עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת קרח
טז
א
נתונים. למשרתי ועבדי עולם: משרתו. שהיה מאפרים: כן כתוב. ובני יצהר קרח ונפג הרי שקרח היה הבכור: כבר האמינו. כמ״ש ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. אלא שבזה הדבר חשדוהו שמדעתו עשה כן לטובת קרוביו ומשפחתו: חמור לחם. ש״א ט״ז כ"ו. והכונה משא חמור לחם: פיר׳ ויקח. שלא סיים מה לקח. ולז"א שהוא דבוק עם ויקומו. שלקחם לקום לפניו:
ב
בין לפני. שבמקום שאמר מפני הוראתו שקמו מפניו לכבדו "ולפני". הוא פעם לכבוד ופעם לחלוק: קודם צאתם. כי אחרי שכבר אמר נשיאי עדה. הוסיף עוד אנשי שם. ופשיטא שהנשיא נודע בשמו לכל אלא שפירושו שגם קודם התמנותם לנשיאים היו אנשי שם: על הפקודים. כי לדעת הרב נשיאי העדה דבק עם חמשים ומאתים. ופירוש שהם הזקנים ואצילי ב״י. ולפי דעת המדקדק. יהיו נשיאי העדה הכונה על י״ב הנשיאים ראשי המטות הנקובים בשם ואינו דבק עם חמשים ומאתים. רק עם ויקח קרח. שקרח וכל הנלוים עמו לקחו עמם את נשיאי העדה שהם בל״ס הגדולים מכולם וכל השבטים ישמעו לקולם: רחוק. שנכתב אחר ויקומו. ולפי דבריו מקומו הוא קודם ויקומו לפני משה:
ג
למדו. שאע״פ שמשה נתן הכהונה לאהרן ולעצמו לא לקח כלום. רק כיון שהוא היה מורהו מה לעשות ע״פ ה'. א״כ ממילא הוא גדול ממנו במדרגת הרב לתלמיד:
ו
הבחינה. כי זאת ל״נ ומעשה ל״ז:
ז
ואמר הכתוב. שאחרי שכבר אמר פסוק ה״א אל קרח ואל כל עדתו למה אמר עוד הפעם בפסוק ח׳ ויאמר משה אל קרח אחרי שעמו היה מדבר עד כה. לז״א ששם אמר אל קרח ועדתו שהם דתן ואבירם ומרעיהם. ופה דיבר אל קרח עם הלוים יחד:
י
וכאשר הקריב. שהרי כבר אמר לפני זה ויקרב אותך. אלא שזה דבק עם ובקשתם גם כהונה:
יא
קשרתם. כי לפי המשך הכתוב אין לו גזרה וסוף. שאמר לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה׳ ולא סיים מה לכן לז״א שחסר אחר לכן תיבת קשרתם. ולפי דעת הי״א. יהיה סוף הפסוק הנועדים על ה' משלים ראשו. כאלו אמר נועדים על ה':
יג
בנגב. וכבר אמר הרב בפסוק וירד יהודה מאת אחיו כי ההולך מצפון העולם לדרומו הוא יורד. ויפרש הרב מלת המעט. כאלו אמר הכי מעט וקל הוא בעיניך מה שעשית לנו שהעליתנו ממצרים להשתרר עלינו בכמה מיני שררות:
טו
משאי. שמה רבותא הוא שלא לקח חמורם. אלא שלא נהנה מהם אף בשימת משאו על חמורם. כאלו אמר לא על חמור
אחד מהם נשאתי משא:
טז
וכבר אמר. לעיל ה'. זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' לפני ה׳ מחר: מלת בקר. שאמר לעיל בקר ויודע ה' וגו' משמע תיכף כשיאיר היום יודיע זאת ה'. ואם נאמר שביום ההוא שלח לקרוא אחריהם. בהכרח שהשכים קום בלילה וזה אין סברא. ובע״כ ששלח לקרא אותם ביום שלפניו:
יח
עמם. שתיבות ומשה ואהרן מוסב על ויעמדו שגם הם עמדו עמם פתח אה״מ. ואינו דבק עם פתח אה״מ לומר שקרח ועדתו עמדו פתח של אה״מ ושל משה ואהרן:
כב
הטעם פי׳ אל. שמלות אלהי הרוחות הן פירוש למלת אל. כלומר למה אמרנו שיש כח בידך לכלותם כרגע כי הרוחות בידך: והנכון בעיני. זה ענין בפ״ע לתרץ בזה כפל הפרשיות. העלו מסביב למשכן קרח. והבדלו מתוך העדה. ולפירש״י אמר בתחלה שיכלה כל העדה. ואחר תפלת משה: האיש אחד יחטא אמר הקב״ה יפה אמרת. וזה לא נראה נכון בדברי הרב. כי האל לא יעות משפט. וא״צ ללימוד אחרים. ואם נאמר שמשה לא הבין בתחלה כונת ה' באמרו העדה. והיה סבור שקאי גם על אותם שלא חטאו. ג״ז אינו נכון להאמין באדון הנביאים. ולזה פירש הוא ששני הפרשיות אמת. שמתחלה אמר שיבדלו ממקריבי הקטרת. ויכלה אתם כרגע וכן היה שנשרפו באש. ותפלת משה היתה להציל גם מהם אתם שנמשכו אחר קרח בפתויו. ולא הועילה תפלתו כי הש״י שיער שחייבים העונש. אמר לו שיעלו גם ממשכן קרח ודתן ואבירם. שהם לא היו פתח אה״מ. ומשק קרח הכונה אנשי ביתו ואהלו. והם נבלעו. ודברי הרב פסוק זה נקשרים עם דבריו בפסוק שאח״ז:
כד
בעל הדגל. ממה שאמר מסביב משכן קרח ודתן ואבירם. משמע שהיה משכנם סמוכים זל״ז. שהם היו מדגל ראובן ומבעל הדגל עצמו ר"ל השבט הראשון. ונמצא שהיו סמוכים אצל הלוים. כי לא היה הבדל ומרחק בין מחנה לויה למחנה ישראל. ולזה לא נשתתפו מיתר שני השבטים שבדגל ראובן. שהם חנו אחריהם והיה מרחק ביניהם:
כה
הנבחרים. כי אין סברא שהלכו אחריו כל הזקנים של ששים רבוא. וגם למה הלכו אחריו הזקנים. אלא שהם השבעים שהאציל מרוחו עליהם ונלוו לו להקל משאו. והם היו עמו תמיד:
כח
וילך משה. צ״ל ויחל משה. או ויתן אל משה. והשאלה היא. אם הבכורים נגואלו בעבור חטא העגל. א״כ כ"ש שלא היה יכול אהרן להבחר תחתם שהוא עשה העגל וגרם כל החטא. ושם בפרשת העגל תירץ זה הרב בטו״ט. והוכיח מזה שכונת אהרן היתה להי״ת:
ל
פירשתי. בפ׳ בראשית ברא: תיכונה. ר״ל שנפש האדם היא אמצעית בין (העליום) [העליונים] והתחתונים. כי היא עליונה והיא דבוקה בחומר. לכן תצייר לה העליונים והתחתונים כדמותה וצלמה. ונאמר עיני ה׳. וירד ה׳. פקח אזניך. יען כי גם היא רוחניות ובכ"ז היא רואה בעינים ושומעת באזנים. וכן תאמר פה הארץ רגלי המטה. יען כי גם גופה חרס את חרסי האדמה ויש לו כל אלה:
לג
הטעם. והלא כבר אמר ותבלע אתם: מות בניהם. לכן קראם אבודים. כ״א ישאיר אדם בן יזכר שמו עליו ואינו אבוד:
לה
מושכת. כאלו אמר החמשים והמאתים:
יז
ג
המחתות. ר״ל שזה הכתוב מפרש מה שנאמר בפסוק שלפניו וירם את המחתות. ומפרש פה איזו מחתות: כי קדשו. ר״ל וכן המלות כי הקריבום לפני ה' הם פירוש להנאמר לפני זה כי קדשו ומפרש במה:
ו
סמוך. כ״א יאמר מחר יש מחר שהוא לאחר זמן. ואם יאמר ממחרת הוא לעולם דוקא היום השני מאותו יום שדיבר ממנו עד כה. ולכן יבא במוכרת ג״כ בסמיכות: כמו ממחרת הפסח. ויהי ממחרת. שהוא סמוך למלת זה היום:
יא
והמשכיל. ממה שנאמר המחתה בה' הידיעה משמע שלקח אותה המחתה שהיה מקטיר עליה קטרת הסמים בכ״י. וגבי קטרת לא אמר הקטרת משמע שלא לקח אתם הקטרת שהקטיר במשכן אלא קטרת אחרים שבטבעם לעצור המגפה. וכונתו להתנגד בזה להד"א שהובא ברש״י פסוק י״ג. ולפי דבריו אין מזה סתירה לרננתם. רק לפיכך לקח קטרת. שהם מסוגלים לעצירת מגפה: ילך עמך. שהליכה כדוממים הוא לשון מושאל. שהמוביל עמו איזו חפץ. כאלו מסבב פעולת ההליכה גם להחפץ. ושרשו הוליך מהפעיל. שהוא הגורם כי החפץ ילך עמו:
טו
דבק. כי לגופו לא איצטריך שכבר אמר זה בפסוק י״ג:
יז
כשאר המטות. ר״ל מטה האלהים לא היה נבדל מיתר המטות. ונוכל לומר כי לקחו לשבט לוי והוצרך לכתוב עליו שם אהרן. להכירו כי זה הוא. כי האותות שעשה בו אינו מפעולת וסגולת המטה רק בחפץ אלהים:
יט
תמיד. ולפיכך בא לשון עתיד במקום עבר. כדבר ההוה תמיד:
כ
בתוך הי"ב. ר״ל שפירוש הכתוב ומטה אהרן בתוך מטותם איננו שהניחו באמצע המטות כדרך הדרש. רק משמעו שהוא נכלל בתוך מספר הי״ב. וא״כ ב׳ בני יוסף ע״כ על מטה אחד היו:
כז
ומי יתן. הרב מפרש מלת האם תמנו. כמו לו תמנו. ואינו ה״א השאלה. וכפי הנראה הכריח כן ממה שלא באה בחטף. וחולק על כלל המדקדקים שלפני אהח״ע תבוא גם ה"א התמיה בפתח לבד. ועיין כיו״ב בפסוק הייטב בעיני ה׳: או כאשר הוא. שיתכן שאמת כלשון הכתוב שנאמרה לאהרן עצמו: לאות. על מ״ש הרב בראש הפרשה. שפרשה זו מוקדמת היתה:
יח
א
לפרכת. שעל זה הוזהרו ג״כ הכהנים שלא יבוא בכל עת:
ב
וחז״ל. בספרי: ת״ל שבט אביך זכה עמרם שיקרא השבט על שמו: בשמם. צ״ל כשמם. ששמם לוים ולפיכך ילוו לשון נופל על לשון: ולא הלוים. שפתח אה״מ ישבו רק משה ואהרן ובניו לשמור גם על הלוים:
ד
וטעם ונלוו. אחרי שכבר אמר זה בפסוק ב׳. הוא להדביקו אל וזר לא יקרב אליכם. והוא נתינת טעם להקודם. כ״א יצטרכו לאיזו דבר ויזדמן לפניהם איש זר למלאות מבוקשם והוא מבלתי הרגלו לא ידע להזהר עוד. לזה ייחד לזה הלוים שיהיו פנוים לזה בכל עת:
ז
שמואל. שנאמר ויהי שמואל מעלה העולה ש״א ז' וכן גדעון העלה פר על המזבח:
ח
פירשתיו. שמות כ״ט כ״ט:
ט
קלים. לפי שגם מקדשים קלים יש להם חלק לפיכך פרט בזה מקה״ק:
י
אפילו בקה״ק. דהא בפ' צו נאמר והנותרת ממנה וגומ׳ בחצר אה"מ יאכלוה וכן גבי חטאת ואשם. לז"א שאין הכתוב בא להצריך דוקא אכילתה באה״מ. אלא להתיר אכילתם שם:
יח
משקלים. מתן וממנו יבוא בכינוי מתנם. ומתנה וממנו יבוא בכינוי מתנתם:
יב
הקצף. מה שצף למעלה על השמן הוא המובחר והצלול. כי בתחתיתו נמצא השקע השמרים והפסולת: צהור. שנקרא שמן זית יצהר לפי שהוא מאיר. ויהיה כל חלב יצהר כאלו אמר כל חלב שמן זית. שהוא הצלול שבו:
יג
כל טהור. שנאמר לעיל פסוק י״א: ומה שיחרים. זה ענין בפ״ע לפרש כל חרם. דהיינו שיחרים שלא יאכלנו הבעל רק יתננו לשם והשם נתנו לכהן:
טו
תקח. שהרי כל הפרשה מדברת ממתנות כהונה שנתן להם השם:
יז
שפדה. ר״ל שמלת פדה תפדה מזהיר לישראל. הגם שאין זה מקומו. וכן מצינו כיו״ב בפ' כל הבכור שמדבר לישראל ואמר בשעריך תאכלנו וזה ע״כ לכהן מזהיר: והסימן. ר״ל הכינוי נ״ו שבמלת תאכלנו:
כב
בעבור עדת. שלשון עוד משמע שקרבו כבר פ״א. והם עדת קרח:
כג
הוא פעול. שמלת הוא הוא הפעול וקאי על אהרן שיעבוד הלוי את הוא כלומר את אהרן: ע״כ אמרתי. בתוך ב״י לא ינחלו נחלה:
כה
לאהרן. ולפיכך הזהיר משה שהוא לוי:
כג
פירש. שמות כ״ג: