עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת בלק
כב
ג
הפוך. כאלו נאמר ויצק מלשון מצוקה:
ד
מלכים. כי מסתמא שלחו למלכי מדין לא לזקנים הדיוטות: שנים. קל ופעל כי כלחוך הוא מקור מקל. וילחכו פעל:
ה
הוא בלע. הכתוב בפ' וישלח בין מלכי אדום. בלע בן בעור: זה ארמי. צ״ל "וזה אינו כי זה ארמי" ור״ל כי בלע היה ממלכי אדום וישב שם ובלעם ישב בארם נהרים. ואם בעבור התדמות שמות אביהם וקירוב שמות עצמם בג׳ אותיות הראשונות נגזור כי אחד הם. הנה נוכל ע״פ משפט כזה להוכיח כי בן אחשורוש היה זקן מאחשורוש אביו. וזה הוא: כי מחורבן ירושלים ע״י נ"נ עד בנין הבית השני היו שבעים שנה. ומהן מ״ה שנים שמלך נ״נ וכ״ג שנה מלך אויל מרודך בנו וב' שנים של בלשצר. צא משנות נ״נ י״ט שנה שמלך קודם שהגלה צדקיהו. שבהם טעה בלשצר שחשב שמכיון שכבר נמלאו ע' שנה למלכות בבל וישראל לא נגאלו ששוב לא יגואלו עוד. ובאמת צריך לחשוב ע׳ שנים מזמן הגלות והחורבן. ותן תחתם ג׳ שנות כורש ודריוש חתנו שכבשו בבל מיד בלשצר וי״ד שנות אחשורוש ושתי שנים לדריוש בן אחשורוש ואסתר שאז נבנה הבית כמ״ש בראש נבואת חגי. ואחרי שמבואר במגלת אסתר כי בשנת שבע למלכות אחשורוש נלקחה לו אסתר. ואף אם נאמר כי נולד דריוש תיכף בשנה השמינית לאחשורוש. לא היו שנותיו במלכו רק ששה שנים. והנה בדניאל וא״ו א' כתיב ודריוש מדאה קביל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין. ושם ט׳ א' כתיב בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי. והוא הוא הנזכר שהיה בן ס״ב שנה במלכו. ועתה אם באנו לדון ע״פ השם השוה שהם אחד יהיה הוא דריוש בן אחשורוש בן אסתר שנבנה הבית בימיו. ושנות מלוכת אביו היו ס״ה י"ד שנים כנ"ל. והוא נולד בן שמונה למלוך אביו. א"כ איך היה בן ס״ב שנה כשמלך וא״כ נולד זמן רב קודם מלוכת אביו אחשורוש. א״ו שדריוש זה היה חתן כורש. ואביו נקרא ג״כ אחשורוש. ואינו דריוש בן אחשורוש השני בן אסתר. וכן נאמר בבלע בן בעור שהוא אחר: פי׳ ארם. שלכן נקראת ארם נהרים בעבור שישבה בין ב' נהרות: פירשתיו. שמות יו״ד ה׳:
ו
וקבה לי בחסרון. צ״ל והבה לי בחסרון הה״א. ור״ל שמלת הבה אף שמשקלו כמו קבה כשהוא בא עם ה״א. אבל בחסרון הה״א ישתנה משקלו. כי מן הבה יאמר הב. כמו שתי בנות הב הב ע״מ אפעל. ומן קבה יאמר קוב ע״מ אפעול: בעבור היותו. והמקור מנל״ה יבא בתי״ו כמו פנות הכות ככלות: כמון יוסב. כפי הנראה היה גירסתו בישעיה כ"ח יסב בשורק ודגש וכ״ה במכלול דפוס לוק דף ס"ז. אכן המ״ש גורס שם במלאפום ורפה. וכ"ה במכלול עצמו דף קל״א: ולא היה כמהו. ר״ל שכאן לא היה יכול לבוא ג״כ בשור״ק ודגש לסבת אהחע"ר. ולכן נתחלף למלאפו״ס:
ז
והעד. ר״ל וראיה שפירושו אמת שאך שאמר בידם בכ״ז הכונה על הקסמים עצמם לא דמי הקסמים. שהרי מצינו גם במקום אחר שאמר הקסם היה בימינו. ושם אין שייך לומר דמי הקסם. רק שעשה לו קסם:
ח
שתלינו. כי מלת השיבותי הוא עבר. ולא תטעה לפרש כי הוי״ו הוא לחבור. והכונה שזאת התשובה שמשיב להם עתה לינו פה הלילה הוא אשר ידבר ה׳ אליו כעת. לז״א שהוא וי״ו ההיפך מעבר לעתיד. (ונקודה בפתח לסבת הח״פ שאחריה):
יג
היו״ד נוסף. ר״ל במלת לתתי או יבמי. והל״ל לתת או יבם. ולעולם כינוי מדבר הוא כי:
יד
ממקומו. דהל״ל בוא אליך שזה עיקר חפצו של בלק. לז״א שאינו רוצה כלל אף לצאת ממקומו. וע״ז נופל יותר לשון הלוך. ועיין לקמן פסוק ל״ז:
יז
אכבדך כן. ר״ל שהפירוש מן כבד אכבדך הוא כן כמו שפירש הוא בממון:
יח
ביתו מלא. שאף שבא בסמיכות מלת מלא אין הפירוש אם יתן לי המלוי של ביתו. דהיינו שכבר נתמלא כסף וזהב והוא יתננו לי. אלא הפירוש אם ימלא לי ביתו כסף. ובא התאר בסמיכות בהוראת נפרד. וכן מלא כל הארץ כבודו. אין הפירוש שהדברים הממלאים עתה את הארץ שהם הנמצאים הם כבוד ה׳ אלא אדרבא כבוד ה׳ הוא הממלא את כל הארץ: מקום השם. שחסר המתואר דהל״ל מעשה קטנה או מעשה גדולה. או פעולה קטנה וגדולה. וכן יענה עזות הכונה דברי עזות:
כח
שגזר השם. שכונתם במלת נבראו שנגזר אז להיות הדבר כן בעתו. וכמש״פ הרב מלת ברא בפסוק בראשית ברא: שקול הדעת. הם המבארים שלפני זה. ובא פה לומר מה המריצם לזה: קוסם היה. דהיינו חוזה בככבים לא נביא: במרמה. שכחש להם שלא יתנהו ה׳ ללכת עמהם אלא עם גדולים מהם. ודרך רמאותו יעיד עליו כי גם ברכתו וקללתו במרמה היו: כי החלק. שרק בהיות נפש הנביא קשורה ודבוקה ביוצר הכל אז יוכל לשנות בחפצו ולשדד הטבע כי חפצו ופעולתו נמשך מאדון הבריאה. אכן נפש בלעם הטמאה וכרותה ממקור העליון. אמר לא אוכל לעשות קטנה או גדולה: סוד מלאכי. שנגשמו המלאכים בדמות אנשים ויאכלו. וכן יעקב שלח מלאכים אל עשו. ואם יכולים הרוחנים להתגשם. הלא גם אין רחוק שתדבר האתון בחפץ השם: פירשתיו. שמות כ״ג:
כט
פירשתיו. שם יו״ד:
ל
שרכבת. שאין סברא לומר שרכב עליו מיום שנולד בעולם: הסכן. צ״ל כמו הסכן:
לא
בסנורים. והסיר עתה הסנורים ולא הוסיף כלל על ראות עיניו: פירשתיו. בפ׳ יתרו:
לב
רטה. ר״ל שיש להוראה הזאת של עוות ב׳ שרשים ירט ורטה וענינם אחד. שהרי ירטני ע״מ יפדני מנל״ה. ואלו היה מפ"י ה״ל להיות ירטני ע״מ יעטני. ישעיה ס״א: שני שרשים. בכ״ז פירושם אחד. וכן מעיל צדקה יעטני שרשו יעט ובכ״ז פירושו שוה אל עוטה אור משרש עטה:
לג
בקמץ גדול. ר״ל פתח. וכן לא יראני האדם והל״ל בצירי כמו יפדני יעשני: אולי. ענין בפ״ע וקאי על מ״ש אולי נטתה: קצרה. שאחר שאמר גם אתך הרגתי משמע שהיה הורג שניהם. ואיך אמר תיכף ואתה החייתי. לז״א שפירושו או אתה החייתי: וטעם החייתי. שמשמע שהיה מחיה אתה אחר מותה. שלא יתכן שלא תמות הבהמה מראיית המלאך ואם היה חפץ בחייה היה מוכרח לתת בה חיות ולחזקה:
לז
מלת אלי. שפעל הלך הוראתו על היציאה ממקומו. כמו לך מארצך. לך מעמנו. ופעל בא הוראתו בוא למקום. כמו באו אלי. ואמר הרב שמלת הלך כוללת שניהם והחלוק רק אם במלה שאחריה מ״ם בראש הוראתו הליכה ממקום. ויציאה. אבל אם נקשרת עם למ״ד אז הוא שוה כמו בוא. וכן מלת ויסר כמבואר בפ׳ וירא בפסוק סורו נא אל בית:
מא
לארבע. וא״א לראות רק החונים מול פניו:
כג
א
סודות עמוקים. עיין בפסוק תספרו חמשים יום ומש״ש. ואלה הסודות הוא בחכמת החשבון. איך יתכן להיות מספר שבעה מספר שלם אצל התורה כעשרה אצל ב״א. ואיך נוכל לחשוב כל חשבונינו ע"פ שיטת השבעה. ולאו כל מוחא סביל דא: שלם לשלם. ר״ל כשיקריב ז' פרים שהוא מספר שלם על מספר שלם אחר שהוא ז' מזבחות. יתמשך מזה רוח בינה משמי מעלה מקום השלימות הגמורה על האדם המכין עצמו לזה:
ג
לבדו גם הוא. ר״ל אם פירוש שפי הוא לבדו אז גם המלה הזאת לבדה היא בתנ״ך: נכאה. שהלך בשבר רוח ובצער: אל שפי. שעלה על הר גבה לקסום שם קסם ולהקטיר הקטרת הידוע לבעלי הקסם. והוא אחר מהסודות הצפונים וחתומים אשר לבעלי הקסם: סוד חתום. בנבואת בלעם כי היה רק חוזה בככבים. וכמ״ש לעיל פסוק כ״ח:
ד
בצווי. לבלק. ושלוחו של אדם כמותו:
ז
המשל. כי במה שאמר מן ארם ינחני בלק לא ראינו שום משל. אבל מראש צורים הוא דמיון לתקפם וחוקם. והצלחתם:
ח
זרח. ר״ל פתח הקו״ף כי בשלמים יאמר קבבו בקמץ כמו סבבו: כפול. שפירוש זעם כאן כמו קללה:
ט
שלא יתחשב המעט. ר״ל פרט אחד יתכן שינצל במקרה מגורת המערכת לא עם שלם. אין זאת כי אם צורם ישמרם ועין ה׳ על יראיו: כפולה. כי לפירוש ראשון תהיה הכונה שימות מות ישרים. מיתה קלה ונעימה ואין ר״ל ישרים של ישראל. ובמלת אחריתי הכונה אחרית הנפש בעוה״ב תהי כשל ישראל. ולפירוש זה הכונה במלת ישרים על ישראל. ומלת אחריתי היא כמו מיתתי: נסעו. מי מנה עפרו וענן אבק רגליו עת יסעו. ומי יספר עצמו ברבעו וחנייתו מסוכך בענן ה׳: משפט. ענין בפ״ע. וקאי על מלת ברכת ברך שהמקור אחרי הפעל: ועתיד. הלך הלכת. נכסף נכספת. ענה תענה. ובצווי שמעו שמע וראו ראה: יבוא בא. דניאל י״א י״ד:
יג
זרח. חולם הנון: הסימן. ר״ל אית״ן הנוסך בראש העתיד. ואם בעתיד יאמר ירדפו או ירדפנו. הל״ל בצווי פה וקבו בחולם. או וקבנו במלאפום: לא ימצא. דהל״ל קבנהו ע״מ שמרהו:
יח
עד. ר״ל עד אלי:
יט
דברה. מדאמר אח״כ ולא יקימנה בל״נ:
כ
כמו שם. שהל״ל ברכה לקחתי. ובא המקור תחת השם: ברכה. וע״כ אמר אשיבנה בל״נ:
כא
בדבר בלעם. ולא מצינו שום רמז בדברי בלעם להפקיר בנותיהם. אלא שממלת לא הביט און ביעקב הבין בלק שאם יחטיאו אתם תחול הקללה: אחי האון. כי עמל ואון יבאו בכ״מ יחד על כי העמל והתלאה ישיג האדם בסוף על האון שעשה:
כב
קרני ראם. מדקאמר כתועפות בל״ר. לז״א שחסר מלת קרני: וקרני הרים. צ״ל הרים וקרני. והכונה כי מלת תועפות היא כינוי בכ״מ להרים. וכאלו אמר פה כתועפות הרים וקרני ראם לו: ואמר לו. והל״ל להם. כמ״ש מוציאם בל״ר:
כג
כעת הזאת. מדנקוד כעת בקמץ. יכוון לומר כי כמו שעתה אינם צריכים למנחש וקוסם כי כבוד ה' עליהם יזרח ויורם דרך ילכו בו והמעשה אשר יעשון כן הוא תמיד: וחרמון. שהם באמת אחד כמ״ש צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקרא לו שניר:
כד
ב
מרע. במשלי י״ז. והוא שה״ת לרע בטבע: הודעתיך. לעיל כ״ב כ״ח:
ג
הנבואה. כמ"ש הרב לעיל שלכבוד ישראל נתנבא בחלום הלילה או ביום בנפלו ארצה:
ו
האהלים. אהלי יעקב הנטוים ומפוזרים במחניהם הם טובים כנחלים נטיו. ויהיה זה הפסוק דבוק עם שלפניו:
ח
ואל יטעון. עיין לעיל כ״ג כ״ב: עצמו. ירמיה נ' י״ז. שפירושו שיבר עצמיו: כל חץ. שהוא יפרש שהחצים ימחצו את האויב. והל״ל ימחצו:
ט
פירשתיו. ויחי מ״ט:
יז
והמשל הוא. זה ענין בפ״ע לפרש מלת וישא משלו. ובאמרו אראנו ולא עתה אין זה משל. לז״א שהמשל הוא דרך ככב ואין זה רק משל ודמיון: ולא נודעו. הם ככבי דשביט שבימים הקדמונים לא נודע מהם סדר הלוכם ומאין יבאו ויתגלו פתאום. וכמ״ש שמואל בברכות נ״ח. נהירין לי שבילי וכו' לבר מככבא דשביט: בדרכו. שיראו כל באי עולם בהלוך ככבס בדרכו: סנחרב. וא״כ איך יתכן לומר שהככב הוא המשיח. ועליו אמר ומחץ פאתי מואב. הלא בימיו אין זכר עוד למואב ועמלק. אחר שסנחרב בלבל כל האומות: וענו עבר. הלא אחרי הגאולה העתידה לא נוסיף לדאבה עוד. והל״ל דרך ככב אחר וצים מיד כתים. אלא ע״כ שהככב הוא דוד:
יז
ט״ס והכל כתוב אחר: לוט. שחשפו ערותן: היסוד. ואינו כלל כינוי לערוה:
יח
הארץ שמטה. צ״ל אבלה עלי שממה: (ירמיה י״ב). והשנה הארץ השממה. ועשה שם מתאר:
כ
ולא היה כן. שהרי בוישלח כתיב אלוף תימן וגו' אלוף עמלק. הרי שעמלק באחרית נולד. או נחשב:
כב
עד מתי. מדוע יחזיק בך ולא ירצה לעזבך עד כי אם תהיה לבער. סרס המקרא: נקבה. ? דהל״ל אשור ישבך. רק שהכונה מחנה אשור תשבך:
כג
בלא נהר. שבכ״מ שיכוון לעבר נהר פרת יאמר בפירוש עבר הנהר. ועבר סתם הכונה על עם עבר: דמם לציים. אנשי חיל כתים נדמו לפראים האלה: כן כתוב. אמנם החריבו מלכי אשור את כל הארצות. בתפלת חזקיה. וכן מי בכל אלהי הארצות וגו':
כד
כן כתוב. ובני יון אלישה ותרשיש כתים: והעד. שהרי שם קרא רק שם הבן בלשון כתים. הרי שאין פה היו"ד והמ״ם סימן הרבים:
כה
ב
ובנות מואב. דאלו על ישראל לבד היה אומר וישתחוה בל״י כמו שהתחיל ויאכל. ועל בנות מואב לבד היה אומר ותשתחוינה:
ג
הנשים. צ״ל ע״י הנשים. כי ויצמד הוא נפעל:
ד
הנצמדים. לא את ראשי העם כמשמעות הכתוב: ארמית. בש״ב כ״ב שתרגם וצליבו יתהון. וע״ז מביא ראיה שגם פה נאמר נגד השמש שהתלוי הכל רואין אותו:
ז
שאלה. היכן מצינו בתורה חיוב מיתה על הבא על הארמית. ועוד הלא גם על העריות שחייבין מיתת ב״ד. אינו אלא במשפט ועדים והתראה. ולמה הרגו פנחס. אלא שהוא היה ג״כ מהנצמדים לבעל פעור שעליהם כבר הזהיר להרגם. וגם היה בעדים והתראה אז:
ח
אחי זמרי. כמ״ש ויקרב אל אחיו את המדינית. ולכך אמר כאן עוד הפעם אל קבתה. שהדקיר זמרי באהל שלו ואח״כ נכנס אל אהלה שהיתה שם עם אחיו: דרש. שכיון לדקרם יחד בהזדוגם, היפך דבריו: