עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת ויצא
י
ללכת. שהרי כתיב אחריו ויפגע במקום משמע שלא היה עוד בחרן וסותר זה:
יא
דברי משה. הוקשה לו דהא המקום ההוא היה לוז. שקראו אח״כ בית אל ולוז לא נודעה עד כה במקרא ולמה נקוד הב׳ בפת״ח להורות על הידיעה. לז״א שהוא דברי משה. ובימיו כבר נודע המקום ההוא למקום המקודש ונבחר למראות אלהים: ידבר עמנו. והרב פירש שם שזה אינו מדברי המלאך ליעקב. רק מדברי הושע כאומר וגם עמנו דהיינו הושע ועמוס נתנבאו בב״א. כי האדמה אדמת קודש היא. ולזה קראה משה בה״א הידיעה: כמו ואל תפגע. יכון להדרש כי ויפגע במקום פירושו שהתפלל לה׳: ממקום אחר. הכתוב במגלה רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. שדרשו קצת תיבת ממקום מהשם ית׳. וז״א שלא נכון לומר ממ״א. כי אין אחר עמו. ואין אלהים עמדו: אחת מאבני. כמ״ש להלן ויקח את האבן:
יב
להיות סמל וכו׳. עיין בעל הטורים על פסוק זה: גם כן כתוב. מלבד הרמז הזה מצינו כתוב כן להדיא גבי איוב. ויבאו בני אלהים וגו׳ משוט בארץ ומהתהלך בה:
כא
זה השם הנכבד. בפ' שמות פירש הרב שר״ל שתדבק נשמתו בשם הנכבד מקור כל הנשמות: לוי עשירי. הוא המדרש שגם מבניו נתן אחד מעשר קדש לה׳ והוא לוי:
כט
ב
לחסר הוי״ו, לומר ירא בלא וי״ו המהפכת או ונרא ותרא שהם שארי אותיות אית״ן המשמשים בראש העתיד. ולא מצינו מלה זאת רק עם היו״ד המשמשת במלת וירא:
ד
יהיה לאין. כי מלת אין הוא אפס בכ״מ רק מלת מאין תהיה שאלה על מאיזו מקום הוא ולפעמים תהיה הוראתה ג״כ על אפס:
ו
תאר השם. וכל שם התאר משפטו שוה עם הבינונים שמבואר משפטם ברש״י ע״פ זה. והוכחתו שהוא שם התואר לא בינוני דהל״ל הולכת עם הצאן. דפעל בא הוראתו על הביאה אל המקום ממש. ופה אמר אח״ז עודנו מדבר עמם ורחל באה. משמע שאז בתשובת הרועים עודנו לא באה ואיך קורא אותה באה. לזה פירש שהוא שה״ת וע״ש מעשיה מכנה אותה בשם באה:
יד
פירשתיו בפסוק וישע ה׳ אל הבל:
יז
חסר אלף. כלומר שהיה איש לא למוד. והוא מלשון מלפנו מבהמות ארץ. וי״מ שאם נחסיר אלף מאפרים ישאר פרים שאין לו דעת כבהמה:
כז
על לאה. ששבוע לשון זכר והל״ל שבוע זה. רק פירושו שבוע של זאת האשה:
לב
בפתחות. וע״פ רוב יבא בצירי כמו פן תאכלני תביאני:
ל
ו
הנו״ן הנוסף. אין פירושו נו"ן השני של השרש או נו״ן השמוש. רק נוספת ממש. וכמו שפירש הרב בפסוק ואכלה מציד בני על דגשות נו״ן תברכני. וכמו במלות ישחרונני ולא ימצאונני. שנו״ן נוספת בהם שלא לצורך כלל. ובעל אביעזר לא נחית בזה לכונתו:
יא
וכן בכל. צ״ל וכן בבל שפירש הרב בפ׳ נח שהוא כמו בא בל: וכן במה. עיין לעיל בפסוק כי שם בלל בפ' נח ומש״ש: כמו גדודי. שגם בפסוק העורכים לגד שלחן הכונה לגדודי השמים ואין פירושו מזל:
כ
ויבואני. ויבואני חסדיך באשרי תמימי דרך. שהם פעלים עומדים בקל ואין לפרשם יביאו אותי שא״כ הל״ל ויביאוני בהפעיל רק הפירוש יבאו עלי:
כא
בבטן אחת. מדלא כתיב אצלה ג״כ ותהר עוד. אלא שבלידה אחת היו:
כג
מתי נולדה. ויכול להיות כי הרתה עמה בעת הריון אחת השפחות כי השבטים ידענו סדר לידתם זאח״ז לא כן דינה. וגם י״א שנולדה יחד עם זבולון:
כו
דמי מלחמה. עיין למיל וירא כ׳ י״ז:
ל
ונמצא חסר. ובכפי דבק מאוס (איוב ל״א ז׳):
לט
עקודים. הציון הזה לא פה מקומו: ולכן נראה כי הציון. ל״ט. מיותר וכל דבריו בזה אינו אלא הקדמה אחת לבאר כל המלות השונות הבאות בכתובים שאח״ז בנון הצאן. וכן דרך הרב במקומות הרבה. ומ״ש שומה שעקדה הרגל נראה שצ״ל שומה בעקדת הרגל. ור״ל חברבורה במקום עקודת הרגלים: טלוא שם כלל וכו׳. רצונו לתרץ בזה סתירות הכתובים. שהרי מפסוק ל״ב משמע ששכרו היה בשה ובעזים נקוד וטלוא ובכשבים חום. ובפסוק ל״ה אמר שהסיר גם התישים העקודים. ושני אלה לא הוזכרו עד כה. ובדברי יעקב חשב ג״כ ברודים. גם מה פירוש של כל שה נקוד וטלוא. אם הוא שה עזים הלא העזים מפורשים אח״ז להדיא וטלוא ונקוד בעזים. ואם הוא שה כשבים הלא בכשבים היה חום שכרו. ולפי הקדמת והנחת הרב יבוא הכל על נכון. וזה שפה מלת שה קאי על הזכר הן מכשבים והן בעזים.״ ולכן מצינו מלת שה נקשרת עם הפעל שאחריה בל״ז ע״פ רוב. כמו תעיתי כשה אבד. ומלת טלוא כוללות לכל מיני חברבורות ונמור. וא״כ הנה באמרו כל שה נקוד ומלוא כאלו אמר כל תיש נקוד ועקוד וברוד וכדומה. וכן בעזים הנקבות. וכמ״ש עזים מאתים ותישים הרי ששם עזים קאי לרוב על הנקבות. ויהיה פירוש של שה כשבים. שה וכשבים. או ששם שה כוללת שם זכרים ונקבות כי מלת שה כלל. ורק פה מיתור הכתוב מוכרח לפרש שה על הזכרים ועזים על הנקבות. ובפסוק ל״ג שהזכיר רק עזים ולא שה. כלל הרב במלת עזים זו״נ:
לג
אתה הסירות. וא״כ אותם הנמצאים אצלי ממינים אלה הם בודאי מהנולדים החדשים:
לז
ממשפחה אחת. כי אברהם העברי וישמעאל בנו. וארם בן בנו של נחור הם בני משפחה אחת ומסתמא לשונם קרובים זל״ז:
לח
נתחברו פה. כי בל״ז הל״ל ויחמו. ובל״נ ותחמנה:
לט
אפילו האשה. שבטבעה להתפעל ג״כ בעת הריונה מאיזו מראה להוליד כדמותו בולדה:
מ
ובחר מהם כל עקוד. לכאורה אינו מובן מנין מצא חום בצאן לבן אחרי שהסירם לבן משם. ואם תאמר כי פירוש הצאן היינו עזים אם כן איך מצא עקוד ביניהם. וגם קשה לאיזו מטרה שם עקוד וחום לפני הכשבים הלא שכרו היה רק חום בהם ובמקום תיקונו עותתו. ונראה שקושיא זו הוקשה ג״כ להרב בפסוק. ונראה לדעתי כונת הרב בזה הפירוש שהצאן המוזכר פה. פירושו כלל כבשים ועזים. ויעקב עשה כל מעשיו בהשכל וחכמה כי לכאורה קשה מדוע לא בחר בכשבים ובעזים מראה אחד. אכן לדעתו כי אחר שיסיר לבן אלה המראות שינקוב בשכרו ולא ימצאו כלל בעדר. א״א שתלדנה עוד הצאן דונמתם. ולזה בחר שכרו בכשבים משונה מעזים. והנה מעתה לא הסיר לבן מהעשבים הנקוד וטלוא רק החום. ומעזים לא הסיר החום. ולפי שהמקלות לא היה יכול לשים רק בעת היחם. ולא לשאתם אתו. ויעקב רצה שלא יראו לפניהם מראה אחרת לבל יפסידו כונתו. לזאת הפריד הכשבים מהצאן עזים. ולא נהגם יחד. והפריד מהכשבים כל מראה נקוד וטלוא שמצא בהם והנהיגם לפני העזים. וכל חום שמצא בעזים נהגם לפני הכשבים. ולזה הסתכלו כל המינים במראה הדרושה להם. ולפי דברי הי״א שהביא הרב. קאי האי והכשבים הפריד יעקב על העדר שלו שכבר נמצאו שם עקוד בעזים וחום בכשבים. חש שיסתכלו מבשא״מ ויולידו בדמותם כצלמם ויאמר לבן כי גנוב הוא אתו. לזה הפרידם זמ״ז לבל יביטו רק מב״מ. וא"כ יהיה מקום הפסוק והכשבים הפריד יעקב אחר וישת לו עדרים. כיון שזה קאי על עדרו דוקא:
לא
ה
פני ה׳ חלקם. שמלת פני הוא שם מפשט שהפנים הוא החולק וכן אמר כאן שהפנים איננו עמו כתמול שלשום.
ז
סך חשבון. הראשון שבעשיריות ותפסו דרך גוזמא ועשרת לא דוקא. כמו אנכי טוב לך מעשרה בנים גבי אלקנה:
ט
מעט רחוק. הצלה מענין רקון:
יג
אל בית אל. כי כבר הזכרתי כי מלה בה״א הידועה לא תסמך:
יט
שאמר אין אפוד ומשמע מזה שהתרפים הם דוגמת האפוד והחשן שהגידו עתידות אמתיות. לז״א שאו פירוש אפוד במקום ההוא הוא ג״כ חול והוא אפוד של עובדי הבעל. או שהכתוב מחולק לשני חלקים שאין אפוד לשם ותרפים לע״ז. ובאמת התרפים תהו המה ושקר בימינם:
כד
שתחשוב אתה. דאל״כ למה מנע ה' גם את הטוב ממנו אם באמת טוב הוא:
כח
זה או כן. כאלו אמר הסכלת עשה זה או עשה כן:
לב
אשת פנחס. בן עלי הכהן שמתה ג״כ בהקשותה בלדתה:
לג
שהיה אהל ליעקב. דק״ל מדוע לא חשבן כפי מעלתן. ואם הקדים לאה לרחל מדוע הקדים גם האמהות. כי בל"ס לא היו אהלי האמהות מקדמים וסמוכים לאהל יעקב יותר מאהל רחל. וא״כ כשיצא לבן מאהל לאה היה לו לפגוש תחלה באהל רחל לז״א שאהל יעקב היה באמצע בין אהל רחל ולאה. למען לא יעבור דרך האחת לרעותה. ואהלי האמהות היו סמוכים לאהל לאה או לאהל יעקב מאחריו. ולזה כשיצא מאהל לאה פגש בראשונה באהל האמהות. ואח״כ שב על עקבו ונכנס לאהל לאה ומשם לאהל רחל: וכן היה. ר״ל באמת היה המעשה באופן זה שנכנס לאהל רחל תיכף אחרי אהל לאה שהיה בל״ס מוקדם לאהל האמהות. רק שהכתוב צירף בספורו אותם האהלים שלא מצא בהם מסבת שלא היו כלום בהם. ואח״כ ספר איך עלתה ביד רחל התחבולה שלא מצאם בעת חפושו שמה:
לד
שלחו כר. שלפי דעת הרב שם בישעיה הוא מין רכש וגמל הממהר לרוץ אורח: יקרא הכרי. מ״ב י״א י״ט הכרי והרצים. שהוא האיש המנהג ומנהל את הפר או הרוכב עליו: במקום ששם כר. שהוקשה לו דלפ״ז שכר הוא מין בע״ח המיוחד לרכיבה איך שמה את התרפים תוך הכר. וגם מה הועיל לה ישיבתה עליהם. ואדרבא ד"ז עוד יוכל להגדיל החשד עליה כי יש דברים בגו. שאין דרך הנשים בבוא אורחן לשבת על גמל ורכש. והלא עיקר התחבולה היתה במה ששמה אותם תחתיה ולא הניחה אותה לחפשה באמתלא כי דרך נשים לה. והיה לה לשימם תחתיה באהל שבתה. לז״א שפירוש בכר הוא בארוה של הכר. ודרך הנדות היה אז להתבודד ולשבת במקום מרוחק מבני אדם:
מב
אמנם גם חנם. ששרש אמנם הוא אמן וכמ״ש וגם אמנה אחותי. וחנם שרשו חן. כי הנותן או העושה דבר חנם. הוא מסבת מציאת חן:
מג
הוסיף לבאר. במלת לאלה הכתובה אח״ז:
מט
אנחנו. דק״ל שהתחיל לומר בלשון רבים מד״ב נסתר. וסיים בלשון יחיד נסתר: ויעקב קרא. דאי ס״ד לבן ה"ל לקראו בשם ארמי עד"מ סכותא ומלות אשר אמר בע״כ קאי על לבן שהרי כתיב אחריו אם תענה את בנותי. ולדעתי צ״ל פה אח"ז מה שכתוב בדברי הרב סוף פסוק נ׳ ותרגום גלעד. ושם אין לו שום קשר:
נ
נכריה. שהוראת עינוי אצל נקבות בכ״מ היא אדרבא על השכיבה שלא לרצונה. ומה יזיק לנו אם נפרש גם פה כמשמעו בכ״מ שלא יענם נגד רצונם. והמפרש רש״נ נטה בזה מעט מכונת הרב:
נא
הוא ואחיו. דמלות אשר יריתי קאי על הגל לא על המצבה. שהרי המצבה הרים יעקב. לא לבן ירא אותה. והגל עשו אחיו לא לבן כמ״ש לקטו אבנים. לז״א שגם הוא סייע אותם. וירום אל מקום אחד להתאסף בגל. או שהם לקטו האבנים לבדם. וביריה סייע הוא ג״כ: (נב) וי״א לא תעבור. ולפ״ז אין צריך להוסיף מלת ברית. כי הכונה שלא יעבור דרך הגל הזה לעשות לו רע: כל אחד אמר. בא לפרש מלת אלהי אביהם. שאין לי קשר עם הקודם שהם דברי לבן ואלה דברי משה המספר שנשבעו כ״א באלהי אביהם: העיד יהושע. תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים:
לב
ב
לבדו ראה. שאם כל מחנהו ראום לא היה קוראם בשם מחנים ע״ש ב' המחנות. שזה לא שייך רק על יעקב שראה עוד מחנה גבורי מעלה שבאו לעזרתו. ובלוית מחנהו נעשה בעל מחנים: