עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת לך
יב
א
שידע השם. דק״ל מאחר שזה נאמר לו באור כשדים שיצא ממשפחתו וממולדתו יצא ממילא גם מבית אביו: היא שאמר לו. ור״ל שאין הפירוש שלא הודיעו עד כה שם הארץ. כי זה אמר לו תיכף. רק שאמר לו שיראהו בעיניו את הארץ ההוא:
ה
או עשו. ר״ל מלת עשו או הוא מלשון קנין או מלשון עשייה ממש. וכאלו נכתב בדברי הרב. עשו או כמו קנו וכו' וי״א וכו׳. ואולי הוא ט״ם וצ״ל אשר עשו: וטעם ויצאו ללכת. איך יצאו ללכת ארצה כנען בטרם ידעו מה היא הארץ אשר אמר לו ה'. לז״א שתיבות ארצה כנען הם דברי משה כותב אלה הדברים אחר האמת שהיא היא הארץ. אבל הם לא ידעו היכן ילכו. רק שיצאו על העת ללכת למקום שיראם ה׳:
ו
ויהיה אלון מורה. ר״ל וגם יוכל להיות אלון מורה שם מקום ולא יהיה פירושו של מורה שם אדם כלל: תפשה כנען. הוקשה לו לשון אז בארץ דמשמע שאז בימי אברהם היה הכנעני בארץ ולא עתה. והלא גם בימי משה היה הכנעני בארץ. לזה פירש מלת אז שכבר היה אז בארץ שכבר תפשה בידו מידי האחר ונכנסה לרשותו בימי אברהם. וכמו שפירש״י שהיה הולך וכובש את א״י מזרעו של שם. וזה יתכן רק אם נאמר שארץ כנען לא נבנתה מתחלה לכנען. ואם לא נאמר ככה. ע״כ פירוש אז בארץ שאז עוד היה בארץ. א״כ נכתבו אלה הדברים עת שכבר לא היה שמה ואבד כל זכר לו. ועיין בהקדמתי. ובפסוק ואלה המלכים. שכבר גליתי דעתי בזה. וכיוצא באלה שנפגוש בדברי הרב:
ז
והנוח נעלם. שמשפט איתן של נפעל להנקד בחיריק ופה״פ בדגש לתשלום נון. וכאן לסבת אהחע״ר נשלם הדגש בציר״י היו"ד המושך נח נסתר אחריו:
ח
הכבד הנוסף. ר״ל הפעיל: ויעתק צור. איוב י״ח ד': והפעול אהלה. שמלת אהלו הכתובה אצל ויט קאי גם על מלת ויעתק: והנח נעלם. כי משפט היו״ד בחיריק ע״מ ויבן ויפן. והל״ל וינט או בשלימות וינטה. כמו ויבנה: עד ששב העי. ר״ל לכך אמר בתחלה מקדם לבית אל ואח״כ אמר והעי מקדם. כי נסע ממזרחו של ב״א למערבו עד שבא למזרח העי. אך לשון מזרח למחנהו אינו מדוקדק. לכן נראה דט״ס היא וצ״ל כי נסע למזרח בית אל ממערבה וכמו שפירש״י:
י
בארץ כנען. מדנקד הב' בקמ״ץ להורות על הארץ הנזכרת מקודם:
יא
והוא הפוכה. שבלשון ישמעאל יאמר על עתה אן:
יג
והשר המסיר. ר״ל המשורר המסיר ב' של בגללך בעבור המשקל. וכ״ה במאזנים:
טו
ראוי להדגש. כי הוא מבנין פעל. שסימנו דגש בעה״פ: ואם לא נמצא. שהאב לא נמצא בהפעיל. וגם השור״ק יורה יותר על בנין פעל. בכ״ז בחר הרב לומר שהוא יוצא לשלישי כי נלקחה לפרעה ע״י אחר. והל״ל ותוקח במלאפו״ם כמו ותושלכי. ובא דגש תמורת נח.
יח
הנוני״ן. ויהיה שרשו נגד. מחסרי פ״נ וראיה יגיד ע״מ יגוש. והגד הוא מהפעיל:
יט
להיותה אשתו. שהוא חשב לקחתה אבל באמת לא הפיק זממו:
כ
פי' ויצו עליו. ולא אמר מה צוה עליו ואם לשלחו. הל״ל ויצו פרעה בלא מלת עליו:
יג
ה
משקל קדש. ידוע שמשקל קדש בא ברבים בקמ״ץ קדשים. ומשקל גורל בא ברבים ג״כ בחולם כמו גורלית. וכיון שמצינו פה אהלים בחולם ובפ' בלק כאהלים בקמץ מזה שפט הרב כי לשרש אהל ביחיד ב' משקלים בסגו״ל הה״א או בקמ״ץ. והגם כי לא נמצא בתנ״ך מלת אהל ביחיד בקמ״ץ:
ו
מלה זרה. שהו״יו נוספת והיא בכ״מ כינוי ליחיד: כמו יחד. ר״ל ואל יחד בימי שנה. איוב ג' ה׳ שלפי דעת הרב שם הוא מלשון חדוה. ולפ״ז נוכל לומר שגם מלת. יחדו הוא מלשון חדוה שלא יכלו לשבת בחדוה ואהבה. ודרך הולכי שנים להיות להם לצוותא ולחדוה ולפ״ז לא תהיה הוי״ו נוספת וזרה: והפריזי כרעיו. הוקשה לו דהלא לא מצינו עד כאן ביחוס הכנעני שום אומה ששמה פריזי. ומזה נוכל להחליט כי פירוש והפריזי פה אינו כמו שנזכר בכ״מ אצל הכנעני. וכדעת קצת מפרשים שהפריזי הזה הוא מלשון פרזות תשב ירושלים. והם ב״א גבורים שסומכים על כחם ועוצם ידם ויושבים בערי הפרזות. ולז״א שאין הדבר כן והוא הוא הפריזי הנזכר בכ״מ עם הכנעני. שוב ראיתי שהוקשה לו הקושיא עצמה שכתבתי בדבריו בפסוק והכנעני אז בארץ. ותירץ ג״כ שיש לזה עוד רעים. וכמ״ש בפסוק אחד עשר יום מחורב. וכבר העירותי ע״ז שחלילה לנו לייחס דברים כאלו להרב.רק יתכן שהוא אחד ממשפחת הכנעני אשר נקבו בשמות בפ' נח. רק ששם קראו בשם אחר כמו שמצינו בנו של שמואל הרמתי נקרא בספר שמואל יסבבו סביבו. ואם בלילה חשך ישופנו ולא נראה אורו כי יהל זה בא מפאת אשר הארץ הסבה פניה מהשמש ותתהפך על צירה אתנו יחד לצד שכנגד השמש ולא נראהו וכאשר תסתובב ותתהפך בפניה למולו. אז חשוב תתענג על טעם אורו. ומכ"ש בנועם אור עליון הנצחי:
יד
לא היה מ"ם. לא אמר מה׳ רק לפני ה':
כא
ידע כל חלק. ר״ל שיתרון ארץ בכל הוא אם רובם צדיקים הרי רובם ככולם. וימתין להרשע עד בוא יומו. ואם רובם רשעים יאבדו הכל כי אז ישתנה מקור הכחות כולם. בהתקלקל רוב הניצוצות. וה׳ ברא עולמו בחכמה והקשיר כחות הטבע עם מעשה ב״א בלולאות רוחנים. שלפי מעשיהם לעומתם יפעלו הכחות ההם. ולפיכך ניחא מאד מה שאמר לו אברהם האף תספה צדיק עם רשע. והיכן רמז לו הש״י שיספה הצדיק עם הרשע עד שהשתומם ע״ז. אם לא במה שאמר לו כי ישקיף רק על הכלל לא על הפרט. א״כ יתכן שילכד הצדיק בעון הרשעים הרבים. והיה כצדק כרשע:
כג
שני בנינים. כי תספה הוא קל ע"מ תפנה. ואספה הוא מהפעיל. וראיתו שאספה הוא מלשון כליון ממה שסיים חצי אכלה בם:
כד
הוא סדום. דהל״ל למקומות שהרי ה' אמר לו זעקת סדום ועמורה לז״א שהעיקר היה לו סדום על שמסר נפשו עליה:
כז
שתי מלות. אני ואנכי: העצמות. כי הם ישיבו לעפר. ורוב בנינם הוא מן העפר. משא״כ יתר חלקי הגוף מורכבים רובם מיתר היסודות ממים ואויר וכדומה:
כח
התשיעית. שיחסרון עוד חמשה מאותם הארבעים וחמשה שהוא חלק תשיעי: שני החסרונים. שביקש בפ״א על שני חמישיות הקודמות. שהם חלק רביעי מארבעים שבקש קודם לזה: שחז"ל העתיקו. שבא להם כן בקבלה ואין דבריהם צריכים חזוק. בכ"ז גם זה הפסוק יעיד על אמתת קבלתם ממה שלא התפלל על פחות מעשרה:
לג
העיר הכתוב. השמש יצא על האת ולוט בא צוערה ואח״ז נהפכה סדום. ואח״כ וה' המטיר וגומ׳. והמלאך אמר לו כי לא אוכל וגומ' עד בואך שמה:
יט
א
בפסח מצרים. שם ביאר בארוכה מתי יקרא ערב:
ב
אם לא תפצר. דאל״כ הרי מצינו אח״כ שסרו לביתו: וזאת המלה. ר״ל ויפצר:
י
ונמצא חסר. תהלים קמ״א נצרה על דל שפתי שלפי דעת הרב שמה פירושו על דלת שפתי כמו פתחי פיך:
ח
וא״ו פתוח. ר"ל שאם יבוא העבר בלשון עתיד עם וי״ו המהפכת שנקודה פתח אז יש הבדל. שלזכרים יאמר וידעו ולנקבות ותדענה. אך בעבר פשוט תשמש מלה תחת לנסתרים ונסתרות: בעבור השלישי. ולדעתו לשנים יאמר האל ולרבים יאמר האלה: בלשון ארמית. שהתרגום תרגם על שניהם אלין:
יא
מלה רביעית. שיש ארבע אותיות שרשיות בקרבה:
טו
וכמו עלה. שהדמיון שייך רק על איזו עצם. שנדמה לו כזה הדבר. אבל על פעולה לא שייך לשין דמיון שאין לפעולה דמות:
טז
משולש. מהם רק שהמ״ם נכפלה בנתים: להוציאם מארץ. ששם המ״ם במקום מלת אותם וקאי על הפעולים ר״ל על ישראל המוצאים. ופה במלת כהוציאם קאי המ״ם על המלאכים כאלו אמר כהוציא הם. ומלת אתם תורה על הפעולים:
יז
וכל אשר לך. דאם לא הזהיר רק ללוט למה נענשה אשתו בהביטה אחריה.
כ
סימן נקבה. כי עיר ל״נ והל״׳ל מצערה:
כו
גם זה הפסוק. קאי על הפסוק כמהפכת אלהים סדום ועמורה אדמה וצביים ולא הזכיר צוער מוכח כי לא נהפכה צוער הגם שעלה לוט ממנה כי ירא לשבת שם. והמבאר רש"ל נדחק בזה בחושבו שהכונה במלת "הפסוק הזה" על ותהי נציב מלח ונדחק לבארו. וגם המלאך אמר לבלתי הפכי ולא איש הוא ויכזב:
כט
בערי גלעד. שופטים י״ב ז׳ ולא נקבר רק באחת מהן. וכן בן אתונות זכריה ט׳ ט׳ פירושו בן אחד האתונות:
לא
אשה אחרת. דהא ב׳ בנות נשואות היו לו שמתו בסדום ומסתמא היו הן בכירות לאלה הבתולות אלא שאלו היו מאשה אחרת. וא״ל הבכירה בערך השניה. שאין דרך לה״ק לקרוא בכירה רק לבכור באמת ראשית פטר הרחם. והל״ל ותאמר הגדולה אל הקטנה:
לג
הוא בחירק. ומשפטו בקמץ כמו לקרבה:
כ
ב
כתוב לקיחה. הוקשה לו מדוע על פרעה הביא ה׳ נגעים גדולים ולא על אבימלך. הגם ששם כתוב ג״כ רק ותקח האשה וכן פה. משמע שפרעה ג״כ לא עשה יותר רק הלקוחין. וטעם הגוי. שקרא א״ע בשם גוי שלם:
יב
כמו אלהי אבי. שכמו ששם קרא לאבי אביו בשם אביו מפני שכ"ב הם כבנים. כמו כן לגבי שרה שהיתה בת הרן לפי המדרש הרי היא כבת תרח ואחות אברהם וכמו שפירש״י. והרב לשיטתו החולק על המדרש הנ״ל בפסוק ואבי יסכה. ולכן כתב פה ג״כ באופן אחר:
יג
לשון קדש. שאלהים זה הוא שם הקדש לא חול. דק״ל איך שייך לומר כי אלהים התעה אותו. ומפני זה נהיו מוכרחים לפרש מלת אלהים חול שהם האנשים הגדולים והשופטים כנמרוד וכדומה. וע״ז אמר שהוא קדש כי אין פירוש תעה העוות מדרך הישר והנכון שזה לא יתכן לאלהים. אך התעיה בדרך מבלי דעת אנה יפנה. והביא ראיה מהכתוב למה תתענו ה' שנזכר השם הנכבד שהוא בודאי קדש:
טו
בעבור אברהם. ר״ל שמלת הוא לא קאי על האלף כסף כפירש״י רק על אברהם שמעתה לא תפחד עוד משום אדם לאמר על אברהם אחי הוא. רק תקראו לו בעלי והוא יגן עליך מפני כל הנותן עיניו בך. כשיודע לכל שאתה א״א: דברי משה. כי מלת ונוכחת הוא ע"מ ועשת. נסתרת לנקבה. וא"כ אינם דברי אבימלך. כי הוא היה אומר בלשון נוכח: טעם הוי״ו במקומו. ר"ל דלפי פירוש זה שמלות ואת כל דבוקות למעלה. ומלת ונוכחת היא דבר בפ״ע שספר משה כי נתוכחה שרה עם כל בזה והוכיחה כי אברהם היא בעלה. לא תהיה הוי״ו נוספת: מן נוכח. שתוכל להתיצב נכח כל איש מבלי פחד:
יז
וישם דמי. שזה לא קאי רק על אבנר. שבא אליו לעשות שלום לו ויהרגהו ובתחלה אמר ויהרוג שני שרי צבאות. וכן בעמוד ענן ידבר אליהם. ובתחלה אמר ושמואל בקוראי שמו ועמוד ענן קאי רק על משה ואהרן. וכן אלה בני עדה וקאי רק על אליפז לא על שאר האלופים הכתובים שם שהם היו בניו של אליפז. וכן תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן וקאי רק על נשי שבעבורן עבדו. וכן תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו. וקאי רק על תרח ונחור שעבדו אלהים אחרים: וילדו לנשים. דהל״ל ותלדנה וכן ויחמו הצאן ויחמנה מבע״ל כי צאן ל"נ:
כא
ב
ולא הוסיף. כאשר הוסיף על אברהם ושרה. ולא החליפו כאשר החליף שם יעקב לישראל. וזה אות כי השם צוה להם זה השם בלידתו. וכמ״ש לו שוב אשוב וקיים הבטחתו. דאל״כ מתי אמר להם זה השם. ומה עשה אצלו בשוב אליו והדעת נותנת כי לקבוע לו שם בא:
יד
ושם על שכמה. כי רק הלחם והמים שם על שכמה. ואת הילד נתן לה ואינו דבוק עם שם על שכמה. ורש״י כתב בזה ע״ד הדרש:
טז
בדד ישב. שהמלת כמטחוי בלתי נמצא עוד בשום מקום בתנ״ך:
כ
ששם נראה. ויהיה פירוש מלת הגם כמו הגם עתה:
כג
ואין לו אח. כי בכ״מ יבוא בבנין פעל תשקר:
ל
עקרה שבעה. צ״ל שבע. ורצונו לתרץ למה קראו הבאר בשם באר שבע לא באר שבועה:
לג
ויטע לאות. שהוא אילן לא אכסניא כפירוש השני ברש״י. אך רש״י כתב בפ׳ בלק כי מצינו לשון נטיעה באהלים גם כן:
כב
א
תחת שי"ן. הוא מדברי המד״ר שדרשו מלשון התנשאות. והוקשה להו כי איך שייך נסיון אצל הש״י הצופה הכל ומגיד מראשית אחרית: היש הנמצא. ר״ל כי דבר שעתיד להיות באיזו זמן בודאי. בזה העבר כעתיד גלוי לפניו. שהוא אינו נופל תחת הזמן. משא״כ הבחינה לדעת אופן הנמצא עתה. ובלי בחינה לא יעשה הענין לעולם. בזה שייך לומר נסה גם לגבי אלהים: כמו והשקית. גבי בני יונדב בן רכב בירמיה ל״ה. שהכונה שירצה להשקותם והם לא שתו: לא אדעה. שפירש הרב שם מלשון אהבה וחנינה. ויהיה ידעתי כמו ידעתי אותך:
יג
מלת היה. כי נאחז הוא מבינוני נפעל. שעתה היה נאחז: וכן טעמו. ר״ל אבל כאן שנקוד נאחז בעבר פירושו אחר שכבר נאחז ועומד כן: דבק עם וישא. כאלו אמר וישא אברהם את עיניו אחר כן וירא והנה איל נאחז:
יד
באלה הדברים. בראש הספר בפסוק אחד עשר יום:
טז
השבועה הגדולה. אחר שנשבע בו בעצמו והוא הקיים לנצח נצחים:
יח
שכר בסוף. ולכן נקרא השכר עקב שמשתלם לבסוף:
כג
א
ולא יתפרדו. שמלת חיים תבוא בכ״מ בל״ר לא ביחיד: והפך הדבר. ר״ל ופעם יקדים המעט:
ב
ולהיותו אברהם. כוון לדברי המד״ר קרית אברהם שנקרא ארבע ע״ש שנלחם עם ד׳ מלכים. [ומ״ש בפסוק ג׳ "תמצא פי׳ לאמר״ ר״ל בפ׳ וארא וא״ו יו"ד. ששם באר הכפל של וידבר לאמר בכ״מ וכן מ״ש רמז לגוף ק״ל דהל״ל מתתו בל״נ. ועיין ויקרא כ״א י״א]:
ד
הלן. רק לינת לילה או זמן מעט. ונראה שצ״ל הלך במקום הלן. כמו ויבא הלך לאיש העשיר:
ו
שותפים עמו. לעשותו אדון גם עליהם: גם באל״ף. כמו ויכלא הגשם:
ט
וההפך חסר. ר״ל כי תיבת מלא יש לה ב׳ הפכים. א') ריק. כמו והמלא תסעי. וקודם לזה אמר שאלי לך כלים ריקים. וזה לרוב בלשון המקרא. ב׳) הוא חסר כמו ימלא ה׳ כל משאלותיך. ותמלא אחרי דבריך שישלים החסרון. ושמוש זה מעט הוא בתנ״ך ובעלי התלמוד ישמשו בו לרוב. ולפי שהיפך ריק לא שייך פה בכסף מלא. לזה השמיענו שכאן מיעט בתיבת מלא ההיפך מן חסר. ובעל אבי עזר במח״כ היפך מעט הענין וקלקל הכונה. כי מ״ש שהוראת מלא הוסדה רק על דברים לחים ונגרים. ז״א כי הלא מצינו מלוא ביתו כסף וזהב. מלוא האומר מן. אני מלאה הלכתי. אותו מלא ישמעאל בן נתניה חללים. ואוצרותיהם אמלא. וכדומה למאות: וכיון שנהרס יסודו ממילא רעוע כל הבנין:
יא
כן אדוני. דלפי פשוטו משמע שמבקשו שלא ישמע אליו:
יז
שהוא למעלה. זה קאי על הפסוק לאברהם למקנה והוא מחובר עם הפסוק של ויקם השדה ואין להפסיק ביניהם. כי הפסוק הראשון בלא השני אין לו שום הבנה: גר ותושב אנכי. לדעתי צ״ל גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך. (ויקרא כ״ה). ופירוש המבארים בזה רחוק ודחוק. ועיין בדברי מש״ש: וטעם לעיני. ר״ל כפל הלשון לעיני בני חת ולכל באי שער עירו. לז״א שהראשון הוא על האזרחים. והשני על האורחים
כד
ה
אולי יעשה זרים. יאכלוהו (הושע ח׳ ז ):
ח
וטעם לא תשב. דמלת תשב משמע שכבר היה שם מקודם לזה ועתה משיבו שמה לז״א שקאי על אברהם שיצא מחרן:
יד
והוכיח בחלום. דק״ל מלת הוכחת שהל״ל היא ראויה. וכדומה אלא שהוכיח אותה בחלום לאברהם שבודאי ענהו על תפלתו שנתקבלה. ולכן עשה לו הסימן בענין נדיבות הלב. כי זאת בל״ס ממשפחת אברהם בת נדיב: יהונתן. כוון לדברי חז״ל שאמרו כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו ניחוש. והוא אמר שניחוש יהונתן אינו דומה לניחוש אליעזר. שהראשון סמך על ניחושו להתגר בם מלחמה. דבר שכבר אין בידו לעזבו אחרי שהתחיל המלחמה. אבל אליעזר אם ימצא שהיא שפחה וכדומה לא יסמוך על ניחושו ומי יכריחנו לקחתה:
טז
גם תהר. לזה העיד עליה שאיש לא ידעה כלל וכלל:
כב
האחד הוא שנים. הרב יפרש מלת צמיד מלשון צמד בקר. והוראת צמד בכ״מ לשני דברים שנתחברו יחד לתשמיש אחד. ולזה נקרא גם צמיד אחד בשם צמיד שנעשה משתי חתיכות מחוברות יחד להקיף ולהדק הזרוע. לפתוח ולסגור כצמידים שלנו. וכן פירש הרב בתיבת צמיד פתיל "שנים פתילים" כי גם מכסאות הכלים נעשו אז ע״י שתי חתיכות מחוברות יחד למען יוכלו להדקם ולהסירם בכל עת שירצו. ומ״ש בזה בעל אבי עזר דבריו לא שרירן ולא קימים. שאיך יכול לומר וצמידים על ידיה. אז ה״א שנתן לה הרבה צמידים:
כג
הכבד הנוסף. בנין הפעיל והוא כמו להלין. ונראים בזה מאד דברי הרב ספורנו. כי הוא בקש רק מקום להלין הגמלים לבל יגנבו אותם. והם עצמם יוכלו ללון ברחוב לבל יטריחו עליהם הרבה. והיא השיבה כי גם מקום ללון לו ולכל האנשים אשר אתו נמצא בבית אביה. ובחוץ לא ילין גר:
לג
שלא נזכר. ר"ל בגין הפעל:
נג
הנו״ן שרש. ר״ל המ״ם שרש וגם הנו״ן ואהיה המלה בת ארבעה אותיות השרש כמו מטפחות. ולפירוש ראשון משרש מגד תהיה הנו״ן נוספת:
נט
הקדמונים. שהיתה מינקתה בימי ילדותה לא עתה:
סא
שהביא העבד. לכן אמר הגמלים בה״א הידיעה שנזכרו מקודם: וטעם ויקח. אחרי שכבר אמר ותלכנה אחרי האיש. לז״א שזה דבוק עם מה שאחריו. שכאשר לקח את רבקה וילך פגש ביצחק בדרך: ולא הרגיש. לדעתי צ״ל ולא הרגיע. שנזדרז לבשר לאדוניו מהצלחה דרכו ולא נח בדרך:
סב
בב׳ שמות. שנקרא באר לחי ראי וגם בוא באר לחי ראי:
סה
שאיננה נמצאת. ר״ל נסתרת:
סז
אהל שרה. כי מלה בה״א הידיעה לא תבוא בסמיכות. וכן מלה בכינוים לבסוף:
כה
א
הפלגשים. בלשון רבים: על פלגשים נשים. ביחזקאל כ״ג כ' ותעגבה על פלגשיהם. שי״מ שם מלת פלגשיהם כמו עבדיהם. שכיון שדימה אותם לאשה זונה. איך תעגב הזונה על פלגש. והרב יפרש שתעגב להיות בין הפלגשים למצער אם לא יאבו לקחתה לאשה:
י
אל ארץ קדם. ר״ל שמלות אל ארץ קדם הן פירוש למלת קדמה: בן ישמעאל. שבין בניו של ישמעאל נמצא שם האחד קדמה "יטור נפיש וקדמה" ולשמה שלח יתר בני הפלגשים. ולפ״ז אין כאן כפל מלות. רק שהורה לנו שבנו קדמה גר בארץ קדם:
ח
כל גויעה. שאם נאמר מלת ויגוע אין צריך עוד לפרש אחריו המיתה. אחרי שפירוש גויעה הוא המיתה הקלה בלא עיכוב. ולכן לא אמר במבול רק מלת וינוע כל היקום ולא פירש שמתו. ומה שאמר כן עוד וימת. דבוק עם שאחריו למלות בשיבה טובה: כחלק נפרד. ממקור העליון:
טז
ואומים. כמו שבחוהו כל האומים. וראש אמות. ויהי' לאמותם הכתוב כאן ממלת אמות והלמ״ד משמשת. ומלת לאומים איננה מן אומים ולמ״ד משמשת. רק הלמ״ד שרשית. והוראתם שוה: