שמות י״ז ז׳: ונפתח הב׳. הגם ששע״צ פרטי לא יקבל ה' הידיעה: ואם הוא. צ״ל ואם הוא יש. ור״ל שבאם יראו השגחתו וטובו עליהם יעבדוהו. אבל אין צורך להם לנסותו:
יט
שרש. ואינו כמו להכות להגיש: הדפו. על משקל אכלו פקדו:
כה
כן כתוב. ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים:
ז
ד
אל בנו. דהל״ל כי תסיר את בנך או כי יסיר את בתך. שלכן לא תקח בתו לבנך בעבור כי תסיר את הבן. אמנם מלת יסיר קאי על אבי הבן והבת מהאומות אשר עליו הזהיר שלא לקחת בנו ובתו שהאב יסיר את בנך או בתך. וז״ש הרב שב אל בנו. ור״ל מלת יסיר שב אל הכינוי של בנו בל״ז: שלא תתן. ר״ל כי זה הטעם של כי יסיר קאי על האיש ההוא שעליו הזהיר לבל יתחתן עמו. וי״מ כי כיון בזה לדעת חז"ל שקאי על הבן הנולד לו מבתך שקרוי בנך:
ו
פירשתיו. שמות י״ט: באחרים. באו לתרץ כפל הלשון של בכם. לז"א שלא.זו שחשק בם אלא שבחר בהם ומאס זולתם כי יתכן שיחשוק בהם וגם בזולתם:
ט
טעה. האומר זה פירש דיוק מספר אלף דור. ואמר כי שני דור אחד הם בערך ל"ו שנה כי ימי האדם הם שבעים שנה. ויהיו ל״ו משנותיו הראשונות דור אבותיו. והאחרונות דורו. ויהיה אלף דור ל״ו אלפים שנה. שבסך אלה השנים ישלים גלגל המזלות הקפתו סביב קוטרו. לדעתם ויעלה לכל מעלה מש"ס מעלות ההיקף מאה שנה. אבל באמת יסובב הגלגל ההוא מעלה אחת בשבעים שנה. ונדחו דבריהם. והאמת הוא שתפס רק מספר מרובה:
י
לכל אחד. שהתחיל בל״ר לשנאיו ומסיים ישלם לו: האמת. שהוא חותמו של הקב״ה. ומי ששונא האמת יחשב כשונאו: שיחשוב. כפי הנראה מפרש מלת לא יאחר שלא יהיה לו אחר ולא יתקיים לו שם ושאר נין ונכד כי יכין לבניו מטבח בעון אבותם. ואצל אהביו ההיפך שישמור הברית לזרעם אחריהם:
יב
הראשון. הסמיכות שנסמכה זאת הפרשה לשלפניה: ואם היית. ר״ל במלת ואם כמלת וחמת. כלומר מהו הברית והחסד שתחת היותך מאהביו גם הוא יאהבך:
יג
רמז. שמלת בטן כינוי לאיברי ההולדה ועיין בדברי הרב בפסוק אשר יצא ממעיך: פירשתיו. שמות י״ג: הבעלים. שהוא שם ע״ז בשופטים יו"ד. שעבדו למזל הצומח באותו יום. דהיינו העולה על האופק בשעה ראשונה ומושל על היום והוא נקרא בעל. והעשתרות הוא המזל הצומח בשעה העשירית על היום לטעם הבדוי להם מלבם. וככה נקראו הצאן עשתרות והבקר אלפיך שהצאן בערך הבקר. כערך עשרה מול אלף:
טז
מצוה. שלא תאמר הבטחה היא שיוכלו לכלותם אבל הרשות בידם להניחם. לז"א שלכן הוציאו בלשון אכילה כי כמו שלא יתכן להם לחיות בלי אוכל כן לא יתקיימו אם לא יכלום: כל אחד. לפי שפתח בל״ר את אלהיהם וסיים בל״י הוא:
כא
הגאון. מובא ביתר ביאור בשמות כ״ג כ״ט:
כד
בחירק. ומשפט המקור בהפעיל בפתח ובחירק פירושו כמו השמיד אותך: לעזבם. הרב מפרש מלת ולקחת לך לענין בפ״ע כלומר או שלא תקח לך ממון מהם על מנת שתעזבם. שמלות אלה אין להם קשר יפה עם הקודם:
ח
ב
פירשתיו. בראשית כ״ב א':
ג
צקון לחש. ישעיה נ״ו ט״ו והנו״ן יתירה. וכן ויחנון שופטים י״א י״ח: רק הכח. ר״ל כח הזן שהוא נפש המאכל או כח העליונים הניתן בהצומח:
ח
פירשתיו. ויקרא ב' י״א:
יג
הספרדי. שדעתו כי נל"ה השרש עשיה בנית. ומזה עשיתי בניתי. נשארה היו״ד וה"א חסירה. וכן במלת ירביון. ואין שאר המדקדקים מודים לו:
ט
א
בזמן. כי ביום דבר משה זה לא עברו את הירדן רק בימי יהושע בעשור לחדש ניסן:
ז
שנסעו. כי עד בואם חורבה לא מצינו שהקציפו ה':
י
מפורש. שמות ל״א י"ח:
יא
או תחלת. ותהיה הכונה מתחלת יום הארבעים. וכ״כ הרב בפסוק וישובו מתור הארץ:
יח
ועתה אעלה. שמות ל״ב ל':
כא
העגל חטאת. שלא נטעה לפרש ואת חטאתכם אשר עשיתם שחטאו במעשה שעשו. כי איך שייך לומר ששרף את החטא:
כב
פירשתי. במדבר יו"ד ל״ג: קודם מסה. ובאמת המסה היה במקום אשר על הצור ואח״כ באו לתבערה. אד בעבור שהיה שם עונש הוא דבר המורגש להם שהקציפו את ה' שם לכן הקדימה. שוב ראיתי שהק׳ מדוע הזכיר מסה כלל בין המקומות שהקציפו ה׳ ולא מצינו שם עונש כלל. כאותם שחושב עמו. לז"א שסוף סוף חטאו בהיותם כמתאוננים על ה': עמלק. עיין פירש״י שם. ולכן הזכיר פה מסה ג"כ בין המקומות שהקציפו: וחרמון. והוא שם הר אחד כמ״ש צידונים יקראו לחרמון שריון וגו׳ שניר:
כט
אבותם. לכך קראם נחלה: ידוע כי. שמלת אשר הוצאת היא טעם וראיה נאמרו והם עמך. כאלו אמר שהרי הוצאת:
י
א
ארון אחר. לא זה שעשה בצלאל עיין רש"י ורמב״ן: כי וישכון. האמור בסוף משפטים לא קאי על ששת הימים שמר״ח סיון עד מ״ת וקרא למשה ביום השביעי כפירש״י שם. שלפ״ז היה יום עלותו לקבל הלוחות תיכף ביום המחרת אחר מת״ת כמ"ש שם ויהי משה בהר ארבעים יום. והוא קודם צווי מלאכת המשכן ובע״כ שזה ארון אחר שהרי לא היה עוד ארון בצלאל: ולפי דעת הרב קאי וישכון כבוד ה' על הכתוב לפני זה ויראו את אלהי ישראל וזה היה אחרי מ״ת איזו זמן וגם אחר צווי מלאכת המשכן. ופ' ויקהל שנאמרה אחר מעשה העגל פירושו וכבר הקהיל קודם עלותו בהר וא"כ זהו הארון שעשה בצלאל ע"פ צוויו של משה ולזה אמר ואעש בצווי: כי היה נראה. צ״ל וכן היה נראה. והוא ענין בפ״ע שכמו כן אין נראה ע״פ הפשט מה שאמרו כי משה היה בהר ק״כ ימים:
ג
שאמר ויהיו. משמע שמלת צוני קאי על ויהיו שם. ואיך נצטוה בזה. אדרבא הא עכ״פ אח"כ שמום בארון בצלאל. כמ״ש ונתת אל הארון וגו'. ודחה הרב כי יתכן לפרש מלת צוני על עשיית הארון לא שיהיו שם תמיד. וכיון שאין לנו הכרח מהכתוב תנצח הקבלה:
ו
וזה היה. ואיך כתבו אחרי מיתת אהרן אלא לא שזה רק מאמר מוסגר להודיע שהועילה תפלתו. ואח"כ שב להשלים סיפורו מעת ההיא: יקרא בארות. ולפ"ז יהיה הדבר כפשוטו כי מקדש נסעו למוסרה שהוא הר ההר כמ"ש בפ׳ מסעי:
ז
איננו חור. שבפ' מסעי נאמר ויסעו מחר הגדגד ויחנו היטבתה וכאן נאמר ג״כ ומן הגדגדה יטבתה. ולפי פירוש הרב לפני זה שמוסרה הכתוב כאן הוא הר ההר ושם נאמר כי מהר ההר נסעו לצלמונה ומשם לפונון יהיה בע״כ הפירוש כאן של הגדגדה על צלמונה ופונון. וכמ״ש הרב בפסוק ומשם בארה שהוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות. וקראו שמה בארה וכאן אמר ארץ נחלי מים: דבק עם. ר״ל שנכתב הכל במקומו וכסדר שהיה. שהרי הגדגדה היה באמת אחרי מות אהרן: פירשתי לך. שמות כ"ט מ״ב. וא״כ במה כהן:
ח
כפיו. ואמר יברכך ה׳:
י
פירשתיו. לעיל א׳:
טז
פירשתיו. שמות ל״ב ט': ועוד. מה שאמר מלת עוד. הוא וכו׳:
יז
פירשתיו. בראשית א׳: גבוהות. עיין פ' ואתחנן בפסוק אתה הראת לדעת:
כ
מפורש. כי תשבע לבטא בשפתים. או תשבע כל לשון:
כב
פירשתיו. בראשית מ״ו כ״ג: והוסיף. כי שאר הכתוב אמר כבר לעיל י״ב י״ג: