עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת משפטים
כא
א
אחר שאמרו. ולכן אמר ואלה בוי״ו. לפי שמן ויאמר ה׳ אל משה הקודם לזה. עד ואל משה אמר הוא פרשה אחת שנאמרה למשה אחר מ״ת. וראיה שהתחלתה וסופה אזהרת האלילים:
ב
עומד בפ״ע. בתחלת פ' שופטים אמר הרב ז״ל: אע״פ שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה יש כדמות דרש להדבק הפרשיות. ור״ל הגם שאין מצוה אחת תלויה בחברת. לומר שזו נצטותה בשביל הקודמת לה. ולולא הקודמת אין מקום למה שלאחריה. בכ״ז בל״ס לא במקרה נסדרו זאח״ז ויש כעין סמיכות וקשר דק ביניהם. כי גם בן אדם אם יש לו לסדר ענינים אחדים זאח״ז יבחר להקדים הראוי להקדים יותר בכל האפשר. ומ״ש "ואם יכולנו" כלומר בכ"ז אם יכולנו למצוא וכו׳: תלויה באב. בישראל. וממה שנתן הילדים פה אחרי האשה מוכח שזה אינו בישראל מדבר: גם נקראו העברים. בעבור שעובדים לאלהי עבר ואברהם. לא רק בעבור שבאו ממנו. וכמ״ש זה הרב לקמן בפסוק לעם נכרי. וכאן קיצר מעט והוכיח רק שאין השם בשביל היחס והגזע לבד: בדבר השליחות. בעת ששלחו אליו מלאכי שלום אמרו כה אמר אחיך ישראל. מפני הנימוס: שהזכיר אדומי. סתם ולא קראו אחיך אדומי. כאמרו פה אחיך העברי. ומה שסיים כי אחיך. הוא. רק לטעם שלכן אין ראוי לתעבו כיתר האומות: שהיו מתיחסים. ר״ל הכתוב לבלתי עבוד בם ביהודי הפירוש העמים שהתיהדו. כמו ורבים מעמי הארץ מתיהדים: והישראלי עד שנת. כמפורש בפ' בהר. וכי ימוך אחיך וגו' עד שנת היובל. ושם אמר סתם אחיך ולא אמר העברי: מקץ שבע שנים. ירמיה ל"ד י״ד. ומשמע שבסוף שנת השביעית ישלחום: האהלי. גבי עכן ביהושע ז׳. וה״א הידיעה עם יו״ד הכינוי לא יתחברו בשום מקום. ובא פה שלא כמנהג. וכן במלת לחפשי היה די לומר או לחפש או חפשי. ונתחברו שניהם:
ג
ומצאנו גופת. הרי שמלת גוף היא עברית לא בבליתי: כמו על גבי. ויהיה בגפו כמו בגבו בחילוף בומ״ך:
ד
המדבר. ר"ל לשון אדנות בכינוי מ"ב לא יתכן לומר בל״ר בקמץ לבל יתחלף עם השם הנכבד. רק בכינוי נסתר בא בל״ר: ובשלמה. ולכן לא יתכן לאמר שצוה לתת לו כנענית ממש: צדוניות. כי במ״א י״ב כתוב כי שלמה לקח נשים מואביות צידוניות עמוניות חתיות. ומואביות ועמוניות מותרות בקהל ע״פ הקבלה:
י
דלתים. שלא תאמר אחרי שהם בשער העיר איך אמר אל הדלת והל״ל אל השער. לז״א שמצינו גם כן בעיר שיש לה דלתים ובריח (דברים ג'):
ז
אפרש. בפסוק שלם ישלם. שהוא דבוק עם חמשה בקר הקודם לזה: שם מפורש כי. הנקודה המפסקת לפגי מלת כי ט״ס. ור״ל שקאי מלת הגוי על ועל ממלכתי לא על עצמו: אחר שש. דוקא:
ח
פירשנו. בפסוק שלפני זה שקאי על האב. ומ״ש לפני זה "אנחנו לא נוכל להפריש" ר״ל אבל הקדמונים ידעו ההבדל ביניהם:
ט
מוקד. ששרשו יקד:
י
ושעיר אל רעהו. פה בישעיה י״ג כתיב ושעירים ירקדו שם רק בישעיה ל״ד כתיב ושעיר אל רעהו יקרא. וגמר לה מהתם:
יא
לא תמכרנה. תחת אשר עניתה. ומכ״ש בזו שא״צ להשמיענו שאם לא יתן לה שארה כסותה ועונתה שירצה לגרשה שלא יוכל למכרה בכסף. א"ו שזה קאי עוד טרם לקחה לו לאשה:
יב
חוץ מאחד. וגם בעליו יומת. שהגם שכתוב יומת ומשמע בב״ד. בכ״ז כונתו בידי שמים. ע״ש בדברי הרב:
יד
לזנות. צ״ל ותזנה. ואמר זה שלא תחשוב ממשמעות הכתוב כ״א רק יזיד להרגו הגם שלא הרגו חייב מיתה. ומביא ראיה ממלת לזנות שפירושו כי כבר חללה נפשה בזנות. וכמו שסיים את אמה היא מחללת. ע״י מעשיה הרעים:
טו
בעבור אחר. כאלו אמר ומכה אביו ומכה אמו. כי על כל אחד חייב:
טז
הגנבים. צ״ל הנגנבים: בבנין הקל. כי בקל מורה על רפואת השי״ת. כמו כי אני ה׳ רפאיך. ורפוא בכבד יורה על רפואה ע״י סימנים ורופא. ורפואת הבורא הוא שלא ע״י אמצעי:
כא
הנה יוקם. לפי שחסרי פ״נ בבנין פעל והפעל יבואו ע״פ חב ע״ד השלמים. כמו ננגח. הנתקו. רק בנע״ו. כמו הושב וכן בכפולים. לז״א שהוא מחסרי פ״נ: נקם אחת. משתי עיני גבי שמשון והרג כל אשר נמצאו בבית: מתגולל. ואין מי שיתבע עלבונו וידרוש ממנו דמו. ע״כ צוה לב״ד שדם העבדים יקומו: וזהו שאמר יום. זה ענין בפ״ע לתרץ קושית הכותים למה אמר יום או יומים. ואמרי כי זה כמו על פי שנים עדים או שלשה: שלא ידעו. שבאמת גם שם קשיא להו ולא ידמו לתרץ. א״כ יניחו גם זה בתימה:
כג
ואם אמרנו. כמו ועוד. ור״ל כ״א נפרש נפש תחת נפש ממון. א״כ קשה: א) מה הבדל בין הולדות ובין האשה. ולמה חלקן הכתוב. ב) מדוע בולדות אמר בלשון עונש ופה ונתת נפש:
כט
וכל זה. ר״ל מדוע הוצרכתי לבארו שראוי שיומת ע״פ ב״ד. רק שיש לו פדיון ולמה לא פירש בפשיטות יומת בידי שמים. כמו ביום אכלך ממנו מות תמות:
ל
רק נעשה. יותר נראה להגיה רק נענש:
לד
ברה״ר. כי ברשותו פשיטא שיש לו רשות לפתוח בור. ובעל הבהמה פשע:
כב
א
חיים. כפירש״י דמים לו כחי הוא חשוב:
ד
הדגוש. ר״ל הנוסף. שהוא מבנין הפעיל:
יח
והזהיר על האשה. כצ״ל. ואח״ז הזהיר שלא לענות את האלמנה וכאמרו כ״א צעוק יצעק אלי. וראיתי להרש״נ שפירש שזה קאי על מה שהזהיר בפ׳ תצא על נערה המאורסה וענש גם האשה. על דבר אשר לא צעקה. אך מה ענין זה לכאן. וכל כונת הרב בזה לקשר סמיכות המשפטים:
יט
וכתוב אחריו. צ״ל הכתוב אחריו:
כב
שיהיה קטן. ולכן הזהיר עליו בהדיא. ואמר כ״א צעוק יצעק אלי. שאנכי אשמע צעקתו מכאב לבו הגם שלא ידבר שום דבור ממיעוט דעתו:
כד
אליהו. שהיה אזור עור אזור במתניו. ושמואל הרמתי שלא ביקש ליהנות משום אדם. כדרשת חז"ל: שישא לך. דרש כ״ף הדמיון של כנושה. שיראה עצמו כאלו אינו חייב לו כלום זה האיש:
כה
כי הטעם. מלת כי צ״ל באותיות גדולות והיא ציון על מלת כי הוא כסותו לבדו. ולכך ראוי שתחמול עליו ולהשיבו לו בעת הצורך. ולשוב לקחתו בבקר בעבור שלא יוכל ללות גם מאחר עליו ואח״ז לא יהיה לשניהם ממה לגבות החוב: יבקש דוד. מה יתן לו: הכתוב למעלה. דאל״כ מה בכך שישמע האל. ומה משמיענו בזה. והנקודות שקודם מלות וחרה אפי מיותרות. כי פה כתיב וחרה אפי:
כג
ב
שתים מצות. כי הוא יפרש אחרי רבים להטות מצוה בפ״ע. שמתחלה הזהיר שלא יהיה לרעה אחרי רבים. ואח״ז אמר שמ״ע תמיד שתהיה נוטה אחרי רבים אם לא יהיה לרעות. אבל לדעת הרב יהיה פירוש להטות המשפט. והכל דיבור אחד ואזהרה שלא יטה המשפט לעותו בשביל שיהיה אחרי רבים. כהוראת הפעל מטה בכ"מ. והמצוה ללכת אחרי רבים לטובה ממילא שמעת מדהזהיר על לרעות שלא לילך אחריהם מכלל שלטובה מחויב ללכת אחרי הרוב:
ד
והוא פועל. שאין אויבך שם התאר אויב שלך. אלא האיש האויב אותך. דאל״כ הל״ל אויבך. ונאמר אויבך. וה״ה לחמור אוהבך וק״ו הוא אלא שנכון יותר להזהיר על האויב והשונא שלא יקום ויטור לו: אולי באה. בסמיכות אחרי ודל לא תהדר:
ה
חדל לך. כי וחדלת מעזוב משמע שיחדול את אחרים. לז״א שהוא פעל עומד כמו חדל לך וכן ושמרת לעשות. ופעל שומר בכ״מ הוא יוצא. וכאן הוא כמו שמר לך:
ו
בכור עדר. מה שכתוב לפני ה' אלהיך תאכלנו בכורות בקרך וגו׳ הכונה ממיטב צאנו ומחלבהן וקאי על השלמים והמעשרות. ולפ״ז יוכל לחזור אל כל ישראל שמדבר בם הענין ולא אל הכהנים:
ז
באותו הדבר. דק״ל מה טעם נותן שלפיכך לא יהרוג את הנקי כי ה׳ לא יצדיק רשע. אלא שהוא נקי בזה המשפט ורשע בד״א:
ח
דברי סמוך. והוראת הסמיכות בכ״מ על הקנין. דברי של צדיקים. ואלו היה צדיקים תאר לדברי הל״ל דברים צדיקים. כמו אנשים חכמים:
יד
כמו פני. צ״ל כמו לפני ה'. והם הנראים. ומ״ש במקום אחר ולא יראו פני. כאלו נאמר לפני: רובם רגלים. לא שאסור לרכוב על סוס או חמור. רק רוב העולים עולים ברגל מפני שאין להם סוס ורכב. כי העניים מרובים מעשירים:
טו
פירשתי. בפ' בא בפסוק היום אתם יוצאים: ונראה את פני. ואלו היו פני ה׳ הנראים הל״ל ונראה בסגל ובקל. וכן יראה כל זכורך משמע שהזכרים יראו. ואת פני הכתוב בפ' ראה. ואת מורה על הפעול. הוא כמו לפני:
טז
שנה אחרת. כי בצאת השנה הוא סוף אלול ולמה חג האסיף בחצי תשרי אלא הכונה בצאת תבואת השנה הקודמת מן השדה ותחל לזרוע בסמוך לו תבואת השנה החדשה:
יח
שה תמים. לכאורה היה נ״ל להגיה "שה תמיד" שהגם שיהיו טרודים בפסחם בכ״ז לא ישכחו מהעלות חלבי התמיד על המזבח: וכן כתוב. ד״ה ב׳ ל״ה י״ד. ושם כתוב עד לילה. ומלת עד בקר שבדברי הרב חוזרים אל הכתוב בזה. או הוא ט"ס וצ״ל עד לילה. ומביא ראיה מהכתוב שם "העלה״ בה״א הידיעה. ומפרשו על מלת התמיד. ויכול להיות ג״כ שכונתו על עולת ראיה שהיא חיוב:
יט
מגד. שהם מפרשים שאסור לקטוף מיני מגדים ופירות בעודם באבם ולא בשלו כל צרכם: לא ימצא. שיהיה מ״ם נוסף במשקל זה. והל״ל גדיים: לא תאחר. צ"ל לא תמהר: פעם אחרת. שבעת ימים יהיה עם אמו: הוא חם. צ״ל הוא רך: שלא נהנו. ואיך אמרתי שדבר הכתוב על ההוה שהמנהג לאכול גדי רך בחלב. והנה באלה מקומות אין אוכלים כלל בשר גדי ע״פ רוב. אך אז היה מנהג במקום ההוא. ואין מביאין ראיה ממקום למקום ומזמן לזמן: כי אם באש. ר"ל צליה ואיך אמרו ז״ל שאין בב״ח נוהג מה״ת בצליה וטגון: אנה אמו. ולפיכך אסור כל חלב. הגם שאינו חלב אם: דבר על ההוה. ולפ״ז באמת אסור מה״ת בכל חלב. לא רק משום ספק שמא יתערב. ומה שאמרה תורה בחלב אם לפי שכך המנהג היה ע״פ רוב:
כ
בהנחל. הרב מפרש שם כי לכל חלק למטה יש כנגדו חלק למעלה. והכין לכל עם ועם מקום כפי חלקו ומזלו למעלה:
כא
תמרה. כמו אשר ימרה את פיך ביהושע. כי בהפעיל יבוא בשלמות הה״א בכ״מ משרש מרה: שרית. על משקל צוית. פנית: ואף לאמתך. שזה חוזר על מצות הענקה לא על רציעת האזן הסמוך לו: בגלגלים הדומים. ר"ל בנקודת פגישת מסלולם זה תחת זה שתחת אזור המזלות הי״ב הידועים:
כה
אלה הברכות. איך ע״י שמירת מצות ה' יסתעפו אלה הברכות: על כ״ז מינים. כי נוכל לחלוק אותם תחלה על ג' מחלקות ראשיות: א) שלשתם דומים זל״ז: ב) אחד נפרד ושנים דומים זל״ז: ג) שלשתם בלתי דומים. והנה המחלקה הראשנה כוללת תחתיה ג׳ מינים שונים. דהיינו: 1) שלשתם חזקים. 2) שלשתם בינונים. 3) שלשתם רפוים. המחלקה השנית כוללת תחתיה ששה מינים דהיינו: א) אחד חזק וב׳ רפוין. ב) אחד חזק וב' בינונים. ג) אחד רפה וב' בינונים. ד) אחד רפה שנים חזקים. ה) אחד בינוני ושנים רפוים. ו) אחד בינוני ושנים חזקים. ולפי שהאחד ההוא בכל ששת המינים יוכל להיות נפש או רוח או נשמה. ממילא אלה הששה הם י״ח. והמחלקה השלישית לפי ששלשתם בלתי דומים כוללת ששה מינים תחתיה כמשפט ג' אבנים שונות שהם בונות ששה בתים כמוזכר בספר יצירה ונודע ג״כ בחכמת המספר. ואציג לפניך פה כל הכ״ז מינים השונים בפרוטרוט: מחלקה ראשנה כוללת שלשתם דמים זל״ז כזה 1) נר״נ חזקים. 2) נר״נ בינונים. 3) נר״נ רפוים. מחלקה השנית אופן אחד כולל:4) נפש חזק רוח נשמה רפה. 5) רוח חזק נ״נ רפה. 6) נשמה חזק נפש רוח רפה. אופן ב' כולל: 7) נפש חזק ר״נ בינוני. 8) רוח חזק נ״נ בינוני 9) נשמה חזק נ״ר בינוני. אופן ג' כולל:10) נפש רפה ר״נ בינוני. 11) רוח רפה נ״נ בינוני. 12) נשמה רפה נ״ר בינוני. אופן ד׳ כולל: 13) נפש רפה ר"נ חזק. 14) רוח רפה נ״נ חזק 15) נשמה רפה נ״ר חזק. אופן ה׳ כולל:16) נפש בינוני ר״נ חזק. 17) רוח בינוני נ״נ חזק. 18) נשמה בינוני נ״ר חזק. אופן ו׳ כולל: 19) נפש בינוני ר״נ רפה. 20) רוח בינוני נ״נ רפה. 21) נשמה בינוני נ״ר רפה מחלקה השלישית כוללת ששה אלה. 22) נפש חזק. רוח בינוני. נשמה רפה. 23) נפש חזק. נשמה בינוני רוח רפה. 24) נפש בינוני. רוח חזק. נשמה רפה. 25) נפש בינוני. נשמה חזקה. רוח רפה. 26) נפש רפה. רוח חזק. נשמה בינוני. 27) נפש רפה. נשמה חזק רוח בינוני: שתוכל לסבול. ר״ל להתחזק ולכבוש טבעו: ימצאם חכמתם. צ"ל תאמצם חכמתם: ואין זה נצוח. ר״ל שלא ישנה המערכה. רק השם ישמור האדם לבל תבואהו רעתה. וכמ״ש במשל בפ' תשא בפסק ונצבת על הצור:
כט
לסימן. דק״ל מה הבטחה זו להם שלא יגרשם בשנה אחת. אלא שזה לסימן להם שידעו מתי יוכלו לגרשם כולם: פן תקדש. שאינו ספק אלא ודאי:
לא
בין כך. ר״ל בתוך הזמן טרם שיגרשם כולם עליהם להזהר מזה. ואחר כך שיוכלו לגרשם יזהרו ג״כ לבלי לכרת להם ברית להשאירם:
לב
שתשחיתם. כי מה כריתת ברית שייך עם פסילים אלמים. רק הזהירם לבל יניחום:
כד
ה
הבחורים. הראשון הוא בפת״ח הב׳ והוא מלשון צעירים. והשני הוא הבחורים בשו"א הב׳ מלשון נבחר: וזבחת. הנאמר סוף יתרו מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולתיך שלדעת הרב הכונה שם על זה המזבח:
ז
כמו ויז. שהכניסו לכהונה וכאן הכניסם בברית ע״י זאת ההזאה:
י
ושם כתוב. ר״ל שפה כתוב שתחת אלהי ישראל כלבנת הספיר והוא הוא כמראה דמות כסא הנאמר שם. וכעצם השמים הוא הרקיע שממעל לראשי החיות. והחיות תחתיו. נושאי הכסא. ושם כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל. ובאמת החיה היא תחת הרקיע וממעל לרקיע הכסא:
יא
נדב. שהם היו צעירים. ואינם בכלל הזקנים ולזה קראם בשם אצילים:
יב
ולא הזכיר אבנים. כפי הנראה חסרים פה איזו מלים. ומדרך הסברא רצה החכם ההוא להוכיח מזה כי על אבן אחת היו חקוקים שני הלוחות מזה ומזה: ושלש פעמים. בפ' דפרים ט' ט׳. יו״ד. י״א: הראשון והחמישי. שהם מ״ע. ונופל בהם לשון תורה שמורה הדרך איך לעשות. והמצוה נופל על ל״ת שמצוה ומזהיר בהם. והרמב״ן כפי הנראה היה גירסתו בדברי הרב. "הראשון והשני״ שהורה בעצמו והמצוה הוא הדברות שצוה ע״י משה:
יד
בכור היה. דק״ל מה ענין אהרן לגשת אליו כל בעל דברים הלא אז היה העבודה בבכורות והכהנים טרם נבחרו להורות לעם ה' משפטיו. לז"א שהלא אהרן היה בכור ג״כ והיה גם אז בין העובדים והמורים: חור והוא. ר״ל חור ואהרן. והנקודה שביניהם ט״ס. וקשה לו שהרי חור לא נזכר עד כה בפסוק ט׳. ויהיה לפ״ז הפירוש שם "ושבעים מזקני״ עם הקודמים: לא בא בשנה. צ״ל רק בשנה. ור״ל לא כי״א שבא קודם מ״ת. וטרם נתמנו אז השופטים ע״פ עצת יתרו:
טו
וכבר כסה. דק״ל כפל הלשון ויכם הענן. ובפסוק שאח״ז אמר שוב ויכסהו הענן. לכן פירש שהראשון קאי על כיסוי ההר קודם מ״ת והשני על משה עתה בעלותו:
טו
בתחלת עלותו. כשאמר לו עלה אלי ההרה. ומה צורך לקריאה זו של ביום השביעי. והוא אמר שבתחלה קראו לעלות ההרה ועלה לתוך הענן ואח"כ קראו לראש ההר ששם הכבוד: