עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת פנחס
יא
קל הנ״ון. כי הוא מבנין פעל הדגוש:
יב
ברית שלום. כי מלה בכינוי לא תסמך: מבני פנחס. ד״ה א׳ ה'. ויתכן שהיו לאלעזר עוד בנים ונבחר רק פנחס בשכר קנאתו: נגיד היה. ד״ה א׳ ט׳ כ'. ומשמע שהיה אז עדיין בחיים. וגם בפלגש בגבעה נאמר בשופטים כ' כ״ח ופנחס בן אלעזר וגו'. ומזמן יציאת מצרים עד אז. עברי יותר מג׳ מאות שנה. ושם ביאר הרב דעתו בזה. שאין מזה ראיה שהוא אליהו:
יג
עשה טוב. לז״א ויכפר על ב״י. וכמו שהוא קנא לכבוד ה׳ וגרם טובה גם לישראל לכן שכרו ברית כהונת עולם להיות המליץ בין ישראל לאביהם שבשמים תמיד:
יד
גדול ממנו. ממה שמצינו שבין הנשיאים לא נחשב רק אחד לכל מטה שמעון. והוא הראש לכל חמשת בתי האבות:
יח
הצרו. שאין צוררים שה״ת. דא״כ הל״ל כי צרריכם הם. רק הוא בינוני פועל:
כו
ג
דברו. שפירושו דבר אליו וכן אתם כמו אליהם:
ד
חצים. כי בכל דור ודור מחצית האנשים זקנים ומחציתם צעירים והוא הדור החדש הקם תחת אבותיו:
י
פירשתיו. לעיל ט"ו ל״ד. שמלת ואת קרח אינו דבוק עם ותבלע. שהוא היה מהשרופים:
יב
מן פוה. ר״ל וכמו כן כאן: ואיננו הימיני. צ״ל ואיננו הימני. שהל״ל משפחת הימני כמ״ש משפחת הבריעי:
לח
הם בני בלע. ר״ל מה שאמר בפסוק שלפני זה כי נחסרו כאן מתולדות בנימין ה' משפחות. וחשוב ביניהם ארד ונעמן ואמר שהגם שחשב כאן ארד ונעמן. הם בני בלע. וביורדי מצרים חשבם בין בני בנימן עצמו. ש״מ שהם אחרים ונחסרו כאן. ולפי דעת הי״א שהביא אח״ז הם הם אלו המנוים שם. רק שם יחסם ע״ש. בנימין:
נה
למטות. שהפסיק הזה אך בגורל מיירי בחלוקת הארץ בין המטות. והפסוק שאחריו שכפל לומר זה ע״פ הגורל וגו' מיירי בחלוקה בין הפקודים בשבט עצמו:
נז
עוזיאל. ג"כ מאותו הטעם שלא הזכיר שמעי. והגם שהיה אליצפן אולי לא היה לו בנים ותמה משפחתו: לבני בן עמרם. ר״ל לנדב ואביהוא נכדי עמרם. שנשרפו. וגם בני יצהר נשרפו בעדת קרח. ולכך סמכם באחרונה: וכן אשריאל. ד״ה א' ז' י״ד:
סב
נוספו. על מספרם בפ' במדבר: לא נכנסו. צ״ל לא נקנסו ור״ל שעליהם לא נגזרה גזרת המרגלים: אלעזר. שהוא היה נשיא נשיאי הלוים. ופחות מבן כ״ה לא נכנס בין עובדי צבא הקדש בכ"ז נכנס לארץ:
סה
קודם. עיין לעיל י״ד ל״ז:
כז
ט
מאם. לפי הפשט:
יד
פירש. לעיל כ׳ ח׳ י״ב:
כא
הר סיני. ר״ל הנזכרת תחלה בפ׳ תצוה הזהיר על העולה שעשו בה״ס וכאן לדורות. או שחזר וסדרה כאן להסדיר כל הקרבנות יחד:
כח
ב
פירשתיו. שמות ט״ו. וכן לאשי כבר פירש ויקרא ב׳: לריח. שלמ״ד לאשי מוסב גם למלת רוח:
ד
הכבש בבש. כי מלה בה״א הידיעה לא תסמך. ולפי דעת הרב ה״ז כאלו אמר הכבש האחד ואינו סמיכות כלל:
ז
ומן הפירוש. איזו יין כשר לניסוך. וכן למדו ח״ל מכפל הסך נסך שבשני ניסוכין מדבר ניסוך היין והמים:
י
אל יום. כי שבת ברוב המקומות ל״נ. ולכן הוצרך לפרש באותן המועטין שבא ל״ז שחסרה מלת יום:
יא
הכהן. עיין פ׳ בא בסוף פסוק החדש הזה לכם: על יו"ד. דהל"ל ובראש חדשיכם כיון שקאי רק על ניסן: חדש מחר. מוכח מזה שיום ר״ת נקרא סתם חדש. בלשון הכתוב. א״כ יהיה פירוש ראשי חדשיכם הראש לכל הר״ח:
יד
פירוש אחר. שי"מ מלת בחדשו כשיתחדש הירח ומביאין מזה ראיה על הקדוש ע״פ הראיה. והוא דחה זה דא״כ הל״ל בחדשו. בפתח ובדגש כבנין פעל ופה רפה: אשר עלה. וכן כאן אין הפירוש לחטאת לה׳ שה׳ הוא החוטא כדרשת חז״ל הביאו עלי כפרה. רק שיקריבהו לה' לכפר חטאת ישראל: בחוטא. שאם נכתב לחטאת ה׳ היה משמע כהדרש משא״כ באמרו לה׳ משמע שאחרים חטאו לו: לו סוד. ר"ל להדרש ההוא שאינו כפשוטן של דברים. ובספר ״סוד העבור" מהרב ז״ל גלה קצת זה הסוד ותוכן כונתו בקצרה. כי בחצי החדש כשתהיה הלבנה במלואה תהיה גדלה כגודל השמש למראית עין. ואז תעמוד במצב נכח מול השמש והוא הנקרא מביט איבה. ולזה רמזו שהלבנה מקטרגת על השמש ואמרה א״א לשני מלכים לשמש בכתר אחד. ומאז תחל להתקרב אל השמש ואורה יתמעט עד עת הקיבוץ שאז יוחסר אורה לגמרי. וה׳ צוה להקריב אז שעיר החטאת על שמיעט הירח כי השם הוא סבה הראשונה להתמעטות אורה ע״י שבראה בלי אור מעצמה רק תקבל אורה מהשמש וענין סוד הקרבנות להנצל מגזרת המערכת והמקרים הנמשכים בע״כ מבטם זה לעומת זה. וכמ״ש הרב בראש ספר ויקרא לתת כל חלק והקטרה בעתו כאשר שערה חכמת הבוי"ת בטבע היצירה ע״ש:
טז
למעתיקים. שאמרו שאחר חצות היום כשר להקרבה:
כב
לא הזכיר עולת. צ״ל עולת שבת כי תוך שבעת ימי הפסח בע״כ יהיה בנתיים יום השבח וה״ל להזכיר שיעשו בשבת ג״כ עולת שבת מלבד קרבנות החג: התנופה. שצריך להקריב ממחרת הפסח וסמך על שהזכירה שם: לקבלה. הוא ענין בפ״ע ואמר שיש בכאן שאלה איך יעשו בשבת שבתוך החג מה יקריבו תחלה אחרי תמיד השחר. לפי שבעולת שבת נאמר על עולת התמיד. ופירש הרב שעל חלבי התמיד ישים השלה. וכאן במוספי יו״ט אמר ג״כ על עולת התמיד משמע ג״כ שתיכף אחרי התמיד יקריב המוספין. וא״כ איזו משניהם יקדים עתה ? ומוכרחים אנו בזה לקבלה שאמרו תדיר ושאינו תדיר וכו׳:
כו
העיקר. ר״ל בכלל המנחה החדשה שהזכיר פה נכללו גם ז׳ הכבשים ופר ואילים וכבשי השלמים הנזכרים בפ׳ אמור. ומלבד כל אלה יקריב המוספין הנזכרים פה לחובת החג: בשבת. ר״ל וראיה שבפ׳ אמור לא נזכרו מאלה הקרבנות המנוים כאן. שהרי בשבת ובאותם המועדים שאין בהם קרבן אחר מלבד המוספים הנאמרים פה אמר שם סתם והקרבתם אשה לה' והם המנויים כאן: תרועה ולא הזכיר. צ״ל לא הזכיר. ור״ל ששם לא נזכר כלל מעולת ר״ח. הרי ששם לא דבר רק מאותם הפרטים שהם מלבד המוספים: הראשונה. הוא ענין בפ"ע וקאי על מה שנאמר פה פסוק ל"א מלבד עולת התמיד. ובכל יום אמר על עולת התמיד. ולעיל כ״ג אמר מלבד עלת הבקר. ופרט הבקר משא״כ כאן. ולא תטעה מזה שקאי על תמיד הערב. או שתמיד הבקר יקריב אחריהם. לז"א שהענין אחד:
כט
א
עולת היום. כמ״ש בפ׳ בהעלותך ותקעתם על עולותיכם:
ב
פר בן בקר. הציון ב' ט״ס וצ״ל הציון ח׳ ביוה״כ: נאמר ועשה. וכמו שעולתו אינה האמורה פה רק עולת העם היא אחרת:
לה
פירשתיו. ויקרא כ״ג ל״ה: