עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת וישב
לז
ג
וילד זקונים. בראש ויגש לפי שהם נולדו לו בסוף מאם אחת. ובא להוכיח היפוך הדרשות בר חכים או שהיה זיו איקוניהם שוות שהרי גם לבנימין קורא כן אלא שהדברים כפשוטם:
יא
שמרו עדותיו. שהכונה לפי דעת הרב ששמרו הדברים הנאמרים בלבם לאמרם לישראל בלי שינוי. כי שלא עברו עליהם פשיטא ומה בא דוד להשמיענו דבר הנודע לכל:
יג
אעשה. כי לשון ענייה והזמנה לא שייך רק אחרי קריאת שמו. לא אחרי גמר דברי השליחות:
כא
כי לא היה. עיין בדברי הרב פ' תשא בפסוק ההוא שהוכיח כי כבר היה יהושע אז בן נ״ו שנה ואיך קורא אותו נער ?:
כה
התשעה. כי ראובן לא היה במכריתו: ורבי ישמעאל. בנוסח בריתא שלנו רבי שב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף. ואולי בנוסחא שלפניו היה ר' ישמעאל:
כח
על מלכי מדין. (שופטים ח׳ כ״ד):
ל
והאחד רב. שהאחד יספיק ודי:
לג
ובא כן. שמשפטו בשור״ק ככל בנין פעל. ונתחלף בחול"ם לתשלום הדגש של סימן הבנין:
לה
בן כ״ט. שיצחק מת בשנת ק״כ ליעקב כי בן ס׳ היה בלדתם וכל שנותיו ק״פ. וזה היה עשר שנים לפני עמידת יעקב לפני פרעה שאז היה ליעקב ק״ל וליוסף ל״ט: אלישע. שנאמר ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳ (מ"ב ג׳ ט״ו): ובת בנו. שרח בת אשר. ובנות יותר לא היו לו: המתרגם. הוא איש אחד שתרגם התורה לעם לועז: שאול תודך. וכתיב אחריו לא ישברו יורדי בור: ערום שאול. וזה לא שייך על הגיהנם שהוא ערום נגד הש״י. ואין זה דרך קלוס לו:
לו
ועל בישול. לרקחות ולטבחות (ש״א ח' י״ג):
לח
א
משם נסעו. ואח״ז כתיב בעת ההיא הבדיל ובאמת הבדילם קודם לזה שנים רבות. למעשה אחיו. שהוא לא כבש את יצרו כיוסף: שהוא שני. ולב' בנים ע״כ צריך אתה ליתן שתי שנים. וי״ב שנים עד שיהיו בני הולדה הרי י״ד ואח״ז כתיב וירבו הימים ואין זה פחות משתי שנים עכ״פ הרי ט״ז והריון תמר שנה הרי י"ז וי״ב שנים לפרץ עכ״פ עד שהוליד שני בניו חצרון וחמול. ושתי שנים להריונם הרי שלשים שנה למצער. וממכירת יוסף לא עברו עדיין רק כ"ב שנה. ובע״כ שסיפור זה היה קודם מכירת יוסף: דבר בצלאל. עיין בדברי הרב בפסוק ראה קראתי בשם בצלאל ומש״ש באורך. כי ע״פ הדרש שם הולידו הקדמונים בני שבעה ושמונה שנים. והרב ממאן בזה שם:
ב
יבינו. כי רוב הישוב הוא בצפון. וכשאמר אלהים יקוו המים. נגבה חלק הישוב למעלה משטח הים ונשאר חלק הדרומי נמוך:
ח
הראה היבום. עיין פ' תצא בפסוק כי ישבו אחים כי המכחישים והם הקראים אמרו שאח אסור ליבם אשת אחיו מפני שאסורה עליו באיסור ערוה ומצות יבום הוא רק בשאר קרובים. והביאו ראיה מתיבת ויבמה הכתוב שמה משמע שיהיה במקום היבום ואינו ממש יבמה והרב דחה סברתם מתיבת ויבם אותה דהכא שהיה באמת יבמה עיי״ש באריכות:
ט
כמו השלם. שמלת נתן היא מקור. וע״פ רוב יבא בחסרון הנו״ן. כמו אחל תת וכאן בא בשלימות. כגזרת השלמים:
יב
שקבל תנחומים. שאין פירושו שהתנחם במה שעלה על גוזזי צאנו רק ויעל הוא ענין בפ״ע שאחר שהתנחם אז עלה:
טו
מבתו. שהיא היתה רגילה לצבוע פניה בפוך וכחול עד שא״א היה להכירה: מן השוטים. כי אין דרך לצבוע הפנים רק להוסיף לוית חן לא שתשונה מראית הפנים לבלי יכירנה איש:
כג
עזוב עותה. לא שעתה תקח שהרי מכבר הוא בידה. רק פירושו כמו תחזיק לה:
כד
קודם שלש. ר״ל שמלת שלש יבא לפעמים במ״ם נוסף קודם השרש שלש כמו הכא. ופירושו שהשתלשו החדשים אחר זה הספור הקודם. ולפעמים בא בתוספת מ״ם לבסוף כמלת שלשם, ואז יורה על השתלש הימים קודם לזה ונקבע המ״ם בשינוי מקום להורות על המוקדם והמאוחר:
כו
עשתה כן. ראיתי מפרשים דבריו כמו כן בנות צלפחד דוברות ופירושו שעשתה בצדק. ולדעתי כונתו פשוטה שחסר בזה מלות "עשתה כן כי" ומובנים מעצמם כאלו אמר כי על כן (עשתה זאת. כי) לא נתתיה:
כט
יש עליך. שפרצת פרצה שיש עליך משפט לזרח אחיך על אשר פרצת גדרו. ולפ״ז יהיו שתי המלות "פרצת פרץ" מלשון פרצה ולדעת אחרים הוא מלשון חוזק גם שניהם. ולדעת הגאון יהיה פרצת מלשון פרצה או חוזק ומלת פרץ מלשון רביה כאומר פרצת פרץ רב:
לט
ז
כאמו. ר״ל פירוש תאר ומראה הוא כמו שפירש אצל ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה עיי"ש בדברי הרב. ויש מפרשים שכמו שאמו היתה יפ״ת ויפ״מ כן היה הוא ג"כ, שרוב בנים דומים במזגם ותוארם למולידיהם:
יא
ודרש ואין איש. שנכנס לעשות צרכיו לפי שאין איש. ונראית דמות דיוקנו של אביו וזה מרומז בתיבת ואין איש מאנשי הבית אבל איש אחר היה:
כא
שפירש אחריו. מקום אשר אסירי המלך אסורים:
כב
הבא אחריו. אין שר בית הסהר והכונה שהגם שכל המעשים נעשו על פיו לא מצא שר בה״ס איזו מעשה בלתי הגון בהם. רק הצליח בכל מעשיו והנהיג שלטונו בהשכל ודעת. אך אם הפירוש שהיה עובד בשוה כשאר בני האסורים אין קשר לפסוק שאחריו עם הקוודם:
מ
א
מוסר המלוכה. דייק כפל הלשון לאדוניהם למלך מצרים. משמע שחטאו לאדוניהם בענין הנוגע להמלוכה: ראוי להדגש. והוא על משקל כביר. שלא ישתנה בסמיכות. והגם שמצינו סריס פרעה יהיה למלת סריס שני משקלים: משקל כביר. ומשקל צמיד. והוא ישתנה:
ד
אל ביתו. לפי דעת המדקדק (הוא ר׳ יונה ן' גאנח) נתנהו מתחלה שר הטבחים שהוא אדוני יוסף אל בית סהר אחר. כי מ״ש למעלה מקום אשר אסירי המלך אסורים. הוא רק פירוש למלת סהר. ולפיכך לא הזכיר עד כאן אלא שר בית הסהר. משמע שהוא שר אחר לא שר הטבחים. ורק המשקה והאופה נתנו במשמר בית שר הטבחים. ששם היה משמר מיוחד לגדולי ושרי המלך שחטאו. ואחרי שאלה הובאו לבית משמרו. הוציא שר הטבחים מכלאו את יוסף וישימהו במשמר שלו לשרת את השרים ויהיה לפי דבריו פירוש "מקום אשר יוסף אסור שם" למקום אדונו של יוסף אשר אסרו בבית האסורים. ושם וע"י נאסר אבל לעולם היה עד כה במאסר אחר תחת השגחת שר אחר:
ה
כטעם. צ״ל טעם:
ו
זועפים. דבור זה צ״ל אחר דבור ויבא אלהים שאח״ז. וראיתי י״מ שלכך סירס הרב הציונים. שמפני הרעש שעשו בחדרם בא אליהם מן הבור לראות בשלמה הרעש הזה. ודוחק מאד. ורחוק שיעשו רעש בפועל כי רק לבבם התגעש וירעש בקרבם. ועל פניהם שכנה ענן עצבת ודומיה כדרך העצבים: לן בבור. שאם היה לן אתם בחדר אחד הל״ל וירא אתם בבקר. ומהו ויבוא?:
י
שני בנינים. כי בשל מקל והבשיל מהפעיל. ושניהם לשון גמר פרי:
יא
כמו שוחטי. אולי לדעת הרב גם לשון שחיטה היא מענין סחיטה שנסחט הדם ע״י השחיטה והגם שזה בשין ימנית וזה בשמאלית מצינו עוד כיוצא בזה:
יב
שהגבירה. אשת פרעה היתה הרה ולא היה עוד שלשה חדשים ליום הולדתה. וידע יוסף מזה:
טז
חורי יהודה. ע״ל ל״ו כ׳:
יט
לא יעבור. דייק ליה מן ב' של בעוד:
כג
בפה. בא לתרץ הכפל ולא זכר וישכחהו. לז״א שמלת זכר היא כמו הזכיר בפה. והגם שבא בקל יורה על הפעיל כמו לא תזכרו עוד שהכונה שם לא תזכירו. וכן זכר את ושתי שהכונה בל״ס שהזכירה לפני הסריסים כמ״ש אח״ז ויאמרו נערי המלך משרתיו. ואם זכרה רק בלב מנין ידעו מזה נערי המלך להגיד לפניו עצתם: