עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת שמיני
ט
א
או העדה. כי לפי הסברא עבודת יום השמיני היתה ג״כ למלואים ולא נשלמו ז׳ ימי המלואים עד אחר הקרבת הקרבנות בשמיני כמו שיום הראשון לא היה לילו עמו. ונשלמו ז׳ ימים מעל״ע שלא יצאו מפתח אה״מ:
ב
בן שנה. כמו שהזכיר בעגל העם: זכר שנה. ר״ל פר מורה תמיד על יותר מבן שנה ועגל יקרא גם יותר משנה גם תוך שנתו. ולכן בעגל שתוך שנתו דוקא יאמר בן שנה. וגדול יקרא עגל סתם. וא״כ היה בשמיני ג״כ פר לחטאת כמו בז׳ ימי המלואים:
ג
ועל האיל. הציון פסוק ג' שבדברי הרב ט״ס, והוא דבור אחד עם הקודם, וקאי על פסוק ב׳ שנאמר שם ואיל לעולה תמימים בל״ר ואמר ששב ג״כ אל העגל לחטאת: ופרי המלואים. ר״ל פרי המלואים באו לחטא על המזבח. וזה העגל לחטא על אהרן. לכך באו כל החטאות האלו. וזה העגל. ר״ל העגל הראשון של אהרן: זאת המלה. לכפר שהיא לתת כפרו בראש ספר ויקרא:
ו
כבר אמר. שאחר שאמר לפני זה ויקחו את אשר צוה מה אמר להם עוד לעשות:
ז
שהוא מצוה. בא לתרץ כפל הדברים וכפר בעדך ובעד העם. ואמר עוד וכפר בעדם. לז״א שמתחלה צוהו לכפר עליו ועל העם ואח״ז אמר לו אופן ההקרבה ששלו ראשון:
טו
על המזבח. צ״ל אל המזבח. שהוא לשון הגשה. לא הקרבה ממש עליו. שהרי אמר אח״ז וישחטהו:
כא
הפאה. כי שוק ל״נ והל״ל הימנית. רק שהל"ל שוק צד הימין או פאת ימין ולכן יוכל לומר ג״כ ל"ז וקאי על צד. ויוכל לומר הימנית וקאי על פאה:
כב
וכבר ירד. כי מסתמא לא ברכם מעל ראש המזבח:
י
ג
אתכם ידעתי. שהוא מלשון השגחה והנהגה פרטית וע״כ יפקוד עונם עליהם אם לא ישמרו מצותיו. וכן הצדיקים נקראו קרוביו לפי שהשגחתו דבוקה בהם יותר ומדקדק עמהם כחוט השערה:
ד
ומשה הוציאם. עד מקום שיוכלו הלוים מישאל ואלצפן לגשת ולהוציאם: המחנה. שהחצר נקרא קדש בערך מחנה ישראל. והמשכן נקרא קדש בערך החצר וכמ״ש הרב בפ' צו בפסוק וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקדש:
ו
לגדל. שאסור להם לגדל פרע: והאמת. אע״פ שהנכון שהכונה פה כמו שם שיגלו ראשם. ובכ״ז האמת היא הקבלה שהכונה לגדל פרע. ואין להסתכל על שיווי הלשון: ראה אנכי. בפסוק לא תוכל לאכול. כי לפעמים קורא בשם בני ישראל רק לחלק א׳ מהם. כגון ואצו אתכם בעת ההוא שלא צוה רק לב׳ שבטים וחצי. ואמר אתכם. או לא תוכל וגו' בכורות בקרך שזה קאי רק על הכהנים. וכן כאן קורא בשם אחיכם כל בית ישראל לשאר שבט לוי שהם קרוביהם וחייבים להתאבל עליהם. ורק לאהרן ובניו שנמשחו הזהיר לבלי יתאבלו לפי שיו״ט היה להם:
ח
אחז. ישעי׳ ז' י׳ ויוסף ה׳ דבר אל אחז והכונה ע״י ישעיה:
יג
במקום טהור. זה קאי על פסוק י״ד על חזה ושוק. וכנראה צריך לציין פה פסוק י״ד והמלות במקום טהור הם דברי הכתוב:
טז
שם פועלו. ר״ל בנין פעל ונתחלף השורק בחולם להשלמת הדגש לסבת אהחע״ר:
יז
ע״כ לכפר. הכפל הוא פירושא דרישא:
יח
על המזבח. וראוי שיעלה כלו על המזבח. משא״כ חטאת העם ראוי שיאכלו ממנו הכהנים:
יט
מחז׳ מלכים. חמש תנועות הגדולות ופתח וסגול קראו מלכים בעבור משכם נח נסתר אחריהם: השוא נא. בבואו באות שאחרי ה״א השאלה תנקד הה׳ בפתח לבד לא במורכב עם שוא כמשפט ודגש אחריה כמו הכתנת בנך היא: כן פירש. וכמו שמבאר הכונה להלן לשיטתם: הנשרפים. ולא היו אוכלים רבים. מלות לעתיד. ר"ל עבר המהופך לעתיד ע״י ואו:
יא
ג
פועל. שפירושו שהיא מעלה את הגרה: ישוב נקבה. לפי שבמין הארנבת הנקבה היא העיקרית והגבורה יותר והמשתדלת בכל והזכר טפל לה וכחו תש:
י
ובמים נפש חיה. ר״ל ומה שחזר ואמר עוד ומכל נפש החיה אשר במים: בנדרים. הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים. לפי שבנדרים הלך אחרי לשון ב״א. ובזמן הזה אין קורין לבשר דגים בשר:
יג
גם זה עוף. צ״ל גם כל עוף. ור״ל שבשמות אלה הדברים שאנחנו נוהגים לפתרם על מין הידוע היום בינינו ונקרא ג"כ בלשון ישמעאל היום על זה הידוע בינינו כשם העברי נוכל להביא מזה ראיה שפירושנו אמת:
יד
דאה ודיה. צ״ל ראה ודיה. כי בפ' ראה חשב במקום הדאה שכתוב פה ואת הראה ואת הדיה. ואמר שדאה כולל ב׳ המינים כמו צפור הכולל תור וגוזל. וכן אמרו חז״ל הוא ראה הוא דאה הוא איה. וטענת רבי יונה אינה טענה כי שם שני שמות מורדפים למין אחד אבל פה הם באמת שני מינים שונים ושם אחד דאה כוללם. כשם הסוג: אשורנו. על שם שרואה מרחוק והפרס פורס מאכלו לנתחים:
טז
שלא ימצאו. ר״ל אינם מצוים בינינו: כיענים. שסופו בי״ם שהוא סימן לזכרים רבים:
יט
למועדים. כמ״ש גם חסידה בשמים ידעה מועדיה: רחוקה. כי עשיית חסד לא שייך אלא בבן דעת שעושה לפנים משוה״ד: מרובה. צ"ל מרובע:
כ
פעולים. שהם ישקצו נפשם באכלם. וכאן אין הם המשקצים את העופות רק הם בעצמם שקץ:
כב
ריבוי. ע״ש שיוצא חוצץ כולו במחנות גדולות. לפלמוני. (דניאל ח׳) ופירושו פלוני אלמוני: היפך. שהוא חונה רק בחורים ובגלים הנמוכים. וי״מ שהוא מורכב מן תגר רגל שאינו יכול לטפס ולעלות על ראשי הסלעים כהסלעם. או חרג רגל מלה״כ ויחרגו ממסגרותיהם:
כד
אחרים. כמו שפירש״י כאן:
כה
וכן משפט. פה צ״ל הציון של פסוק כ״ו וקאי על האמור לכל הבהמה שהוא כאלו נאמר וכן לכל הבהמה. לפי שיטתו שפירש ולאלה תטמאו על העופות הנזכרים לפני זה: וכבר אמר. ר״ל שאע״פ שאמר פה סתם הנוגע בהם יטמא סמך על מה שכבר אמר להם לעיל פסוק ח' ובנבלתם לא תגעו. אבל בחיים אינם מטמאים בנגיעה:
כז
בתחלה. צ״ל כתחלה. ור״ל שפירוש הפסוק הוא "וכן כל הולך על כפיו משפטו שוה למשפט העופות הטמאים. שהם הנוגע והנושא טמאים: בפרשה אחת. ואם הפירוש של ולאלה תטמאו על הנאמר אח״ז. וכבר כתב שם משפט הנוגע והנושא. למה חזר ופרט זה כאן:
כט
במגע. כי על האכילה הזהיר בפ״ע להלן מ״א:
לא
וטעם אלה. ר״ל כפל הדברים. למעט זולתם:
לו
*קרוי. צ״ל כרוי:
לז
ב' שמות. זרע וזרוע: זרעונים. (דניאל א' י"ב). והנו"ן נוספת:
לח
הנוסף. ר״ל בנין הפעל. כי שור״ק איתן מורה ע״ז הבנין. ובפעל איתן בשוא. ומשפטו ילקח. ינתן. בפעל בשלמים:
מב
בשרץ. ר״ל לכל השרץ דכתיב בתריה הוא כמו בכל השרץ: התאר'. ואינו בינוני פעל:
מז
בעוף. דאלו בהמה בכלל החיה הכתובה אח״ז: