עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת וישלח
ד
הנה ידענו. ר״ל ממה שכתוב לפניו אל עשו אחיו משמע שהיה לו לעבור דרך עליו שלזה הוכרח לשלוח אליו מלאכים לפייסו שלא יעשה עמו רעה בפגעו בו. וכן אמר לו להלן ואני אתנהלה וגומר אל אדוני שעירה הרי שסופו לעבור אצלו. וארם היה ארצה בני קדם. ואם בשובו מארם לא״י הוכרח לעבור דרך שעיר מכלל ששעיר היה ג״כ קרוב למזרח א״י בסוף גבול דרום. וסיני ופארן היו סמוכים למצרים. ומצרים בקצה דרומי של א״י סמוך למערב וכמבואר בגבולי הארץ שנהר מצרים פגש את גבול ים. וזה סתירה לדברי הגאון בפ' וזאת הברכה. כי אלה ג׳ ההרים היו סמוכים זל״ז ועל שלשתם הופיע ביום מ״ת ע״ש בדברי הרב בפסוק מסיני בא:
ה
שיתברר אצלם. תירץ בזה קושית האור החיים למה קראו אדון עליו שלא בפניו:
ו
טעם למצוא חן. דאל״כ איך ימצא חן בעיניו במה שיש לו שור וחמור. אלא שנכון הוא לשרתו ולמלאות רצונו בכל יש לו:
ז
שהוגד לו. דייק תיבת הולך משמט שכבר הולך טרם אמרם אליו השליחות ותיבת גם מיותרת ג״כ. אלא שכבר נודע לו מביאתך זולתנו:
ח
הכבד. ר״ל הכבד הנוסף מהפעיל: נפתח היו״ד. ומשפטה על משקל ויפן. כי שרשו חצה:
ט
כנגד העושה. שהכל לפי ערך האדם שעושה הענין. ועון הקל אצל הפחות יוחשב גדול אצל הנכבד. כיעקב:
יא
יכולתי. ר"ל על משקל יכולתי: פירשתי חסד. לעיל כ"ד מ״ט:
יב
ושני שרי. ש״ב ד׳ ב׳ ושני אנשים שרי גדורים והכונה שני שרי גדודים:
יח
אהבך. שהכונה אהב אותך. וכן כאן ישאל אותך ותורה הך' על מלת אותך:
כ
כי חמש היו. כי שלח חמשה מינים. עזים. רחלים. גמלים. פרים ואתונות. ולכל מין רועה מיוחד אחר שהוליך אותם רחוק זמ"ז: נפתח. ומשפטו בשו״א:
כא
דברי משה. שלא יתכן לומר שיעקב אמר כן להרועים להגיד לעשו:
כג
עבר בתחלה. דק״ל כפל הלשון דהא אח״ז אמר שוב ויעבירם את הנחל גם פה אמר בבה"ק ושם בהפעיל. א״ו שהוא עבר בתחלה לתור אחר מקום הנוח יותר לעבור ובטוח:
לג
הדעת ותולדות. הוא ענין אחד. ויותר נראה שצ״ל דעת התולדות. שאינם בקיאים בטבע האיברים כי גיד הנשה יש לו דמות כף בבשר שעליו ודרכו להתקע ממקומו לא כן הגיד: ודרש וישקהו. כוון בזה לדברי התרגום ירושלמי. עיי״ש:
לג
ה
אלה עמך. כי מי אלה משמע שאינו יודעם למי הם ולך משמע שיודע שלו המה:
כמו נתן. הוקשה לו דמלות הילדים אשר חנן. משמע שחנן את הילדים וסיים את עבדך. לזה פירשו מלשון נתינה וכן חנונו אותם. בפלגש בגבעה. שתיבת חנונו משמע שלהם יחוננו ומלת אותם משמע שאותם יחוננו. ועיין שם ברד״ק. ועוד הוקשה לו. דאיך שייך חנינה בזה, הלא רוב ב״א יולידו וגם בהמות ורמש וחיתו ארץ יולידו בנים. ולזה סיים גם חנן כמו הם. שחננו בבנים נחמדים כמותם:
ח
על אדם. ר״ל על ב"א שייך לשאול מי הוא ועל בע״ח וקטנים שייך למי או מה. ועיין בדברי הרב במגלת רות בפסוק מי אתה:
י
הנגיד. לעיל י״ח י״ט: שעה ושליש. ר״ל באורך המדינה למזרח. וכ״מ שארכו ט״ו מעלות למזרח מקום אחר תוקדם שם הזריחה בשעה שלימה. כי השמש תשלים הקפתה היומית במשך כ"ד שעות היום. ויעלה לכל שעה. ט״ו מעלות מש״ס מעלות העיגול. ויהיה הבדל עיר לוקא מירושלים באורך עשרים מעלות: וברחב י״ב. ורגע הזריחה ישתנה בכל מקום גם לפי שינוי הרוחב. ושני מקומות שאורך אחד להם רק ישתנו זמ״ז ברחבם ישתנה רגע זריחת השמש להם כפי שינויי אורך הימים. כי להשוכנים תחת קו השוה יזרח השמש להם תמיד בשוה. בכ״י סוף שעה ששית. ובאותם מקומות הנוטים לצפון או לדרום המשוה פעם יתארך היום ותוקדם הזריחה ופעם יתקטן היום והזריחה מאוחרת:
יב
צווי. שהנו״ן שרשית לא סימן המדברים: נפלו עלינו. (הושע י' ח'). מנהר ההוא. (עזרא ח' ל״א). ולפ״ז תהי׳ הנו״ן סימן רבים מדברים:
יג
וימים מספר. אם תנכה מעשרים שנה שהיה בבית לבן ז' שנים הראשונות שעבד קודם שנתן לו לאה. וט' חדשי העבור נשארו לראובן י״ב שנים וימים אחדים:
כ
בת ז׳ שנים. כי היא נולדה ללאה באחרונה אחרי ששה בניה. ואם תחשוב לכ"א ט' חדשי העבור וזמן מה אחרי לידתה שלא יתכן שנתעברה אז יעלה לששה שנים בקירוב. ומיום שנשא לאה עד עכשיו לא היה יותר מי״ג שנה. ואם זה המעשה היה תיכף בבואי לשכם רחוק הוא שיענה שכם נערה בת ז' שנים ותדבק נפשו בה:
לד
א
מעצמה. כי איך לא חש יעקב ושלח נערה לצאת לבדה בעיר נכריה בין פריצי אדם והיא יפ״ת בעוד שהיו לה אם ואחים ללוותה בדרך. דבר שאברהם ויצחק חששו עליו לנשותיהם. פן יקחוה מהם בע״כ. וכן היה. ופרצה קורתה לגנב. אלא ודאי שמבלי ידיעתו יצאתה:
ה
כי טמא. ולעיל כתיב ויאמר שכם אל חמור. ולא ידענו על מי קאי מלת טמא. ויותר נראה שהציון הזה צ״ל על פסוק י״ג ויענו ב״י את שכם ואת חמור כי טמא. לז״א שטמא קאי רק על שכם. ודומה לזה כתב הרב לעיל י"ט י״ז:
יד
לדורות. שא״ל שעכשיו הוא חרפה להם. דהא כל הגוים ערלים. ולא היו מולים מלבדם. ואם הם יסכימו להתחתן עמהם מי יחרף אותם ע״ז. לז"א שדורות הבאים מיוצאי ירכם יחרפום ע״ז. (ובני ישמעאל ועשו כבר התחתנו עם עמים שונים והם פשיטא שלא יחרפים): וטעם וידברו. כי המלות אשר טמא אין להם קשר עם וידברו. שמשמעות הלשון שדברו וספרו אשר טמא אחותם ולמי דברו כן. לז״א שפירוש אשר על ב׳ דרכים או שהוא כמו לאשר. שדברו אל האיש שכם שהוא שטמא אחות וחסר למ״ד כמו במלת דברו שצ״ל דבר לו. והוא רק לתוספת ביאור למי דברו אלה הדברים. או שפירש אשר כמו על אשר. והוא נתינת טעם למה בחרו במרמת ערומים. והוא דבר זר לשבטי יה. והגם שזה דבר פשוט הארכתי מעט לבארו. כי ראיתי המפרשים נדחקו בכונתי: הבהמות יוכיחו. כי רוב הבהמות נולדים חסרי הערלה ורק האדם לבדו ערל בשר הוא. וצריך לתקנו כמו שצריכין לחתוך הטבור בכל נולד:
יז
קטנה. והיא ברשות אביה לתתה לכל החפץ ולמאן באשר תבחל נפשו:
יט
כמו ואחר. כי שם הוא עתיד המהופך לעבר והאלף סימן המ״ב. כמ"ש הרב שם והוא מבה"ק ופה האל״ף שרשית והוא עבר מבנין פעל:
כב
מפורש. לעיל י״ז י״ד: חשבו רעה. ולכך בדין הרגום אף אחרי שנמולו. כי הכל הולך אחרי הכונה:
כה
חצי המרובע. עיין פ׳ נח ה׳ ה׳ בדברי הרב במ״ש שם והנה הוא על המבט המרובע. ומש״ש. והנה מחצי יום השלישי עד חצי יום הרביעי הוא הזמן היותר קשה לכל מחלה כי אז מחצית המרובע: הם כולם. ר״ל מה שכתוב לעיל ויענו בני יעקב משמע שכלם ענו בערמה ובלבם להרגם: אנשי שכם. שיעקב ויתר בניו חשבו רק להרוג את שכם ואת חמור ולקחת בתם. והם הרגו כל אנשי העיר מדעתם לבד:
ל
כמשמעו. שיהיה מספרם רב. ולדעת רבינו תהיה מלת אל שבתחלה שאמר ואל ימות קאי ג״כ על מתיו. כלומר ואל יהי מתיו מספר. וכמש״ש הרב:
לה
ב
בפרשת וילך. בפסוק אלהי נכר הארץ. שישנם דברים המזיקים ומוזרים למשפט ואקלים הארץ ההוא ובמקום אחר לא ירעו כ״כ. ולכן ישנם מצות רבות התלויות רק בארץ. ולכן בהתקרב יעקב ליכנס יותר לא״י צוה לבניו להתרחק מעתה מכל הדברים המזיקים ובלתי נכונים לעשות בארץ. ואותם קרא אלהי נכר הארץ:
ה
התי״ו. כי שרשו לנקבה חתתה ולזכר חתת. ומנקוד החי״ת בחירק משמעו מלשון חתה:
ז
וטעם וכו'. קשיא ליה ה״א הידיעה שבמלת האלהים שלא שייך על שהע״צ:
יא
ברכה. ואינו צווי כי דבר זה אין ביד האדם לפרות ולרבות. כי נחלת ה' בנים:
כב
וכוסה קלון. שערומים וחכמים ישתדלו לכסות קלון איש צדיק כראובן ולא יפרשו כפשוטם של דברים:
כט
וכאשר מת. דק״ל שהרי עוד לא מת יצחק. ואח״ז כתב וישב יעקב ומכירת יוסף. וכ״ז היה בחיי יצחק. ולז״א שלפי שספר שנות יצחק הוסיף לספר גם סדר קבורתו:
לו
א
אבי אדום. ר״ל שלהלן פסוק ט׳ אמר עשו אבי אדום. וכאן אמר הוא אדום. לז״א שהיה לו ג״כ בן בשם אדום: ב׳ שמות. שכאן קורא אותה עדה בת אילון החתי ובפ' תולדות קראה בשמת בת אילון: אם אביה. ר״ל אביה מלך יהודה שבמ״א ט״ו יו״ד כתב ושם אמו מעכה בת אבשלום. ובד״ה ב׳ י״ג ושם אמו מיכיהו בת אוריאל וא״כ היו שני שמות לאמו של אביה. וגם לאבי אמו: בני עשו. הכתוב להלן פסוק יו״ד אחר שכבר חשבם פה. רק שם בא לחשוב בני בניו. והתחיל מהבנים וספר כמה הוליד כ״א מהם:
ב
אחי צבעון. ר״ל שמשמעות לשון בת ענה בת צבעון שענה היתה נקבה והיא בתו של צבעון. ולהלן פסוק כ' חשב בין בני שעיר. צבעון וענה משמע שאחים היו ובפסוק כ״ד אמר ואלה בני צבעון ואיה וענה. משמע שבנו היה. לז״א שבא צבעון על אמו והוליד ענה. נמצאו שענה היה בנו גם אחיו. ואח״כ בא האב. והבן או האח. על אשה אחת והולידו את אהליבמה ולא נודע בת מי היתה. לכך קורא אותה בת ענה גם בת צבעון: ויתכן להיות. שבאמת היו שני ענה אחד בנו של צבעון ואחד אחיו. ולזה אמר כאן שאהליבמה היתה בת ענה בת צבעון כלומר בת בנו. ויחסה לאבי אביה ג"כ למען דעת כי ענה זה אינו אחיו של צבעון רק בנו: בן עדה. זה ענין בפ"ע ותירץ בזה מה שבפסוק ה' מונה קרח בין בני אהליבמה. ובפסוק ט״ז מונה את קרח בין בני אליפז. וכתוב אחריו אלה בני עדה: בני מיכל. עיין סנהדרין נ״ט ע״ב: שפחת בעלה. צ״ל שפחת בנה כי עמלק היה בן תמנע פלגש אליפז בן עדה ככתוב בפסוק י״ב ובפסוק ט״ז נמנה בין בני עדה יתכן שאם אביו גדלה אותו ולא נתנה לשפחה לגדלהו או שמתה תמנע:
כ
יצוו על בני עשו. לבלי לכבוש את ארצם ולכן הגביל מקומות החורי שמותרים לישראל. וגם הוזהרו שלא לתעב האדומי. והם היו שוכנים בין החורי. וזה נראה: שאין בעינים. כמו כעין הבדלח והוא מלשון מראה וצבע:
כה
אין זה ענה. ר״ל ענה אבי אהליבמה איננו ענה אבי דישון הנזכר בראש זה הפסוק שהוא היה אחי צבעון ובן שעיר וכמו שמנה בכל הפסוקים שלפני זה בכל פסוק בני אח אחד מבניו של שעיר. וענה אבי אהליבמה הוא בנו של צבעון הנזכר בפסוק שלפני זה. וכמ״ש הרב בפסוק בת ענה בת צבעון. והרש״נ כתב בזה דבריו שלא בדקדוק ועיון והיפך הכונה:
לא
בדרך נבואה. כי הם פירשו "לפני מלך מלך״ על שאול ודוד וזה היה אחרי משה זמן רב. וע״כ שמשה כתבו בנבואה, והיצחקי אמר (הוא אחד מהקראים וקראו בכ״מ המהביל) שבימי יהושפט נכתבה פרשה זו. לפי שמצינו ביהושפט במ״א כ״ב מ״ח ומלך אין באדום. שמאז פסקו להמליך מלך באדום רק נציבים לפי שהיו ת״י ישראל. וחשב המלכים שמלכו עד שפוט הנציבים: כי הדר הוא. צ״ל הדר הוא הדד. ור״ל הדר שמכר פה בפסוק ל״ט שמלך בסוף מלכי אדם לפני מלך מלך לב״י. הוא הוא הדד הנזכר בד״ה א' א' נ״א לבסוף מלכי אדום. והוא הוא הדד האדומי מזכר במ״א י״א י״ט. שהוא היה קרוב לזמן סילוק המלוכה מאדום: תחפנחס. כי שם אמר שאשתו היתה אחות תחפנחס ובכאן אמר שם אשתו מהיטבאל ע״כ אמר שמהיטבאל היתה אחות תחפנחס: ראוי להשרף. כי אפשר ס״ת חסר אות אחת וידי זרים שלמו בו חלילה (ומכאן הוכחה רבתי למ״ש בהקדמתי כי הרב היה רחוק מאוד מדעה הכוזבת הזאת. ע״ש): שהם רבים. ר״ל כי כל החרדה הזאת של אלה המפרשים שלא רצו לפרש מלת מלך לב״י על מרע״ה. כי תמהו ע״ז שהרי מיום שמת עשו עד מלוכת משה על ב״י בצאתם ממצרים היה קצ״ג שנים. שהרי נשתהו שמה רד״ו. צא מהן י״ז שנות יעקב שחיה במצרים ועשו מת עמו ביום אחד כמו שאמרו רז״ל ע״פ למה אשכל גם שניכם. ובל״ס תיכף אחרי מות עשו מלך באדום אחד מבניו האלופים. ובלע בן בעור לא נזכר ביניהם. ואיך יתכן שבזמן קצר כזה מלכו שמנה מלכים: כפלים במספר. שמלכי ישראל שמלכו בשומרון מירבעם ואילך מצינו שבזמן רד״ו שנה מלכו ששה עשר מלכים זאח״ז כפלים כמלכי אדום. כזה ירבעם כ״ב. נדב ב׳ בעשא כ״ד. זמרי שבוע אחת. עמרי י״ב שנה. אחאב כ״ב. אחזיה ב׳. יהורם י״ב. יהוא כ״ח. יהואחז י״ז. יהואש ט״ז. ירבעם מ״א. זכריה חצי שנה. שלום חדש ימים. מנחם יו״ד שנים. פתחיה ב׳. ס״ה ט״ז מלכים ורד"ו שנים. ומה תימא אם מלכו באדום ח' מלכים בזמן קרוב לזה: רבים הם. שמימות שאול עד יהושפט שהוא היה המלך השמיני עברו סך הכל קס״ח שנה. ולכן האמת היא שתיבת מלך קאי על משה:
לב
איננו בלעם. עיין בדברי הרב ריש פרשה בלק: לבן הארמי. עיין בתרגום יונתן פרשה פנחס בפסוק ואת בלעם בן בעור הקיסם: כי לא יפול. ובמקום שפשוטם של הדברים רחוקים מהדעת יש איזו כונה נסתרת בהם: ארמי היה. ואיך יתכן שאדום המליכו איש מארם לא מאחיהם:
לט
בת ענה. שהזכיר שם אביה ושם אבי אביה. כן גם מטרד ומי זהב: זהב מנחשת. ידוע כי בימים הקדמונים התפשטה בין ההמון אגדה אחת. ואמרו שיש חכמה אחת ושמה אליכימיאה. שהיודעה היטב יוכל להפוך כל מין מתכת לזהב. ואנשים רבים תאבו עשר חפשו אחריה כל ימיהם עד שיצאו אחדים מהם מדעתם עת כי נכזבה תוחלתם:
מ
וטעם ואלה וכו'. ר״ל אחרי שכבר חשבם למעלה. וגם בשינוי השם והמספר ועוד הוסיף למקומותם: אלוף נוסף. ר"ל שמלת אלוף הכתובה אצל תמנע וכן אצל אהליבמה היא נוספת. כאלו אמר לתמנע אלוף עלוה וכו׳: