עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת בא
י
א
כמו בינו. שהוא מבנין הקל. אע״פ שיש יו״ד בין שתי אותיות השרש איננה לסימן בנין הפעיל. רק היא שרשית: והוא הבנין. צ״ל וה״א הבנין: מי ישום. בוי״ו. אמרו שאותם שהם בוי״ו קודם לה״פ הם מקל וביוד מהפעיל כמו יקום יקים:
ב
למשה ידבר. שאין סברא לומר שיספר פרעה לבניו כן. דעיקר כונת ה׳ במכות אלה להראות לישראל את גדלו למען יאמינו בו ויהיו לו לעם. וכן מוכח נמי מדסיים לשון נסתר אשר שמתי בם והגם שאמר בל״י תספר. קאי על משה:
ו
משונה. כי כל פעל שהוא פעם עומד ופעם יוצא אז בעומד יבוא בבה״ק. וביוצא בכבד. והפעל מלא ישמש בקל גם לעומד גם ליוצא. כי ומלאו האמור פה הוא עומד. כמו והירדן מלא על כל גדותיו: מלאו ארבעה. מ״א י״ח ל״ד בחירק המ״ם. ובקל. ומשפטו מלאו כי הוא יוצא: שב אל משה. שבא להשמיענו מדותיו הנמוסיות: ופנית בבקר. פירושו לדעתו שבבקר כבר יהיה פנוי ולא יהיה לו שום מעשה ועסק עוד: הוא וירא. ר״ל שהוא כאלו נכתב וירא כה וכה שהסב פניו ועיניו לכל הצדדים. אף כאן השמיענו שהפך פניו ויצא לרצונו בלי נטילת רשות. ולכן כעס עליהם פרעה אח״כ כשהושבו אליו:
ח
מלת את. דמלת את תבוא ע״פ רוב אחרי הפועל להורות על המקבל הפעולה. כמו אכל את הלחם. ופה באה אחרי הפעול ויושב. לז״א שמלת את אין הוראתה על מלת הגוף הפעול דוקא רק פירושו כמו "עצם" "גוף" ולכן באמרך אכל את הלחם. כאלו תאמר אכל גוף הלחם או עצם הלחם. ולזה שפיר נוכל לומר ג״כ ויושב את משה כלומר שהושב עצם משה. ויוכל לבוא ג״כ קודם הפועל כמו ובא הארי ואת הדוב:
י
שאתם אומרים. שהוא עדיין עמד במרדו הראשון שאמר לא ידעתי את ה':
יא
על הרעה. דהא אדרבא הם בקשו שילכו כולם בנעריהם ובזקניהם ואיך העז איש רשע בפניהם לומר להם כי הם מבקשים רק הגברים. וגם הל״ל ״אותו" לז״א שהוא כעין מאמר מוסגר ומלת "כי" כמו "אלא". כלומר אלא שהאמת כי רק רעה אתם מבקשים: שהיא נעלמת. למה הוצרך ה׳ לבקש תחבולות להטעותו. והוא כל יכול. אך דרכי ה' נפלאים ומאוד עמקו מחשבותיו שעשה הכל ע״פ דרך הטבע:
יג
ממקומו. כ״א נשאו הרוח תמיד איך אמר וינח:
טו
הגדיל בין. כן הוא בנוסחא שלפני וצ״ל הבדיל:
טז
שלוחו. דאל״כ הל״ל ויקרא. או וימהר פרעה ויבא אל משה:
יז
בפ׳ תשא. בפסוק נושא עון שיש הפרש בפירושו לפי הענין. ע"ש:
יט
בעבור שרחבו. ונקרא הגדול בערך מקומו מול יתר הימים שם. אע״פ שאוקינוס הוא הגדול בעולם:
כא
וידע ויבוא. צ״ל וידא ויבוא. והנקודה המפסקת ביניהם טעות הדפוס היא. והיא שגרמה להמבארים שנדחקו לבאר כונתו בדרכים נלוזים: אין טעם. שהוא מלשון אמש. שאמש הוראתו על יום אתמול לא על חשך. וזה אין שייך כאן: הכפל. וכאן בא בחסרון אות הכפל ובלא דגש: לשון יחיד. דק״ל דהל״ל וימשו חשך:
כט
שאני לא. דהא כתיב אחריו ויקם פרעה לילה ויקרא למשה ואיך אמר לו לא אוסיף עוד ראות פניך:
יא
א
ומתי נאמר. צ״ל מתי נאמר. והנקודה המפסקת הקודמת ט״ס:
ד
אין יכולת. ואעפ״כ הי״ת יצמצם הרגע בלא שום כלי. ואמר לו משה כן להודיעו יכולת הי״ת: וככה בחצי. ר״ל וכן מה שאמר ויהי בחצי הלילה אין פירושו ברגע חצות והחלק הלילה. רק בחצי השני של הלילה: חצות לילה. ששם אין נ״מ שקם בצמצום ברגע החלק הלילה וכן גבי בועז:
ה
וכבר אמרתי. בא לתרץ שינוי הלשון שכאן אמר עד בכור השפחה ובמעשה אמר עד בכור השבי:
ו
לא ראינו. כי הרבה זרים במאמר זה: א) שהל״ל אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תהיה.דמלת תוסיף בלתי נקשרת עם מלת כמהו. ששרש הוסיף דבק בכל המקרא עם מלת עליו. לא עם כמהו. ב) שאמר כמהו בלשון זכר ומסיים נהיתה. תוסיף. בלשון נקבה. וע"ז תירץ שחסרות שתי מלות. מלת שוד. ומלת על. וה״ז כאלו אמר על שוד כמוהו לא נהיתה צעקה ועל זאת הצעקה לא תוסיף עוד להיות. ואין זה דומה לכל דבר שאין בו רוח חיים שלפי שיטת הרב זכרהו ונקבהו. לפי שבמלת צעקה באה ה״א בסוף לסימן הנקבה:
ז
כי ישלח. צ״ל לא ישלח. דעיקר כונת משה בדבריו שלא יחרץ להם כלב לשונו בארץ מתחת ומכ״ש שמלאך המשחית לא ישלח ידו בהם:
ט
כמנהג העברים. ר״ל כמנהג שימוש העבר בכ״מ שהוא על שני אופנים. עבר נשלם שכבר נעשה הדבר אף כי עתה כבר אינו. ועבר בלתי נשלם. שזה כרגע נעשה. ועבר זה הוא עבר נשלם. ותיבת העברים היא לשון רבים ממלת עבר:
י
איך נמלטו. שהוא ע״י נתינת הדם על המשקוף ובזכות זה פסח המשחית עליהם:
יב
א
כדבר גדעון. שצוה לו המלאך לבנות מזבח ולהעלות עליו זבח וכן אליהו בהר הכרמל: לא תוציאו. ודבר זה אינו מפורש בתורה. והוא הלמ״מ שאסור להוציא מרה״י לרה"ר בשבת:
ב
היפך התנועה. מגלגל היומי המקיף כל הגלגלים ומכריח אותם לסובב במעל״ע סביב ממזרח למערב. ע״פ שיטת הקדמונים: גם הלכה הלבנה. ר״ל שאחרי שהשלימה הלבנה היקף שלם. נטל עליה מעתה לרדוף אחרי השמש אותן המעלות שעבר השמש בזמן הכ״ז ימים ושליש. וגם אותו המרחק אשר בתוך ימי הרדיפה הללו ילך השמש הלאה: מחלקי ישראל. שחלקו השעה לתתר״ף חלקים. לפי שתשצ"ג חלקים מהם נמצאים בזמן המולד. ויותר נראה שצ״ל מחלקי שעה: בראש הטלה. כ״ה בקצת דפוסים וצ״ל בראש התלוי: או בזנבו. שבשתי נקודות הללו יפגוש מסלול הלבנה את מסלול השמש ובהיות שניהם במסלולם באחת מנקודות הללו הם זה תחת זה ואז תכסה הלבנה את פני השמש מעינינו. משא"כ אם ברגע המולד תהיה הלבנה במסלולה רחוקה מנקודות הפגישה וכן השמש. ושם נוטה המסלול מעט ממסלול השני עד שלא יהיו זת"ז ממש. שידוע כ״ז בחכמת התכונה: אינה בדרך התולדות. שחדשיהם אינם חדש טבעי. לפי שבראשי חדשיהם לא יתחדש הירח אז. והוא רק הסכמיי מהם לעשות אז ר״ח: זמניהם שמורים. ר״ל שהשנה שלנו נמנית לשמש. וגם לחדשים לענין המועדים שצריכים להיות בימים קבועים בחדש. אבל אין קפידא כמה חדשים יהיה בשנה. רק שיהיו כ״א בזמנו חג האסיף בעת אסיפה וכדומה: כן כתוב. מ״א וא״ו א׳ ע״ש בפירש״י: ויש לטעון. על מה שהוכיח שהשנה נמנית לשמש ממ״ש שמור את חדש האביב. והרי גם אם נמנה לשמש יתאחר פעם האביב. וכמו שמבאר והולך: האמצעי. עיין בהקדמת הרב ופירושי שם באורך: מג׳ שעות. ידוע כי שני מקומות הרחוקים זמ״ז ממזרח למערב באורך ט"ו פרסאות. יזרח שם השמש מאוחר בשעור מעלה אחת. והרחוק ט״ו מעלות למערב יזרח לו השמש בשעור שעה שלימה מאוחר. וכאשר יורה המורה שעות במקום הראשון על חצות היום. יורה במקום השני על סוף שעה י״א וא״כ אם נאמר שהמולד חל בשעה פלונית ביום פלוני. שאז יתחברו השמש והלבנה במהלכם זה תחת זה. צריכין אנו לדעת באיזו מקום יורה אז המוש״ע על השעה ההיא. אם במקום הראשון או במקום השני. וההבדל ביניהם בשעה שלימה. ובמקומות הרחוקים יותר יהיה גם ההבדל יותר: קשת המראה. ר״ל גודל הלבנה הנראית ישתנה ממקום למקום. ומחדש לחדש: שבע שנים. צ״ל שבע שנים מעוברות. וסימנם גו"ח אדז״ט: והם ו' אלפים. אם נקצוב לכל חדש כ״ט י״ב תשצ״ג: והנה התחברו. ר״ל ע״פ חשבון הברייתא שהשמיטו הע״ג חלקים. אלא ע״כ שהבריתא תפסה חשבון הקרוב. וכן שמואל שקבע שנת החמה שס״ה יום ורביע. ולפי חשבונו ישאר בכל מחזור קטן שעה ותפ״ה חלקים שי"ט שנות החמה יתרים על י״ט שנות הלבנה יחד עם חדשי העבור אלא שתפס חשבון הקרוב. והתקופה האמתית היא תקופת רב אדא שע"פ ישתוו שנות החמה ושנות הלבנה בכל מ״ק בצמצום בלי תוספת ומגרעת: להסתכל לדבר האביב. כמו שאמר הפרסי שהיו מונים לחמה כדי שיזדמן האביב בכל שנה בשוה. ובד"ז תלוי הקביעות לא בשום דבר אחר. כפי ראיית הב״ד: אם דבריהם. של החולקים על רז״ל: בלא ככתוב. מקרא הוא בד״ה ב׳ למ"ד י"ח: להסיר הספק. ר״ל לרוחא דמילתא חזר ובאר באחד לחדש. הגם שהיה די במ״ש בחדש השביעי. כי חדש לפירושו ר״ח: בכל שנה. שאמר שבראש חדשיהם והוא ר״ח ניסן יקריבו זה הקרבן. וסיים שיעשו ככה גם מדי חדש בחדשו מראשית השנה עד אחרית שנה: חדש ימים. הרי שקרא כל ימי החדש ג״כ בשם חדש ולאו דוקא ר״ח: לכל בית. ופירושו לאנשי בית אחד. ובית אב פירושו לכל אנשי המשפחה הגם שדרים בבתים הרבה. אם הם מועטים. וע״כ האי שה לבית אינו פירושו של ראשון. רק או או קאמר: זה הספר. בפסוק איש וביתו באו:
ד
והכפל חסר. דאלו במלת תכסו נשלם עכ״פ בדגש: וממר. ששרשו מרר והמ״ם הראשונה נוספת:
ה
ששם הצאן. שכמו שצאן כולל כשבים ועזים כמו כן מלת שה כוללת שניהם: כמשמעו. תוך שנתו ולא נמלאה לו עוד שנה:
ו
למה ערבים. שבא במשקל הזוגי כאלו הוא שני ערבים: בשקוע לא תיכף אחר חצות היום. שאז אור הנר ללא הועיל: פי' כבוא השמש לצד מערב. מלת פירש קאי על ר' שלמה שלשיטתו כאן במלת בין הערבים אחרי חלות. כן פירש הוא ג״כ מ״ש כבוא השמש. ג״כ כנטיתו לצד מערב דהיינו אחר חצות היום. והוא דחה זה כי הביאה היא היפך היציאה וכשם שלא נקרא יציאת השמש רגע קודם חצות כן לא יקרא ביאה רגע אחר חצות. ובמקרה לילה אמר לפנות ערב ירחץ במים והוא עכ״פ אחר חצות ואח״ז אמר ובא השמש ומהר ובע״כ שקיעה לגמרי הוא. ומ״ש האי ובא השמש מן כבוא השמש של פסח: שלשה ערבים. אחד תיכף אחר חצות. והוא הכתוב כאן. והשני בעת השקיעה תחת האופק והוא הכתוב אצל ובא השמש ובמנורה. והשלישי בערב אחר שקיעת האור ולכן נקראו ערבים בל״ר: *הערב השלישית. ש״א כ׳ ה׳: לערב השדה. צ"ל תרד השדה כי אז כשדבר עמו היה סמוך לערב. ואמר לו להסתר בשדה עד הערב השלישי מהיום. ואז ירד מאוד בשדה למקום נסתר לבל שזפתם עין רואה בהפגשם יחד: אבנים. עיין פ׳ שמות פסוק וראיתם על האבנים ובפירושי שם: מזבח העולם. צ״ל העולה: היתה קבלה. ר״ל מה שאמרו חז״ל שזמן שחיטת הפסח אחרי חלות הוא הלמ״מ ורק אסמכוה אמלת בין הערבים. אבל עיקר זמנו בהיות העם מועטים סמוך לשקיעה:
ז
מגזרת חלון. שהיה חלון קטן מעל לפתח הבית והוא קרוי משקוף ואינו נמצא על פני חוץ בפתח החצר: הערלים. לדעתי צ"ל העברים היה כמנהג המצריים. אף במאכל למדו מהם מכ״ש בצורת דירתם. שלא שינו ישראל מבתי העיר: ואלו היה. זה סתירה למה שאמרו רבים. וכן מ״ש הרב לפני זה האחת יקרא. לדעתי צ"ל והדלת יקרא: שהלכו לדרכם. ר״ל וגם בבקר כשהלכו לדרכם וכו'. מסתמא סגרו שערי חצריהם להטעות את המצרים שישובו ולא ראו המצרים את הדם: מלעיל. ככל הבאים על משקל שנים. ואלו היה מן הקמוצין בעצם. היה מלרע:
ט
לא מצאנו. הגם שמלת נא פירושו ״עתה". אך לא "כאשר הוא עתה". ולדבריהם שהוא מלשון עתה יהיה אמרו אל תאכלו ממנו נא כאלו אמר אל תאכלו ממנו עתה: שם התאר. דאלו מקור הל״ל בשול מבושל. אלא הראשון תאר והשני בינוני פעול וחסר מלת שהוא. וכמו שמפרש הכותב: והראש והכרעים. צ"ל והקרב והכרעים כי מאוס הוא לאכלו על קרבו בטרם שטפו במים:
יג
שיחזק. דק״ל שהתחיל לומר לכם לאות. ומסיים וראיתי את הדם. א״כ הל״ל לי לאות. ומתרץ דשניהם אמת: בעבור המשחית. הוא לשון העברה: בעבור הדם. צ״ל ובעבור הדם: על המשחית. צ״ל אל המשחית:
טו
לא צוה. ר״ל האזהרה על מצות ומרורים לא קאי על כל ימות הפסח רק על לילה הראשנה ביחד עם הזבח. ושבעת ימים מצות תאכלו הוא זכר לעמת מצות שאכלום בצאתם ממצרים. והיא מצוה אחרת. לאות החפזון ולולא הוא היו גם במצרים אוכלים חמץ בלילה הראשנה בעת שלא אכלו עם הפסח: כתוב על הפסח. ואכילת הפסח היה בלילה לא ביום י״ד. וכוון בזה להתנגד לדעת הקראים שדייקו מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור. ואיסור חמץ הוא מערב פסח. ולקמן אמר מיום י״ד לחדש. שגם אכילת מצה מתחלת מיום י״ד לחדש. והוא מביא ראיות להיפך: הפשט. אכן הקבלה אמרה שששת ימים רשות רק בלילה ראשון חובה. אך לפי הפשט הוא חיוב: והעד למען. משמע שהוא חיוב דאל״כ איך יזכרו אם לא יאכלו מצות בחפצם. וגם זו ראיה שאכילת מצה מתחלת מליל ט״ו דוקא לא מיום י״ד. כי אמר יום צאתך ויציאתם היה בט״ו: חיוב בא״י. לפי שמצות פסח תלויה בארץ וכמ״ש הרב בפסוק שלפני זה. ואכילת המצות אמר "עליו" וה״א שזה ג״כ תלוי בארץ לזה השמיענו בכל מושבותיכם: אך חלק. והוא רק אסמכתא לקבלתם. אך פשט של ביום הראשון אינו קאי על ער״פ. רק כשיכנס היום הראשון. כמו ויכל אלהים ביום השביעי. שפירושו כשנכנס היום השביעי: בלוי מעשה. עיין בדברי הרב בפסוק ויכל אלהים:
טז
לומר כל מלאכה. צ״ל "כל מלאכת עבודה לא תעשו. רק במקום אחד בפסח לא תעשה מלאכה״. כצ״ל וכונתו כי בשבת ויוה״כ כתב סתם כל מלאכה להיות שאין בהם חלוק בין מלאכת אוכל נפש ושאר מלאכה. והכל אסור וכאן בפסח להיותו המקום הראשון שהזהיר על המועדים. כתב ג״כ כל מלאכה לא יעשה והוציא בפירוש מלאכת אוכל נפש להיתר. ואחר שכבר השמיעט במקום אחד החילוק בין מלאכת אוכ״נ ושאר מלאכות. לכן כתב בכל המועדים מכאן ואילך כל מלאכת עבודה. ונדע ממילא המכוון במלת עבודה שאינה אוכ״נ רק בדברים ט״ז ח׳ אמר ג״כ בפסח לא תעשה מלאכה. לא הזכיר מלת כל. וגם מלת עבודה וסמך על מה שהשמיענו כאן:
יז
וכתוב והוצאתי. צ״ל וכתוב הוצאתי. דמשמע שכבר יצאו ובאמת בעת הנבואה טרם יצאו. וכן מצות ושמרתם לא שייך בדור ההוא. שעוד לא היה להם קציר. רק שהוא מצוה לדורות:
יט
כי מיום הראשון. דבור זה צריך לציין על פסוק ט״ו לעיל. ומ״ש עם אוכל מחמצת. ט״ס וצ״ל עם אוכל חמץ. ועל פסוק זה מתחילים דבריו להלן ״וכבר הזכיר״: למלוך שלמה. מ״א וא״ו א׳. בשנה הרביעית בחדש השני למלוך שלמה. ומלות למלוך שלמה קאי על בשנה הרביעית לא על בחדש השני הסמוך לו: וככה מיום. שהוא כאלו אמר מהיום הראשון עד היום השביעי. ולפי שרוב מושך עצמו ואחר עמו הוא ממלה הקודמת למלה שלאחריה. אמר שנמצא גם לאתור:
כא
בעבור הנח. ר״ל שאין הקמץ לתשלום דגש. רק היא תנועה גדולה בעצם המושכת נח נראה:
כב
אפרש. להלן פסוק ל״א:
כד
כי הדבר הזה. ר״ל מלות הדבר הזה שנאמר ושמרתם את הדבר הזה בל״ס ישובו להענין הנאמר לפני זה. שהוא לקיחת האזוב:
כט
*השניה. עיין לעיל בפסוק כחצות הלילה:
ל
הוא בעצמו. מלת הוא צריכה לציין בפסוק ונקודה לאחריה ויכוון על מלות ויקם פרעה לילה הוא:
לא
יש לנו בקר. כונתו לתרץ סתירת הכתובים. כי בכתוב אחד אמר לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וכתוב אחר אומר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וכתיב היום אתם יוצאים. וכולם אמת:
לו
ולא בן בדגוש. כי מלות את מצרים מורה רק את מי נצלו אבל לא הדברים הנצולים. כי לא את מצרים נצלו רק מהם נצלו את החפצים. אבל גבי ויצל כתיב ״את מקנה״ כי המקנה הוא המוצל:
לט
היה בו שאור. מדכתיב טרם יחמץ משמע שלא הספיק הזמן להחמיץ. ולפיכך קורהו בצק לפי שהיה בו שאור:
מ
ויאמר אבשלום. ש״ב ט"ו ז׳: בית דוד. שנוכל לפרש מקץ ארבעים שנה למלוך דוד. כי דוד מלך ס״ה ארבעים שנה ובימי אבשלום טרם כלו: בשלשים שנה. יחזקאל א' א': ובעוד ששים. ישעיה ז' ח׳: והזקנים. שתרגמו התורה לתלמי המלך שינוי בכאן: ובפרשה הזאת. עיין בדברי הרב לעיל פסוק י״ט: בקץ אברהם. נ״ל להגיה בגרות אברהם. ור"ל אם נצרף גם גרות אברהם עצמו מזמן שיצא מארצו. כי שם נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וגומר ארבע מאות שנה. וכאן אמר ת"ל. הוסיף שלשים על ת׳ של זרעו. והם ימי גרות עצמו. ולפי שאברהם היה בן מאה בלידת יצחק ע״כ החשבון הזה יתחיל מהיות אברהם בן שבעים. שאז כבר נדד מארץ מולדתו. אך בס׳ לך אמר ואברהם בן ע״ה בצאתו מחרן. הוזקק בעל סדר עולם לתרץ כי בראשנה הלך מחרן בן ע׳ ואח״ז שב לחרן על זמן מצער ויצא בן ע״ה: והוצרכו המפרשים. שהם תרצו סתירה זאת באופן אחר. שלעולם לא יצא מחרן רק פ״א בן ע״ה שנה. רק שנבואת בין הבתרים נאמרה לו ה׳ שנים אחר לידת יצחק. שמאז לא היה רק ת' שנה עד סוף הקץ ואין מוקדם ומאוחר בתורה: וטעם ויהי מקץ. פעם שני. להודיע שצעקתם לא הועילה רק להקל מהם העבודה זמן מה טרם יציאתם. ודבר אלהינו יקום לעולם ולא ישונה:
מג
דבר המשקוף. כי זה אינו חיוב בפסח דורות. ולא הזכיר על מצות ומרורים הגם שזה חיוב לדורות רק שסמך על זכרם למעלה ומסברא הכריע כן: לא יאכל. הרי שמדבר פה רק מנוגע לענין אכילת הפסח:
מח
וטעם וכל ערל. אחר שכבר אמר המול לו כל זכר:
נ
וכמהו הוצאתי. לעיל י״ז. ועדיין לא יצאו אלא שנכתב לדורות:
יג
א
דרך קצרה. במ״ש קדש בל״י.
ג
לכם לזכרון. כי הצווי זכור שייך רק אחרי עבור זמן מרובה מהמעשה. שייך להזכירם. לא ביום ההוא עצמו שיצאו פשיטא שזוכרים אותו. רק פירושו שיעשוהו לזכרון:
ד
לתלמיד. כמו אבי אבי רכב ישראל: קציר חטים. מכלל שהאביב בניסן הוא משעורים החריפים להתבשל:
ט
ומלתם. ששם אנו מוכרחים לומר שהוא משל על קשיות ערפם וכובד לבם כי לא יתכן כמשמעות הדברים שימולו את לבם: ידה ליתד. ואח״ז אמר וימינה להלמות עמלים:
יא
כי לך ולזרעך. שהרי ליוצאי מצרים לא נשבע רק לאבות נשבע לתת להם. ולך כמו עליך:
יב
חמתך. חבקוק ב' ט"ו מלשון חמת על משקל ספר ובכנוי ספרך: סגור דלתך. ישעיה כ"ו כ׳ ע״מ דברך. ומשפטו ע״מ מלכך:
טו
למכה מצרים. ואח״ז ויוציא ישראל מתוכם: דרך קצרה. שלא סיים ואת בכורינו הציל. שזה העיקר שאנו חייבים להקדיש עבור זה הבכורים:
טז
שתי המצוות. קדושת בכורי אדם ואכילת מצה שבעת ימים. ואמר והיה לשון יחיד כי פירושו והיה דבר זה. וכמ״ש הרב זה במקומות רבים: