עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת חקת
יט
א
גם זאת. כפרשת קרח וכמ״ש שם. ולא נאמרה במדבר פארן. הגם שכתובים אחרי מעשה המרגלים:
ב
ואין צורך. כי זה גזירת הכתוב ולא נדע הטעם:
ז
השורף. י״א שצ״ל פה הכהן השוחט דאלו הכהן השורף להדיא כתוב להלן. ול"נ שבמקום הציון וכבס בגדיו צ״ל להצטיין על ולקח הכהן שבפסוק וא"ו. ולפי שנאמר בפסוק ד׳ ולקח אלעזר הכהן. ובפסוק ה׳ אמר. ושרף את הפרה לעיניו ולא נאמר הכהן. ופה כתיב ולקח הכהן ואינו ידוע אם קאי על אלעזר או על השורף. ואמר הרב ע"פ סברת שקאי על השורף לפי שגם זה שייך לשריפת הפרה: וכבר ישב. מחוץ למחנה טמא עד הערב. ולא יבא אל המחנה בעודו טמא וכפירש״י. ולפי הי״א הותר תיכף לבא במחנה והוא טמא רק לענין אכילת קדש:
ט
איננו הכהן. מזה ראיה לגירסתו הנ״ל. שלפי שאמר על פסוק ולקח הכהן שהוא הוא הכהן השורף. ועד האסיפה נעשה בכהן אחד. לכך פירש כאן שמלת איש טהור יורנו שהאסיפה בכהן אחר. לפי שהראשון טמא: רחוק. שיתרחקו הטהורים מהם לפי שהם מטמאים:
יא
עבר. ויהיה פירוש הכתוב מי שנגע במת ועברו עליו שבעת ימי טומאה הוא יתחטא ויהיה הוי״ו וא״ו החבור. לא ההיפך:
יב
תחטאני. מלשון נקיות: כמו השביעי. כי השלישי הוא בקצה הראשון. והוא שלישי למספר אחד. והמספר שבע הוא שלישי לקצה האחרון במערכת יחידות. ולכן צוה להזות בג׳ ובשביעי:
יג
אך במי נדה. ודרשו חז״ל מים שהנדה טובלת בהם וזה מ' סאה. ויהיה פירוש הכתוב. כי במי נדה לא טבל או לא זורק עליו. וקאי לא זורק על מי החטאת:
יד
היות. אז במדבר חנו באהלים ובמחנות: מבגד. כי האדם וכל הכלים פרט להדיא. ומלת וכל אשר באהל מיירי בבגדים:
טו
שנים. כי צמיד הוא מלשון צמד בקר וזוג. א״כ באמרו צמיר פתיל כאלו נאמר צמד פתילים. והוא שהפתיל היה נעשה משתי חתיכות. מחצה אחת להפתח ולהסגר. ומחצה השנית היתה מחוברת ומכוסה תמיד כמו שיש בינינו ג״כ כיסוין מתנועעים באמצע על צירים וכן פירש הרב גבי ושני צמידים. שהצמיד האחד היה נעשה משני נתחים. ולכן נקרא גם היחידי צמיד. לא מפני שנעשים זוגות זוגות לשתי הידים. דא״כ למה אמר ושני צמידים הלא ממילא שנים המה:
כב
מת או עצם. שה״א הטמא מורה הטמא שנזכר לעיל. דהיינו שהוא טמא ממת או עצם וכו'.
כ
א
בשנה הראשונה בשנת. צ״ל ובשנת: שישבו. דהל״ל ויחנו בקדש כמ״ש בכל החניות מאי וישבו. אלא שהוא לשון עכבה. וכן כתוב ותשבו בקדש ימים רבים:
ג
עבדי ה׳. יפרש מלת לפני ה׳ הכתובה פה. שהם התאוננו שגם הם התעכבו במדבר מ׳ שנה על לא חמס בכפיהם כמונו היום:
ה
זרח. דהל״ל העליתם אתנו. שאין דרך להדביק כינוי נכחים עם מ״ב:
ח
בספר השני. ר״ל במלכים ב׳ י״א כתיב ותקם ותאבד. במקום מלת ותדבר הכתובה בד״ה ב׳ כ״ט י'. וא״כ איך שייך לומר כאן ודברתם אל הסלע כמו ואבדתם: מלח אלישע. מ״ב ב׳ כ״א וישלך שם מלח ויאמר וגו׳: הצור. בפ' בשלח שאמר לו בפירוש והכית בצור: כי דבור. צ״ל דיבר: זכור דבור. מדוע לא נזכר במעשה שדבר ג״כ אל הסלע: כ״א אל העם. ולפירוש הר״מ יהיה פירוש הכתוב כי המרו ב״י את רוח משה והכעיסיהו. ולזה בטא בשפתיו דבר שמשמעותו בלתי הגון. וכן ויקציפו על מי מריבה. שהקציפו למשה. ויבא לכלל טעות בלשונו: שידברו. משה ואהרן. ולכך נענש גם אהרן: היה נענע. וממה שלא מצינו בתורה שום עונש עוד עליו הננו בטוחים שלא המיר דבר קל: ידע החלק. שנשמת אדם היא חלק אלוה כקו היוצא מאור השמש. ובהתדבק האדם בבוראו ולא יפרד ממקורו. אז בכחו לשלוט על כל הבריאה במאמרו כי חפצו ודבורו ממקום קדוש יהלך השליט על כל הבריאה. כמו שיש בניצוץ היוצא מהשמש כל הסגולות שבשמש עצמו: החלק חלק. צ״ל החלק נחלק. שבעבור כעסו נחלקה ונפרדה נפשו ממקור הכחות. ולא היה עוד בו כח לכוף ולהכניע התולדה למשמעתו: זה הסוד. שאין הכונה בעיקר חטאו על שקראם מורים. רק על הדבור הקצפי שהפסיק בו הכונה בלכתו לקיים פקודת ה׳: שהודעתיך. דייק ה׳ הידיעה:
י
יש לנו כח. כי בעבור מריבתם עמו אז נתכעס ושכח מה נצטוה לעשות. וכיון שהפסיק הכונה לא שמע לו הסלע. כי מבלעדי המושל על יד ימינו אין בו כח לפעול מאומה:
יד
מדבר. וכאן אמר והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך: פירשתיו. פ' יתרו:
יט
וטעם ב״י. זה קאי על הפרשה שאח״ז:
כד
ומות. שלא יתכן לומר שהוא צווי שהאדם לא יצווה על דבר שאינו בידו: המקום. כאלו אמר במקום שהיה מי המריבה:
כו
מיד ימות. ואינו לשון צווי: פירשתיו. בראשית כ״ה ח':
כט
כאשר ראו. כי כבר אמר לעיני כל העדה. וגם הם לא ראו רק העליה לא הגויעה: פירשתיו. בראשית כ״ה:
כא
א
ערוד אחד. משמע מזה שיהושע כבש את מלך הערודי. וכאן כתיב ג״כ שכבשוהו והחרימוהו. ויקראו שם המקום חרמה וכן שם אמר כן על בני יהודה: צפת. כי בשופטים א׳ י"ז כתיב: ויכו את הכנעני יושב צפת. ויקראו שם המקום חרמה. וכאן קראו לערד חרמה א״כ אינו זה: אזרועך. ירמיה ל״ב כ״א:
ד
כן כתוב. בפ׳ מסעי ויסעו מהר ההר. ויחנו בצלמונה וגו': אם ישוך. אמרו חז״ל אומרים לו לנחש כל החיות נושכים ואוכלים אתה מה הנאה יש לך שאתה מטיל ארס וממית. יהוא אומר להם ומה יתרון לבטל הלשון מה הנאה לבעל לשון הרע המדבר בחבירו. ואני בא ומענישו:
ח
מנחשת. שאע״פ שבצווי לא נאמר שיעשהו מנחשת מסתמא כך צוה כי כן כתוב במעשה. ומ״ש "על נס" הוא ענין בפ״ע. והוא ציון על הנאמר בפסוק ושים אותו על נס:
י
כן כתוב. בפ׳ מסעי ויסעו מפונון ויחנו באובות. וכאן כתיב ויסעו ב"י דהיינו מארץ אדום הכתוב לפני זה. ויחנו באובות. ש״מ שפונון היה בקצה גבול ארץ אדום: ויחנו בנחל זרד. הוא ציון לכתוב י״ב. ואינו מקושר להקודם ואמר כי במסעי כתיב ויסעו מעיים ויחנו בדיבון גד ופה קראו נחל זרד: כי ארנון. זה ג״כ ענין בפ״ע. וקאי על פסוק י״ג. ואמר כי ארנון גבול מואב קודם כיבוש סיחון ועתה נטהר ע״י לישראל:
יד
גם ושני. ד״ה א׳ וא״ו י״ג: לחבור. והיה שמו שני:
טו
ארמית. ערש״י פסיק זה: ער עברו. דכתיב אתה עובר היום את גבול מואב את ער:
יח
שם כלל כי במסעי כתיב ויסעו מדיבון גד ויחנו בעלמון דבלתימה, ומשם להרי העברים לפני נבו ומשם לערבות מואב. ופה כתיב משם. שהוא מנחל זרד שהוא דיבון גד שבמסעי. נסעו ויחנו מעבר ארנון ובארה ומחנה ונחליאל ובמות והגיא. ובסוף הפרשה ויסעו ב״י ויחנו בערבות מואב ש״מ שהשם עלמון דבלתימה כולל כל אלה המסעות מנחל זרד עד הבמות. והגיא הוא הר העברים הנאמר שמה כמו שמוכיח זה להלן: במסע אחר. צ״ל במסע אחד. שלכן לא נחשבו שמה רק בשם אחד לפי שלא חנו בנתים: שהתחננתי. כי בפ' ואתחנן משמע שהיה אז בגיא. ובפ' פנחס נאמר לו עלה אל הר העברים הזה הרי שהם אחד: ויקבור. היא ראיה אחרת שבמקום אחד אמר שעלה אל הר נבו למות שם. וכתיב ויקבור אותו בגיא. ואין סברא לומר שמת בהר והש״י הוליכו לגיא לקברו. אלא ע״כ שאין פירוש גיא עמק אלא הוא שם מקום והוא הוא ראש הפסגה. ונתישבו בזה סתירת כל הכתובים:
כ
על הגיא. לא על הבאר כפירש״י שהרי באר ל״ז אבל שם עיר ל״נ תמיד:
כו
שבה. ר״ל ששבה להיות עיר סיחון: דבר ידוע. שלכן אמר ע״כ יאמרו המושלים כלומר שהוא מרגלא בפי הכל שעתה היא עיר סימון. כמשל ההמוני:
כז
לאמורים. ויהיה פירוש בואו חשבון כמו בואו לחשבון:
כח
סמוך. ופירושו ער של מואב. ונמצא ששם עצם פרטי נסמך לשם אחר שלא כמשפט וכמהו מבית לחם יהודה:
ל
משה. כי ע"כ אמר דברי המושלים על כיבוש סיחון את מואב. ועתה התחיל משה לאמר כי מלך חשבון אבד עתה נירו מחשבון. ונמסר ביד ישראל: וגדודיו. דהל"ל ונירו כמו שמסיים אבד. בל"י: עודד. כמו נבואת עודד. כי מלה בה״א הידיעה לא תסמך: מלת ונירם שפת״ח הוי״ו מורה על ה״א הידיעה. ולא תוכל לבא עם כנויים. והיא זרה כמלת האהלי גבי עכן: קמץ קטן. ר״ל צירי כי משפטו ונשם: האלף. ויהיה שרשו אשם לא שמם: משה. כמו שפירש למעלה שמן מלת ונירם הוא דברי משה:
לג
פירשתיו. פ׳ בא בפסוק ויפן ויצא מעם פרעה:
לה
אחד. דהל״ל השאירו: