אור ברסלב
עזרה להבין פרשת תבוא

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת תבוא

פרשת תצא

כו

ב

הקרובים. כי בדרך רחוק אין דרך לישא פירות בסל רק בעגלה או בשק וכמו ששנינו ג״כ במסכת ביכורים. הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל ונכנס לעזרה:

ה

תחלה. שלשון ענייה תבוא ג״כ על התחלת הכניסה לדבור: כן כתוב. בש״ב י״ז כ״ה כתיב הישראלי ובד״ה א' ב׳ י״ז כתיב הישמעאלי: יחיד. שלא נטעה לומר כי מתי הוא היחיד מן מתים כמו כלי מן כלים:

יב

ואין ריע. שיחסר ה׳ הפעיל ודייק לה מן פת״ח הלמ״ד. שהוא במקום להעשיר. ואלו היה מפעל היה נקוד הלמ״ד בשוא והעין בפתח:

יג

המעשרים. מעשר ראשון. ומעשר שני ג״כ לא שכחתי:

יד

על לה״ק. צ"ל רמזתי בספרי על לה״ק והוא ספר מאזני לה״ק. או מאזנים סתם. ומבאר חדש ראיתי. שפירש שהכינוי של תיבת ממנו שב למלת הקדש שאמר בערתי הקדש. שרק מע״ר אסור לאונן ואין טעם וריח לזה: לע״ז. שקרויה זבחי מתים: והטעם. למה צריך להתודות באלה הדברים דוקא ומה טעם איסורם: בזיון. שיפריש לשם ממה שנותר ושירי המאכל:

טו

וטעם ארץ. איך מקושר ארץ זבת חלב ודבש עם כאשר נשבעת. ואמר שחסר מלות להיות תמיד ארץ זבת וגו'. ודבוק עם מלת וברך וגו' את האדמה:

טז

דברי משה. ואינו בכלל הוודוי. ומכאן מתחיל ענין אחר:

כז

א

להקל. על משה סייעו לו הזקנים להשמיע דבריו אל כל העם. לא שהם צוו מעצמם: מספר. כי אם כתב כל התורה מבראשית עד לעיני כ"י היה צריך לאבנים רבות וזמן רב:

ט

והעיקר. כמ״ש לעיל פסוק א' גבי הזקנים:

י

ואם יחסרו. צ״ל והם יחסרו. ובעל אבי עזר מתאנה פה בחנם להרב ז״ל כי הלא הוא משמיענו רק הכתוב להלן י״ב י״ג ונתן בהם סימן לזכרון מי העומדים פה ומי פה. ולא אמר ג״כ שום טעם למה נבחרו דוקא הבכור והצעיר. ואין זה לגריעותם. ובכלל לא נהג בהרבה מקומות בספרו כמבאר רק כמבקר ואויב:

יד

וענית. שאף שאין שואל שייך לשון ענייה על התחלת הדבור: טעם לברך. שהתחיל לומר לברך את העם וסיים רק בקללות: יהושע. ח׳ ל״ג אמר: חציו על הר גריזים לברך את ישראל בראשונה. ובפסוק ל"ד אמר: ואח״כ קרא לפניהם הברכה והקללה ככתוב בתורת משה. הרי שהברכה והקללה מוסב על הנאמר להלן ברוך אתה בעיר והיפוכו. ומ״ש שם לברך את ישראל בראשונה ירמוז לדעת הרב על אלה הארורים. ולא רצה לומר לקלל את העם ויהפוך להם הקללה ללשון ברכה. והראיה שלא הזכיר אח״ז מאותם הארורים: אם יקלה. ר״ל שיגרום להם איזו קלון בסתר והם יחפו עליו. ולא יגלו קלונו ברבים:

כא

לא הזכירו. לפי טעמו גבי אשת אב ואחות לפי שאינו נחשד בהתיחדו עמהן. א״כ הלא גם עם הזכר יוכל להתיחד בלי חשד ולמה לא הזכירו. רק לפי שלהנשכב הוא עינוי ויערער הוא על הדבר לרוב. לא כן בבהמה. הזהיר על שניהם:

ט

לעשות. ואלה הי״א הם מל״ת: וקלל מי. ולפ״ז יהיה לעשות אותם ענין בפ״ע וכאלו נאמר ולעשות אותם:

כח

ד

פירשתים. לעיל ז' י״ג:

ה

מוקדם. שלפי הראוי ה״ל להקדים משארתיך לפגי טנאך שבתחלה יברך השאור ואח"כ הלחם הנעשה ממנו. רק שהקדים המאוחר. ולפי פירוש השני א״ש הסדר. שיברך הקמח ואח"כ השאור. ובעל אב״ע במח"כ נטה בזה מן המסלה:

ו

כתוב. להלן פסוק כ׳ המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה: רבים. כי בכ״מ שרוצה לתפוש מספר מרובה תפס מספר העשרה לפי שהוא כלל חשבון היחידות. וכאן תפש מספר שבעה. בעבור שוב שמוש כל שבעת המזלות והצלחת המלחמה תלויה במערכה העליונה:

יב

בכחו. שאין נמצא אוצר ממש בשמים. רק לפי שירידת המטר הוא בכח השמים כנהו בשם אוצר כאלו אצורים בהם. וכן אוצרות שלג וידוע כי השלג אינו שלג במקורו ובמחלת ירידתו רק מסבת הקור שבאויר מטה יתהפכו נטפי הטל והגשם לשלג ואיך יתכן לומר שיש אוצרות שלג בשמים אם לא על הכונה שזכר: העוצר. עצירת גשמים:

כ

המגערת. כי מלת ברכה מפרש הרב לשון תוספת וכמ״ש לעיל פסוק ג' וקללה היא לשון מגרעת. שיחסר לו כל דבר ולפ״ז תהיה מלת המגערת שאח״ז בכתוב מיותרת. והוכרח לפרשה שהיא על מניעת השמחה והנחת רוח במעשיו:

כב

בכל יום. שהקדחת היומית תקרא קדחת סתם. והשלישית אז הרביעית תקרא דלקת. כמ״ש להלן: חורב. דבר הלמד מענינו. שכאן מדבר ממיני חולאים לא מחרב אויב: בזרע. שישדוף זרע השדה: הכיתי. עמוס ד׳ ט׳ ושם מיירי מהרעב שיביא עליהם חוסר לחם ונקיון שנים: בחקותי. שאחר שאמר שם ג״כ וקדחת מכלות עינים וגו' אמר וזרעתם לריק זרעכם:

כד

זרה. דהל״ל השמידך בהפעיל. וגם חבור הכינוי עם המקור מורה לרוב על קנין הפועל שהוא ישמיד אחרים לא שהוא ישמד:

כה

הפוך. שהוא מלשון זועה:

כז

העופל. מ״ב ה׳ כ״ד והוא בית סתר שבראש ההר:

ל

חלילה. צ״ל חלילים כמ״ש הרב לעיל כ' וא״ו שהיה מנהגם לשיר בחלילים בכרמים:

לב

יוצא. שאם אבשלום הכניסה חמדה ותאוה בנפש דוד אחרי אבשלום:

לד

בשגעון. ר"ל שזה הפסוק של והיית משוגע ממראה עיניך הוא פירוש על ובשגעון הנאמר בפסוק כ״ח:

לה

מחוץ. שאע״פ שהשחין הוא חולי שחוץ לגוף. ויש ביד הרופאים לרפאותו כמ״ש הרב בפסוק ורפוא ירפא. בכ״ז אתה לא תוכל להרפא כי אנושה מכתך רפאות תעלה אין לה:

לו

ולא יועיל. דאל״כ מה קללה היא זו:

לז

באוזן. כי כל מי שיבוא למשל משלים יציג אתך למשל באזני כל השומעים. ואח״כ ישננו השומעים וידברו בפיהם ממך:

מ

נפעל. לפי הענין נראה להרב לומר כן. הגם שתמונתו יותר דומה לקל מחסרי פ״נ ובנפעל הל״ל ינשל. כי אין דגש אחד מורה על חסרון ב' נוני״ן השרש וסימן הבנין. וזה הוא יוצא:

מו

פירשתיו. לעיל בפסוק ונתן לך אות או מופת:

נג

בסוף. שהל"ל אויבך בחירק היו"ד כמ״ש יציק בלשון יחיד. רק לסבת סוף פסוק נשתנה הנקוד:

נט

מורכבת. כי בל״י הל״ל מכתך ובל״ר מכותיך ואמר מכותך. וכן ועדותי בתהלים קל"ב שביחיד משפטו ועדתי וברבים ועדותי ואמר ועדותי:

סא

חטוף. שבא בשוא לבד ולא מורכב כמלת העלה וכדומה: ארמי. שעל כי תבוא תרגם ארי תעול:

ח

ונמכרתם. שהרי אח״ז אמר ואין קונה: במצות ה'. שדברי הברית שהזכיר עד כה הם דברי ה' למשה בפ' בחקתי. ולכן אמר אח״ז ויקרא משה שקיים מצות ה' וכרת אתם הברית:

כט

ג

וטעם נתן. והרי הבחירה ביד האדם. ועיין לעיל בפ׳ ואתחנן בפסוק מי יתן והיה לבבם: כי ראו. זה ענין בפ״ע שמלבד האותות והמופתים של מצרים. ראו מופת המן והמלבושים במדבר לכן הם חייבים לשמור הברית וכמו שמסיים בפסוק שאח״ז:

ד

פירשתיו. לעיל ח' ד׳:

ח

תעשון. שמלת תעשו הוא יוצא לשני ואחרי שאמר שישכילו ויצליחו את המעשה שיעשו א״כ הוא יוצא לשלישי: משכיל. שענינו הצלחה:

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה