אור ברסלב
עזרה להבין פרשת יתרו

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת יתרו

פרשת בשלח

בראש הסדר: "אשר פתח עיני יתרו" צ״ל אשר פתח עוני יתרו ויכוין להכתוב באיוב ל׳ י״א יתרי פתח ויענני. ויאמר כי העוני והתלאה אשרי מצאתהו פתחו יתר קשתו ואמצו עדי עזבוהו מחצית כחותיו. והמותר ענה הנדוד ולחץ. והיא מליצה נאה על המלה יתרו בג' פנים שונים. בלשון יתר הקשת ולשון תוספות ומותר ושם יתרו:

יח

א

כי לרפידים בא. זה נמשך ג״כ למעלה ולמטה ביחד לקושיא. שאחרי שהזכיר למעלה מזה כי עמלק בא לרפידים היה לו להסמיך אחריו פרשת בחדש השלישי שנסעו מרפידים. אחרי שביאת יתרו היתה לדעתו אחרי מ״ת: הוא חונה. משמע שכבר חנו שם מזמן רב. ומיום שבאו למדבר סיני עד מ״ת לא היו רק חמשה ימים. וגם קורהו הר אלהים שכבר נתנה עליו התורה: רעואל הקרוב. במדבר יו״ד כ״ט: כמו שנה. שחנו שמה בא' בסיון ובעשרים באייר בשנה השנית נעלה הענן מעל המשכן ונסעו משם. כמפורש בפ' בהעלותך: וזהו וישלח. וגילה כאן שעמד במיאונו והלך לארצו. ולא מצינו לו שחזר: ראינו הרכבים. שקיומו ישראל דבריו ועשו חסד עם זרעו כשהכריתו עמלק. ויסר הקיני מתוך העמלקי ונתישב בין ישראל: פרשה אחרת. היא פרשת וירד יהודה מאת אחיו ע״ש בדברי הרב: שנודע למשה. עיין בפסוק ושמי ה' לא נודעתי להם:

ב

שלוחים לבתו. מ״א ט׳ ט״ז:

ג

מעכה. צ״ל מיכיהו הוא מיכה. שופטים י״ז א' קורהו מיכיהו ולהלן שם פסוק ה' והאיש מיכה: תחו. כל אלה השינוים וכן יעבץ שילדתו בעצב הם בד"ה א' ד' ט׳ שם וא״ו י״ט. שם ז׳ כ״ז: והנה הוא. צ"ל והנה הוא בטל (או נדחה) מטעם בעל הטעמים: בספר משה. ר״ל בספור משה ששם הפירוש שה׳ הוא הקורא בשם. ולכן שם ויקרא בשם דבוקים וה' נפרד:

ד

וכבר פירשתי. לעיל ד' י"ט: שם הקטן. והלא ההצלה מחרב פרעה היתה קודם גרותו וה״ל לקרות שם הראשון אליעזר והקטן גרשם:

ה

ימים רבים לשיטתו בפסוק א' שיתרו אחר מ״ת בא קודם נסיעתם מרפידים זמן קרוב:

ו

העיקר: כי למעלה סדר ביאתם ע״פ הנימוס. והאשה הולכת באחרונה משום צניעות וכאן לענין הבשורה. סדר האשה קודם הבנים. כי היא אם הבנים ועקרת הבית:

ז

להיותו וישתחוה. צ״ל וישתחה. כי אין הה"א מתחלפת רק בוי״ו נראית. כמלת שלותי. לא בוי״ו נסתרת שהוא סימן לרבים נסתרים: כי התי״ו. זה כעין מאמר מוסגר לתרץ אגב אורחא זרות התי״ו המפסקת בין אותיות השרש: השניים ר״׳ל אותיות זשסר"ן שמוצאם מהשנים: במלת וישתחו. צ"ל במלת וישתחוו. ור״ל לפי שברבים יכלו להחליף הה"א בוי״ו נראית. ואחריה וי״ו הרבים. לכן ביחיד השמיטו רק סימן הרבים. ונשארה מלת וישתחו. ולשמור מהטעות שהיא סימן הרבים הציבו הנגינה מלעיל. וברבים מלרע. הגם שהיא בויו המהפכת שמשפטו מלעיל. אך לפי שבתנועה שלפני האחרונה הברה מורכבת תשאר מלרע כמשפט: וקראו. ליתרו:

ח

יורה. שפה אמר להדיא על אודות ישראל:

ט

מהמלכים. כי לחמשת התנועות הגדולות של מדקדקי זמננו וגם לפתח וסגול המושכים אחריהם ג״כ נח כמו מה. שדה. קראו הקדמונים מלכים:

י

והפועל הוא עשר. צ״ל והפעול: ויברך על ברכיו. ד״ה ב' ו' י"ג: ראוי להדגש. ונשתנה לקמץ בעבור הרי״ש: ברוך ה׳. שנשתנה הקמץ שבמקום הדגוש:

יב

וטעם לאלהים. פשיטא שעולה וזבחים הם לאלהים:

יג

זכרתי. בפ' בא בפסוק ויקרא למשה ולאהרן לילה:

יד

לומר ככה. שעשה חלילה שלא מן הנימוס אדון כל הנביאים: ולא אמר לו מדוע רק. הנקודה המפסקת שבקצת חומשים בין מלת מדוע ובין מלת רק היא ט״ס. כי הוא ענין אחד:

יז

כמוה גם. לדעתי צ״ל כמו הגם. ור״ל גם הראשון שאמר גם אתה הוא כמו הגם אתה שהגם שאתה איש גדול מאוד. בכ״ז נבול תבול כי הדבר יותר כבר ממך:

יט

הוא שם תאר. כמו תקיף. אמיץ. והיה לו לבוא בסמיכות תמיד אל המתואר. ה׳ אלהים: ואלה הדברים. ר״ל הכונה במלת הדברים בדברי יתרו שאמר והבאת אתה את הדברים הם דברי ריבותם שאמר משה כי יהיה להם דבר:

כ

מספקות. ר״ל כי יבוא איש לדרוש אלהים והוא הענין השני שאמר לו משה לעיל. שיבוא הדורש לשאול על דבר המסופק לו זה אתה מחויב לעשות בעצמך. כי מי כמהו מורה ויודע להתיר הספק לאמתתו וכונת כל מצוה איך לעשותה. משא"כ בדברי ריבות תוכל להשען על זולתך. ודי לך בטורח הגדול בלימוד התורה:

כא

רק הטעמים. ק"ל דבמשנה תורה סיפר משה כל זה הענין במלות שונות. לז"א שזה העיקר בסיפורי התורה שיהיו הענינים שוה לא המלות: אפרש. להלן בפסוק וידבר אלהים בראש יו"ד הדברות ע"ש באריכות: אמר משה. במשנה תורה במלות אחרות והכונה אחת: מה שאין רגילים. צ״ל מה שהם רגילים. ר״ל שלגסות טבעם מאסו בלחם אבירים דגן שמים והתאוו הדברים העבים והגסים. שהורגלו בהם בעבדותם: הם רבים. יותר משנים עשר אך לא יגיעו למספר הקודם עכ"פ:

כה

ומשה אמר. באלה הדברים. ואקח מכם אנשים חכמים וידועים:

כו

להפריש. בין ישפוטו בחולם שהוא להפסק ובין ישפוטו במלאפום שהוא כמו ישפטו. אבל אין דרך השוא להתחלף למלאפום בלי הפסק בשום מקום: בדגשות הל׳. הגם שאין הדגש בא לסבת הפסק בשאר מקומות. וכמו כן בא כאן מלאפום לסבת ההפסק. ולפי שכאן אין ההפסק במלת ישפוטו רק במלת הם לזה מביא ראיה ממלת תהתלו בו. שחשבו כאלו ההפסק במלת תהתלו לקוטן המלה שלאחריה: וככה ישפטו. צ״ל ואין ככה ישפטו הם. ור״ל אבל במלת ישפטו הם לעיל בפסוק כ״ב הגם ששם אתנח במלת ישפטו הם לא אמר ישפוטו. וזה בעבור שמצינו הרבה פעמים מלה באתנח שלא תשתנה כמו תחתיך יפלו ולא אמר יפולו. משא"כ בסוף פסוק:

יט

א

טעם ביום הזה. על איזו יום בחדש השלישי יכוון: ר׳ משה. בפ׳ בא פסוק ראש חדשים: הכתוב זה. דהל״ל בחדש השלישי באו מדבר סיני. ותירץ שמלות ביום הזה דבוקים אל ומשה עלה אל האלהים. לומר שביום ההוא שבאו בו ביום עלה: השלישי לחדש. צ״ל השני לחדש. ושם נאמר לו וקדשתם היום ומחר וברביעי לחדש ניתנה התורה. כן נראה ממשמעות הכתובים לולא הקבלה הנאמנה שבששה בסיון ניתנה. או צ"ל, ודבר עם ישראל בשני לחדש. ובשלישי לחדש עלה וכו׳. ולפ״ז ניתנה התורה בה' בסיון: ששי בשבוע. כי בט״ו אייר באו לרפידים. וממחרת ירד המן ואז היה יום ראשון בשבוע כמפורש בדברי הרב בפ׳ בשלח בפסוק ויסעו מאילם. והיה ר״ח אייר לפ״ז בששי ובשבת. ור״ח סיון באחד בשבת. וניתנה התורה בעש״ק. אך ע״פ קבלת חז״ל ניתנה תורה בשבת. וצ״ל שעברוהו לאייר דהאי שתא ע״פ הראייה. והיה ר״ח סיון בשני בשבת: רב יותר. והשמיענו כי רק ביום הזה באו לא קודם לסבת המרחק. לפי שבמסעות הקודמות לא נשתהו במסע אחד רק כיום או כשלשת ימים:

ג

וטעם ויקרא. אחר שכבר עלה אל ההר: פירשתי. בפסוק איש וביתו באו:

ה

אחר מ״ת. לאפוקי מפירש״י בפ' משפטים בפסוק ואל משה אמר עלה וגו׳. ע״ש:

ט

למדנו מה הגיד. שהם לא יאמינו כי ידבר אלהים את האדם וחי:

יב

גבול בהר. אע״פ שכתוב כאן הגבל את העם הכונה לתת להם גבול עד איזו מקום יוכלו לעלות בהר: בגופו. שהלך ברגליו שמה ולא דוקא ביד. כי רק הקפידא שלא יהרוס לעמוד שם לא על נגיעה ביד מהחוץ. וע״כ פירש לא תגע בו יד בהאיש ההורס. פן בחפצם לתפשו יהרסו המה לעלות רק מרחוק ייורוהו:

יג

ונקרא היובל. שנת החמשים בשביל כן נקרא יובל: היובל כשמעכם. יהושע ו׳ ה׳. הרי ששופר הוא "קרן" היובל: משה ידבר במשוך. שהם יחשבו מ״ש במשוך היובל המה יעלו הוא הוא קול השופר ההולך וחזק מאוד. ואין הענין כן אלא במשוך היובל הוא שתקע משה בקרן כבש לסימן סילוק השכינה. וקול השופר שבמ״ת היה נסיי נברא לשעתו: ונתן לו רשות. צ״ל ונתן להם רשות. ולפ״ז שפיר יוכל להיות שהמה קאי על כל ישראל:

יד

פירשתי. לעיל פסוק יו״ד שירחצו במים:

טו

לא הוסיף. עיין פירש״י בפסוק זה: בספר הזה. ר״ל בתורת משה:

טז

לבדו. דמשמיענו הכתוב שהענן הכבד והקולות לא נראו ולא היו רק על ההר. אבל סביבותיו היה צח ובהיר ושקט. דאל״כ מה חידוש הוא זה. הלא ענן כבד וברקים ורעמים הם מעשים בכל עת:

יז

כדרך שהציב. בפ׳ אתם נצבים: שלא דבר הכתוב. שעלו משה ואהרן לפנים מהגבול. כי להלן כ״ה אמר וירד משה אל העם. ואח״ז כתובים יו״ד הדברות ולא אמר ששב עם אהרן לעלות אל ההר:

יח

ואלו היה מגזרת. ר״ל שמלת בשמי. אינו ממשקל בושם בחולם. דא״כ היה לי לינקד בשמי בקמץ כמו מקדש קדשי. ואלו היה ממשקל בשם היה לו לינקד בשמי כמו שמני. וא״כ ע״כ הנפרד מן בשמי. ר״ל בלא יוד הכינוי היה בא בשם על משקל דבר. הרי שלשם בשם יש ג' משקלים בֶשֶם, בָשָם, בָשָם וכן עָשָן ועֶשֶן וכן שגר אלפיך הנפרד שָגָר. ולא כמשקל שֶגֶר בהמה: על דרך משל. אבל כאן תרד ההר באמת ונזדעזע:

יט

וכבר אמרתי. לעיל פסוק ט': דבק עם קול. שגם בעת קול השופר היה משה מדבר ושומע קול ה' המשיב לו: בקריאת קול. ולא היה קול השופר מונעו משמוע:

כ

רק הידוע הנמצא. תוכן כונתו כי בשביל שהאדם מורכב מעליונים ומשפלים. ויש לו פה

ויד ורגל והליכה ושמיעה וכל מקרי הגוף. ובהם משותפים גם הגוף השפל גם נשמתו העליונה לכן לא יוכל להבין השפלים גם העליונים רק ביחסו להם כל המקרים שיקרו אותו:

כא

אמר משה. צ״ל לא אמר משה. ור״ל שאל תטעה ממלת לראות הנאמרה בדבר ה׳ כי גם הראיה אסר להם. לזה הביא ראיה ממה שאמר משה לא יוכל העם לעלות ולא אמר לראות כי באמת אין הראיה אסורה. רק שה' אמר שבחפצם לראות יהרסו לעלות:

כג

ולא ידע טעמו. מה השיב לו לא יוכל העם לעלות הלא הי״ת יודע כל. שכבר הזהירם. ובכ״ז אמר לו לך רד והעד בהם. היה לו למלאות תפקידו בלי שאלה. וגם ראינו שלא השיב לו ה׳ דבר על שאלתו. רק לך רד. ולכן אמר הגאון שדברי משה הוא רק תשובה שעשה שליחותו ולא טענה על דברי ה' והרב פירש כי משה נסתפק בכונת ה׳ אם הוא רק כפל האזהרה הראשונה לתוספות זריזות או אם זאת אזהרה חדשה שהוסיף לבלי יראו בכבוד ה׳. וענהו ה' כי היא רק כפל האזהרה בלי שום תוספת: .והנני משיב צ״ל והנהו משיב לו:

כה

ועלה הוא. הגם שאינו מפורש להדיא שעלה משה ואהרן לפנים מהגבול. מסתמא קיימו דבר ה' וכמ״ש הרב לעיל י"ז:

כ

א

ובשנית שורו. או שנזדמן פה לפני הרב נוסחא מוטעת בחומש שלפניו. או שכתב ע״פ זכרונו. כי באמת גם שמה כתוב עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו רק הבדל קטן יש ביניהם כי פה כתב שורו ושם ושורו בוי"ו. וכן צריך להגיה בדברי הרב. שההבדל רק בוי״ו. והגהת אהל יוסף רחוקה. וביאור הרש״נ לא שריר ולא קיים: ואח״כ שורו. כבר מלתי אמורה ששגגה יצאה מלפני השליט בזה ודבריו פה בלתי סובלים הגהות וביאורי המבארים לעיל: למקצתו דמיון. שהוא עכ"פ דבר שכח הדמיון יוכל לציירו. שהיה חשך ביום וכדומה. אבל דבר נמנע אין הדמיון סובלו שידוברו כאחד דברים שונים ומתנגדים זל״ז. וכמ״ש גם הרמב״ם שדבר נמנע לא יצוייר גם בחק הבורא: גם ההפוכים. לשיטתו לעיל שבזה נאמר שורו וחמורו קודם עבדו ואמתו ופה בהיפך: על דרך המדבר. ר"ל מדבר בעדו רק כגוף שלישי המדבר מאחר כמו ה' אלהיך: א״י רעה. כי לדבר נמאס לא יתאוה אדם. ולדבר טוב הכל יחמדו. רק הכונה שלא יחמוד איש ויגזול את ארצם: ע״כ שכרו למען יאריכון. והשכר הזה הוא ג״כ נמשך ממילא ע״פ שיקול הדעת. כ״א לא יכבד הוא את הוריו. ילמדו בניו ממנו וגם הם לא יכבדוהו. ובנים סרבים וסלונים מקצרים ימיו של אדם: והעונש על מצות ל״ח כאשר. הוא דיבור אחד והנקודה המפסקת לפני מלת כאשר היא ט״ס וכונתו. כי בפסוק לא תאכלנו (דברים י״ב) למען ייטב לך ולבניך אחריך, כ״א יאכל לשובע נפשו מנפש הבהמיי אז יתעבה טבעו וישתבש שכלו לגסות המאכל. ומנפש האב יומשך קלקול והתעבות גם לנפש בניו. נמצא שבקיימו מצות ה' עשה ולא תעשה יומשך ממילא גמול טבעין לעושיהם. כי פקודי ה׳ כולם מכוונים לתעלת והשלמת האדם. ובמצוות אחדות הגמול מושג לכל אדם בשיקול הדעת כמצות כיבוד אב ואם. והוסיף משה לומר כאשר צוך ה׳ אלהיך ולמען ייטב לך. ר״ל מלבד הארכת ימים תקבל ג״כ שכר על עשותך המצוה בשביל שצרך אלהים מלבד חיוב שיקול הדעת. וא״כ אתה מכבד ג״כ ה' ומכבדיו יכבד: ולא כל. ומזה ראיה לדבריו שבאלה הדברות נאמרו דברים שהוסיף משה. ולא בב״א נאמרו: דבור הראשון. עתה שב להוכיח כי הדבור אנכי ג״כ מעשרת הדברים. ולתרץ מ״ש לעיל "ויש לשאול איך יסופר דבור אנכי ביו״ד הדברים": והם ששמר אברהם. הגם שהיה קודם מ״ת הסכים משקול הדעת על אותן המצות. וכמ״ש הרב ג״כ "כי השלם שלם מאוד" בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי: והג' מ״ע. ר"ל מצות שיש בהם מעשה יהיו משה או ל״ת אבל בלתי תלוים רק במחשבת הלב או הלשון: רק חיא. נראה להגיה ורק היא: בכח השם ומלאכיו. הנקודה שביניהם ט״ס: יספיק למשכיל. צ״ל למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה׳ אשר בראתי שמים וארץ. ור״ל כי הן אמת שלאדם המשכיל ויודע גודל מעשה ה׳ וסתרי הבריאה תספיק הוכחת בריאת שמים וארץ או מציאותם לבד. על מציאת ה'. אבל אין זו הוכחה לשאינו משכיל: שהם י'. העצם ותשעה מקריים נצמדים לכל עצם וגוף בעולם. שהם. האיכות. והכמות. ההצטרפות. מתי. אנה. המצב. הלו. ההפעל. ההתפעל. וביאורם עיין בביאור מלות זרות במו"נ אין כאן מקומו. וכמו כן יהיה הדבור הראשון אנכי כמו העצם שנושא עליו ט׳ המקרים. והם ט׳ הדברות שאחריו. כ״א אינו מאמין באל אין מציאות לחיוב שום מצוה: *ומצאו השם הנכבד. צ״ל ונמצא השם הנכבד. והוא ענין בפ״ע וצ״ל נקודה מפסקת לפני זה:

ג

רדפו אחריהם. שבאמת לא ברחו רק נטמנו עד שוב הרודפים. גבי יריחו. ככה קרא אלהים ללא אלוה רק כפי מחשבת העובדו הוא אלוה: היא בלב. כי בפועל הזהיר אח״כ לא תעשה:

ד

כדור אחר. ולכן אשר במים בעומק נחשב כאלו הוא בעומק הארץ מתחת:

ה

על שונאיו. שאינו פוקד עון אבות על בנים בלתי כשהבנים ג״כ רשעים לא יאריך עוד אפו ויכלם: דרך קצרה. כי בי״ג מדות כתוב על בנים ועל בני בנים:

ו

וזה הוא שומר. שלענין שמירת ברית האבות הוא רק לאלף דור. ופה לאלפים הוא לעושה טוב בעצמו. ובפ' דברים ז' ט׳ פירש גם מלת לאלף דור לשון גוזמא כמו לאין קץ. רק פה תירץ שעיקר קושיתם אינו כלל:

ז

מושך להיות סימן. שבהזכיר האדם שם האיש יזכיר לחבירו את האיש הנקרא בשם ההוא: טעם לזכור העם. למה יזכירו השם בעת השבועה או דבור הבטחה:

ח

יתעסק לשוא. צ״ל לשוח. שאפילו בצרכיו ההכרחיים לפרנסתו אסור לשוח בשבת כמ״ש ודבר דבר: פירש משה. בדברות השניות לפי שיטתו בפסוק ראשון שזה הוסיף משה מעצמו לטעם:

יג

אחר שאמר. ומכפל הלשון דייקי שבא לומר שדוקא זה קרוי ניאוף לא בפנויה: והגאון ידע. ר״ל בל״ס ידע הגאון כי חלוקו אמת וידע לתרץ הקושיא שהקשה עליו אח״ז שהלא על כל העריות כרת כנדה. הגם שאין להם היתר. ומדוע אמר בזכר כי הוא חמור יותר בעבור שאין לו היתר. הלא גם האם והבת אין להם היתר וגם אחותו, ובכ״ז על אחותו כרת ועל הבת מיתת ב״ד. והוא לא זכר בזה טעם: קחת ממון. לאפוקי מפירש״י פסוק זה. רק פה כולל כל מיני גנבות.וכן פירש לקמן גבי ולא תענה.

יד

ט׳ גלגלים. שבעה לז׳ ככבי לכת ואחד גלגל המזלות. והתשיעי גלגל היומי: לילה ויום. כי סימני המזלות המשמשים תחלת ימי השבוע הוא חל״מ כצנ"ש וסימני השעות הראשונות בלילות השבוע כצנ״ש חל״מ. נמצא שביום שבת שולט מאדים תחלת הלילה. ושבתאי תחלת היום אבל ביום הרביעי שולט שבתאי תחלת הלילה ותחלת יומו הוא ככב: גלגל ככב חמה. מלת חמה ט״ס ומיותרת: על הלשון. כי הקדמונים ציירו דמות ככב כאדם אוחז עט בידו וכותב. וע״כ קראו לו ג״כ כותב. ותאר הלבנה תורה על החמדה. כי מראיתה כרצי כסף. מלשון נכספה נפשי:

יז

יום אשר עמדת. דברים ד׳ יו״ד וכתיב אחריו אשר תלמדון ליראה אותי:

כא

כי הטעם. של הסמיכות לשלפניה: מזבח אבנים. ואם מזבח אבנים משמע שהראשון אדמה ממש:

כב

שבנה משה. ר״ל מזבח אדמה שתעשה הוא מה שעשה משה בתחתית ההר. ואמרו ואם מזבח אבנים קאי על המזבח שעשו אח״כ בגלגל: בן נון נעד. שלפי דעת הרב שם פירושו שירות נער: ובמקום אחר. דברים כ״ז ה׳: צריך לכפר. ולחטא מתעוב הקדם:

קלפים. כתב שם המפורש כפירש״י ועיין בדבריו להלן במקומם: הצניף הטהור. בזכריה ג' ד׳ כתיב הסירו הבגדים הצואים מעליו. ובפסוק ה' אמר ישימו הצניף הטהור על ראשו. הרי ששימת הצניף היה בצווי אחר לבשו את המחלצות. ובמעשה אמר וישימו הצניף הטהור על ראשו. וילבישוהו בגדים אחרים. אלא ע״כ הפירוש שכבר הלבישוהו:

ו

וטעם האפוד. שפירש ראשונה מעשה האפוד ולעיל אמר חשן ואפוד: שאל בצקלג. באותו זמן עצמו ששאול שאול באו״ת שאל הוא באפוד אביתר שנמצא אצלו הרי שזה אפוד אחר: ובמעשה האפוד. צ״ל במעשה החשן: שמות האבות. שי"א שהיו חקוקים על האבנים גם שמות האבות להשלים אותיות צח״ק הבנתי נמצאים בשמות השבטים. וגם מלת שבטי יה. למלאות אות ט'. ועי״ז נמצאו כל אותיות א״ב באבנים וע״י היו יודעים העתידות: קצת הסוד. חוק כונתו בזה . כי החשן והאפוד וכן האבנים הקבועים בהם נעשו כדמות הכדור של התוכנים והאסטרלוגים. הוברי שמים . והיה החשב במקום עגולת האופק וגוף אהרן במקום הקו השוה שם. והי״ב שבטים במקום י״ב מזלות ששה מזה וששה מזה . כמו שששה מזלות תמיד על האופק וששה תחתיו. והחשן היה כפול ומונחים תוכו צורת החמה והלבנה ויתר המזלות מכסף וזהב שנעשו על מתכונת ידוע וכונות ידיעות ובכח אלה הדברים יכלו לדעת העתידות. ולפי שאנחנו בזמנינו רחוקים מזאת האמונה הכוזבה. ובדברי הרב נזדמנו טעותים רבים פה. ככל ענין עמוק המושג ונעלם הכונה הנדפס ונעתק פעמים רבות מבלתי הבין הענין נתוספו בכ״פ השמטות ויתירות מבלי לתקן הראשונות. לא ראיתי להאריך בזה. ולהביא דברי איזו מבארים שהאריכו לבאר כונתו וצללו במים אדירים והעלו חרס בידם. ואנחנו נאמין כי מאוד מאוד עמקו מחשבות הנבואה ממחשבות האסטרלוגים. ואין להם דמות וערך כלל:

ט

מאורם. ואיך נאמר שספיר הוא אדום. הלא כבר חשב אודם בטור הראשון . ואודם בל"ס נקרא ע״ש אדמימותו:

יד

כפול העי״ן ואם לא. ר״ל שבין שיאמר שרשרות בכפל העין ובין שיאמר שרשות הענין אחד. והוא כדברי מנחם בן סרוק ולא בפירש״י להלן פסוק כ״ב. והנקודה שקודם מלות ואם לא יכפלוהו ט״ס :

כח

עוות. שהקושר שני דברים בחוט הוא מעקם ומסבב ראשי החוטים זל״ז. ויש גורסים עבות ואין צורך:

לו

שהיא על המצח. ולפיכך אמר פעם שהציץ על המצנפת ופעם שהוא על מצח אהרן : עם פתיל. ומתורצת קושיא אחת של רש״י שבמק״א נאמר ויתנו עליו. וכאן נאמר על פתיל שפירוש על עם: מקום המצח. ומתורצת קושיא ב׳ שהיה על המצנפת ובמקום המצח . כי המצנפת עוטה כל הראש. ולא היינו יודעים באיזו מקום מהמצנפת יושם הציץ לכן אמר על המצח: לא תמצא לעולם. צ״ל לא תמצא לכולם . כי המצנפת לא היתה רק לאהרן לא לבניו שלהם עשה מגבעות. והם גבוהים היפך המצנפת שעוטרת הראש בסמוך לו מסביב : תעיין. ר"ל מרובע מעוקם שעומד באלכסון נקרא מרובע מעיון:

מב

קצרים. ממתנים עד ירכים :

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה