אור ברסלב
עזרה להבין פרשת בשלח

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת בשלח

פרשת בא

יח

ששרשו נסב. ויבוא על משקל ויגש. כי רוב הכפולים באים כמו ויגל: המדבר מדבר. כי ה״א הידיעה לא תבוא במלה הנסמכת לאחרת: וים ספרדי. לדעתי צ״ל וים מערבי. והביא ראיה שים סוף איננו הים האוקינוס. שהרי ים מערבי קורא הים הגדול ופירש הרב. שהוא הגדול מכל הימים שבמקום ההוא. ואם הים סוף שאצל מצרים הוא האוקינוס הוא הגדול: להוליך צידה לפני. כי דרך מוליכי צידה למלחמה להוליכה אחרי הלוחמים לא לפניהם כי האויב יקחוה:

כב

יום־בשורה. מ״ב ז' ט': יום צעקתי. שפירושו בזמן שצעקתי:

יד

ב

שהפה בפנים. לכן אמר פעמים פי ופעם קראו פני: בחירק. ומשפטו ע״מ קדשו. נפלו:

ג

והנה נבוכו. יואל א' י״ח. ושם בחולם:

ה

כ"א לב רוח. שאין שייך לומר כי ברח אחרי שנבוכים הם בארץ:

ז

יקרא שלישי. צ״ל שליש. או שלישו:

ט

לומר ככה. שהרי כבר אמר בפסוק שלפ״ז וירדוף:

יד

כל היושבים. לדעתי צ״ל כמשפט כל היושבים ברום ובגובה. והוא ע״ד מאחז״ל אפילו חלש למעלה וכ״ש גבור. ובכ״י ישן נמצא פה הגירסא כמשפט כל המושכים. ור״ל כי הכונה רבים לוחמים לי מלחמת מרום. היינו מלחמה אדירה ומפורסמת. ומלת לוחמים מושכת אחריה תיבת מלחמה, כמו והנבואה עודד הנביא, שפירושו נבואת עודד הנביא:

טו

מעט מעט. כי לפני זה אמר וישיגו אותם חונים על הים. ואח״ז אמר ויבאו בתוך הים. ולהיכן יסעו עתה. אלא הכונה שיתקרבו עד שפת הים ממש:

טז

טרם שיסעו. שהרי הים לא נבקע ברגע אחד. רק ע״י הרוח קדים כל הלילה. לזה צוה להם שהם יתקרבו בתוך כך אל שפת הים. כי מחנה גדולה היו וכבודה רבה ברגליהם. ולזה אמר למשה כי הוא טרם שיסעו יטה ידו: שיכה הים. בא לתרץ סתירת המאמר. הרם את מטך ונטה את ידך. לז״א שלפי במכת הכנים אמר הרם את מטך והך. וכאן אמר לו שלא יכה הים במטהו רק שיטה ידו במטהו: או יבקעו צ״ל אז יבקעו:

יז

בין מצרים. מפסיק בדרך. רק מן הצד היה. ולא היו צריכים כלל לעבור עליו:

יט

יעלה לע״כ. כזה. י. יה. יהו. יהוה. לפיכך נקרא שם של ע״ב לא אלה הפסוקים: כי הוא ע״ב. וזה ראיה כי רק המספר ע״ב רומז להשם. לא שפסוקים הללו הם השם. שהרי שם מביא פסוק אחר:

כד

גדעון. שופטים וא״ו. בתחלה כתיב וירא אליו מלאך ה' ואח״ז אמר ויפן אליו ה׳. ויאמר אליו ה׳. ואח״ז תכ״ד אמר וירא כי מלאך ה' הוא. ואח״ז ויאמר אליו ה׳. בין שני. כי מה שייך לומר שהשקיף עליהם עם עמוד אש וענן: קול רעמך. ולא מצינו פה בכתוב שהרעים ה׳ עליהם. אלא שזה נכלל במלת ויהם. וכמו שפירש״י ג״כ שהוא לשון הרעשת קול: ובמקום אחר. ש״ב כ״ב ט״ו:

כה

וכבר הזכרתי. בפסוק ויסר הערוב: קשר האופן. ולפ״ז קאי מלת ויסר על המצרים שכ״א הסיר הסוס מהמרכבה:

כז

פירשתיו. לעיל פסוק כ״ב. דק"ל שהפעל נוס לא יתקשר עם מלת לקראתו כי הבורח ינוס ״מפני״ דבר לא ״לקראת״ דבר. אלא הכונה שהם חשבו לנוס ובאמת באו לקראתו ולקושיא זאת נתכוון ג״כ רש"י ז"ל כאן לתרץ ע״פ דרכו: אחר שעות. כי ששה שעות יעלה וששה יפול לאט לאט. וכאן שב כרגע על המצריים באין מפלט לאחד מהם:

כט

רביעית המחנה. כי הנשים היו מסתמא ג״כ כמו כן מספרם. ואם נוציא מהם הפחותים מבן כ' שלא נמנו. והם היו ג"כ בל״ס כערך הגדולים מבן כ׳. נמצא ששש מאות האלף הם רק רביעית בערך: דרך אחר. כי באמת לא היו צריכים כלל לירד לתוך הים. רק הכונה להמשיך פרעה וחילו לתוכו. ולזה היה די בחלק אחד מהם לרדת תוך הים ועמוד האש ההולך לפניהם ראה פרעה מרחוק. ורדף אחריהם כמ״ש הרב לעיל. והשאר היו יכולים לעבור הלאה על היבשה בחשכת הלילה והענן:

טו

ב

אחר כמהו. שיהיה יו״ד נוסף במלה הסמוכה לחברתה: וישא אברהם. שהל״ל נשא אברהם וכתיב וישא בוי״ו. וכ״כ הל״׳ל היה ואמר ויהי. והמבאר רש״נ שגה בזה: היו"ד סימן. כיון דעיקר הוכחת רש״י שהוא נוסף מדאינו נקט בשורק, כמשפט החולמים בצירוף אותיות הגוף. וכיון שמצינו בעזך בקמ״ץ עם סימן הנכח. הלא יוכל להיות גם היו״ד פה סימן המ״ב: וזמרת קמוץ. ומשפט הסמוכים בפתח. כמו אמרת אלוה. דברת. וכדומה: ים המלח. שהוא קמוץ בסמיכות. אך שמשפטם בפתח כמלת אב ואח בסמיכות יאמר אב המון גוים: ותפארת עזי. הנקודה המפסקת שיש ביניהם בחומשים שלפנינו ט״ס: מגזרה אחת. כי הוראת אהיה ויהיה ויה הוראתם שוה שהשם הנכבד הוא נצחי. כי יה הוא כמו יהי. ואהיה ויהיה שוים בטעם רק מלת אהיה הוא מ״ב במקום השי״ת. ויהיה הוא מאמר שלנו עליו. רק מלת אהיה. צ״ל יהיה. ור״ל שהל״ל יהיה רק שהיא נמצאת הרבה בלשון לכן החליפו היו"ד בוי״ו בשם הנכבד להורות על השם. ולא נטעה במלת יהיה. וכן מזה הטעם לא השתמשו לרוב בשם אהיה ג״כ לפי שנמצאת בלשון המדברים על עצמם: יה ידועה. צ״ל יהי ור״ל שגם בשם יה הל״ל יהי. רק שמלת יהי נמצאת גם על דברי חול הסירו היו״ד השניה ונקדו היו״ד ראשונה בקמץ: המספר. כי יו״ד ה״א במלואו עולה כמנין השם. כמ״ש הרב פ׳ תשא: יה ה׳. ישעיה י״ב ב׳: שם תאר. ולפיכך יוכל להסמך. כי שע״צ לא יסמך:

ג

שהוא מעמיד. דמה שבח הוא שהוא בעל מלחמה. אלא שלוחם עם האויבים של אוהביו ומכריעם תחתיהם: שבו אמונים. ואינו כמו הוראת הסמיכות בכ״מ שמורה על הקנין במקום מלת של:

ו

הוא השם. שהתאר נאדרי. בכח שב אל ה׳. כלומר ימינך ה׳ שאתה נאדר בכח היא תרעץ אויב. דאם שב אל הימין שהיא נאדרת בכח. הל"ל בל״נ נאדרת בכח. ולזה הוכרח לומר שהוא כמו נשאו נהרות ה׳:

ח

רוחב הגוף. כי באורך הגוף אין הלב באמצע רק ברוחב, ולפיכך כינה בכ״מ דבר שהוא באמצע בשם לב:

ט

קשה. כי משמעותו שתמלא אותם נפשי: מלאו לבו. לעשות כן. ופירושו נשאו לבו. וכ״כ פירושו שנפשי תנשא עליהם:

יא

הכוכבים. כי המלאכים ממונים על הגלגלים ומניעים אותם. וא״כ הכוכבים הם בני האלים:

יד

לאות. דאם קאי על פלשתים עצמם הל״ל חיל אחז עם פלשת:

טו

כדמותם בצאן. כמו שהאילים הם התקיפים בין הצאן. כמו כן השרים בין העם: לא נלחמו. ולפיכך פרש את אלה בלבד:

טז

פירשתי. בראשית כ׳ י״ז: וכל זה. שהוצרך לפרש שקאי דוקא על אדום ומואב לא על כנען הנזכר:

יז

כמו מקדש. בלא דגש הקוף: שוא נע. כי שוא באות הדגושה תמיד נע:

יח

שאינה סמוכה. ר״ל שחסרה מלה הסומכת והיא תיבת עולם. וכאן בא במוכרת. שמצינו כיו״ב. שוכן עד והכונה ג״כ עד עולם. ואח״ז יפרש שעם קמץ הוי״ו: התנועה ר״ל הנגינה כי אחרי וי״ו שואית תהיה לעולם תנועה באות שאחריה. ובפסוק קח ולך כתב הרב שקמוצה הוי״ו בעבור ההפסק. ובכ״ז יש איזו יוצאים: והנה אמר. עתה בא לתרץ טעם סגול העי"ן. כי הוא לסבת ההפסק. כי מצינו בתיבת ואוכל שישתנה הפתח לצירי בהפסק. והיה גם פה משפטו להתחלף בצירי. רק בשביל שלא תתחלף המלה עם אנכי" היודע ועד מלשון עדות נחלף בסגול. ולפי שרוב הפתוחים נחלפים בהפסק לקמץ לזה הביא ראיה מן ואוכל שישתנה לפעמים ג״כ לצירי. ובעל אבי עזר כתב בדבריו אלה כונה אחרת והנ״ל בזה כתבתי:

יט

פירשתי. לעיל י״ד כ״ט:

כב

כי עמוד הענן. צ״ל כי נסתלק עמוד הענן: ובעבור זה. ר״ל העננים שהיו על המשכן. אבל עמוד הענן והאש שהלך לפניהם בצאתם ממצרים נסתלקו תיכף אחר טביעת פרעה. ונסעו ע״פ משה ביום דוקא. ואין הסוכות שהושיב ב״י הענני כבוד רק סוכות ממש שעשו ב״י אז בזמן האסיף שהחל האויר להתקרר: וכתיב ויסעו. בפ' מסעי. וכאן קראו מדבר שור ושם מדבר איתם. והנקודות שבספרים לפני ולא מצאו מים ט״ס כי כל דברי הרב נמשכים יחד להוכיח מהכתובים כי שור ואיתם אחד הוא:

כז

מיני תמרים. ששבעים עצי תמרים לבד מה יספיקו לפני עם רב כזה: ולפי דעתי. זה ענין בפ״ע לפרש מלת ויחנו שם על המים. מה שלא אמר כן עד כה. ועוד הלא גם במרה היה להם מים. לז"א כי במרה לא התעכבו רק יום אחד לפי שהנס לא יתמיד. וכיון שבכ״ב בניסן נסעו מי״ס וג' ימים הלכו במדבר שור ויום אחד במרה הרי כ"ו בניסן ומאילם נסעו בט״ו אייר. הרי כ' יום נמצא שנשתהו שמה עשרים יום. ובט״ו ימים הנשארים עד א' בסיון חנו בד׳ מקומות נמצא שבאילם חנו יותר מכל המסעות שאצלו ולזה אמר פה ויחנו שם: במדבר סיני. צ״ל מדבר סין:

טז

א

יום ראשון. זה אמר להוכיח שביום חמישי יצאו: ראוי להיותו. ר״ל יום הראשון של ירידת המן מסתברא שהיה ביום הראשון לשבוע. כי ביום ששי לירידת המן אמר והיה ביום הששי לקטו לחם משנה: נחל לספור. כי אז הודיע משה לישראל פעם ראשון מצות שבת ואמר להם ראו כי ה׳ נתן לכם את יום השבת. הרי שמניננו ימות השבוע הולכים מיום רדת המן ראשנה שהיה ביום ראשון לשבוע. והולך המספר עד ימינו ולא היה שום טעות בנתים. כי גם האומות קורים זה היום שבת כמונו: שם חבורם. שאז יום איד שלהם ויתחברו ויתאספו יחד: מישראל למדו. שקורים יום ראשון שלנו ג״כ בשם ראשון:

ב

כי שלשים יום. כבר עברו מזמן צאתם ואכלו כבר כל הצידה שלקחו אתם:

ו

ביום עצמו. ר״ל באותו היום שהתלוננו ראו כבודו כמ״ש להלן פסוק יו"ד:

ז

פירשתיו. בפסוק ויקרא למשה ולאהרן לילה. ואולי יכוון ג״כ למה שאמר בפסוק שלפני זה. כי ובקר דבוק עם הפסוק שלפניו. ורביתם כבוד ה׳ דבוק למה שלאחריו בשמעו את תלונותיכם:

ט

המדבר. כמ״ש לאחר זה ויפנו אל המדבר כי אז טרם היה האהל מועד:

יא

וראו כי משה. דק״ל שהרי אמר להם וראיתם את כבוד ה׳. ופה אמר שהכבוד דיבר רק עם משה לא עמהם. לז״א שהם ראו בעת הדבור הכבוד מדבר: ומזה הפסוק. כי הלא בזה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר. ש״מ שראו כבוד ה׳ עוד ביום ההוא. לא ממחרת בבקר:

יג

מפאת ים. דייק מלת ותעל ולמה בערב דוקא. אלא שעלו ממקום ירידת השמש: טעם ירידה. ר״ל שכבת הטל. הוא כמו ירידת הטל. שעלה ממקום ירידתו: ע״ד הפשט. כי לפי הדרש לא עבר המן את הירדן כי נפסק בז׳ באדר כשמת משה רק שנסתפקו מאותו המן עד שאכלו מעבור הארץ. אבל פשט הדברים משמע שירד להם המן יום יום עד בואם אל קצה ארץ כנען:

יד

נסתלק מעלי. עיין פ׳ ויחי ומ״ש שם. ומכאן קצת ראיה לפרש כמו פירוש השני שכתבתי שם. שפה מלת יצועי קודם מלת נסתלק:

טו

מי הוא. ר״ל על בע״ח יאמר מן בל״י לא על בב״ח: כי פי'. ר״ל רק פירש: וכבר אמר. כי אין סברא שהפסיק משה בדבריו ולא סיים להם כל הנבואה. ובל״ס כשאמר להם ובבקר תשבעו לחם פירש להם כל הנהגתם עם הלחם. רק לסבת אריכת הדברים ורצה להודיע מקודם שם הלחם למען יקראנו בשמו בהמשך הסיפור הקדים קריאת המן:

יח

ששער. זה לפי דרך הפשט שכתב לפני זה:

יט

אינו מצוה. כמו לא תותירו האמור גבי קרבן ששם אסור להותיר:

כא

השמש לא יחם. ר״ל שאינו פעם קר ופעם יתחמם. כי הוא מקור החום. כמו שלח יתכן לאמר שהאש יתחמם. רק הפירוש שהאויר נתחמם מחום השמש שעלה. והרש״נ רצה להעמיס בדבריו שיטת חכמי זמנינו שהשמש בעצמו הוא גוף קר. רק הוא ירעיד את האיתור. והנה מלבד שזה רחוק שבזמן הראב״ע הלכו כל התוכניים בשיטה שהשמש הוא גוף אשיי. ולא עלה אז על שום דעה לומר שהשמש הוא קר. אך דבריו יותר צודקים לשיטת הקדמונים וכמ״ש:

כג

משקל עשו. האל״ף בחטף פת״ח:

כה

אמר מחר. שבת קדש לה׳ מחר לעיל כ״ג. משמע לא בלילה של היום רק ביום מחר תתחיל השבת: בקר יום שני. שהם יפרשו ויהי ערב ויהי בקר (של יום שני) אז נשלם יום האחד. וכן בשני יפרשו ויהי הערב של השני ויהי הבקר (של שלישי) ואז נשלם יום שני: והנה הוא לילה. דבשלמא הרב יפרש ויהי ערב ויהי בקר של יום אחד. וקאי מלת יום רק על הבקר. והערב שייך לו. ועוד יפרש שקאי על תנועת הגלגל ע״ש: יום התורה. על מה כוונה התורה במלת יום ואיך נחשוב התחלתו כי דבר זה מסרה לב״ד בענין הקביעות וצריכין אנו לדעת זה: ופירוש כי זה. צ״ל ופירש. שהכתוב עצמו מפרש אח״ז:

כו

תמיד. בא לתרץ כפל הדברים:

כח

היא שתים. אחת כמשמעה ואחת ע״פ סוד. וכמ״ש ג״כ בהקדמתו:

לב

המשכן. שנאמר כאן ויניחהו אהרן לפני העדות ואז טרם היו: לישראל. ופסוק שאח"ז אמר לאהרן ומתורץ הכפל:

לה

הוצרך לומר. ר״ל שלא הספיק באמרו ארץ נושבת. כי בעת שעברו הירדן כבר היה בידם תבואה שמצאו בארץ סיחון ועוג שהיא ארץ נושבת. בכ״ז ירד עוד המן עד בואם לגלגל שהוא קצה ארץ כנען ומצאו שדות מלאות תבואה ונחלום:

יז

א

הזכרתי. לעיל בפסוק ויסע משה:

ד

משל. מה שאמר עוד מעט וסקלוני לשון גוזמא:

ה

בצווי. כי אהרן הכה היאור ע״י צווי משה ובשליחותו:

ח

גוי עמלק. שאינו שם עצם פרטי רק יחס הגוי כולו על שם עמלק:

ט

נין הנשיא. כמ״ש בד״ה א' ז׳ כ״ז: עמיהוד בנו אלישמע בנו נון בנו: אהיה נצב. עיין פ' מקץ פסוק ופרעה חולם:

יב

ושגבו מקומו. לא שישב על האבן. רק שאמצו ותמכו אבר השבת באבן להקל עמידתו. ומקומו כינוי לעגבות. ואהרן וחור עלו מתחלה עמו לתמוך בו ולהקל עמדתו והרמת ידיו בידעם כי א״א לשום אדם להחזיק ידיו זמן רב למעלה ובפרט ידי משה הכבדים: לשון זכרים. ויד ל״נ בכ״מ וכבדות מבעיא ליה:

יג

ובין ויחלש. הכתוב באיוב י״ד י׳ ושם הוא פועל עומד ופה הוא יוצא וכבר חלש. ר״ל ששם הוא עבר נשלם ופה עבר בלתי נשלם. ולכן נשתנה נקודתם: עם אחר. ולפ״ז שפיר קרא עמלק גוי עמלק ועמו הוא אותו הגוי שנתחבר עמהם:

טו

מזבח ה׳. שמזבח האמור בתחלה נמשך ג״כ קודם ה׳ נסי כאלו אמר ויקרא שמו מזבח ה' נסי:

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה