עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת בחקתי
ה
וכרם. שהגם שהזכיר שם שדה גם הכרם בכלל. ממה שאמר פה דיש ובציר יחד וחג האסיף צריך להיות בזמן שיכלו כל המעשים מהשדה:
ז
בניכם. צ״ל ביניכם: עשרת אלפים. ש״ב י"ח. והם היו אלף. ותפשו מספר המרובה עליהם עשר פעמים: התחברות. כמו שפירש״י אינו דומה מועטים העושים התורה וכו׳. והוא דחה זה שהרי גם באויבים אמר על אחד אלף ושנים יניסו רבבה. רק שתפס מספר מרובה שם כלל חשבון:
ט
הפך עצר. שאינו מלשון פירות רק ענין הרחבת המעיים להוליד בנים רבים:
יא
ועוד כי בלכתי. ר״ל שבתחלה אמר ונתתי משכני בתוככם בא״י ואח״ז אמר והתהלכתי בתוככם. שהגם שילכו למלחמה בארץ אויביהם ואין המשכן עמהם יתהלך כבודו בתוכם:
יג
בבנין. צ"ל בענין או בעבודת האדמה כמ״ש ובכל עבודה בשדה:
יד
הכתובים. בפ' קדושים ובהר כי לא על כל המצות יתחייבו הגלות רק על האלה שחשב למעלה. ולמד זה מהכלל ופרט שאמר את כל וסיים האלה:
טו
זרה. כי משפטה להפירכם:
טז
כן כתוב. הכיתי אתכם בשדפון ובירקון: מן הגוף. שפירושו שיכלה עין ותאר הגוף עד כי לא יוכר לראה. כי הגוף הוא לעומת הנפש. ואחר שסיים ומדיבת נפש יהיה מכלות עינים על צורת הגוף:
יז
ופעם ינוסו. כי מתחלה אחר ונגפתם לפני אויביכם ואח״כ אמר ואין רודף:
יט
שלם. עיין מ״ש בפסוק תספרו חמשים יום ובפסוק בנה לי בזה שבעה מזבחות. וכמו שתפס עשרה בכ״מ למספר מרובה כן יוכל לתפוש מספר שבע. שהוא ג״כ כלל חשבון התורה: ולא יסף. שאינו לשון תוספת. רק לשון פיסוק. וכן ויספתי הכונה שלא יופסקו. ויתחיל להכותם עוד פעם: הנה שש. שאף אם נחשוב ותם לריק לאחד בפ"ע. ולא תתן יבולה לאחד. בכ״ז לא יעלה שבע רק עם חית השדה ובקרא כתיב לפני מכת חית השדה עוד פעם שבע. ולפיכך הראשון נכון שמספר שבע הוא לאו דוקא ותפש רק מספר שלם:
כא
יוסיף עליכם. צ״ל עליהם. ור״ל שפה לא אמר ויספתי ליסרה שבע על חטאתכם. רק כחטאתיכם. ופירוש ויספתי ע״כ אינו לשון תוספות. אלא שיסרס עוד פעם. וזה ראיה לפירושו לעיל: ועל חטאתיכם. הכתוב למעלה ע״כ הפירוש בעבור:
כב
*פירשתי. לעיל כ״ה ז':
כה
ע״כ אמרתי. לעיל ריש פ' בהר:
כו
שבור. ר״ל בחירק. ומשפטו בקמץ ע״מ ומשמרו: השבור. למה הוציא בלשון שבירה להעדר הלחם. לפי שכינה הלחם בשם מטה נופל בו לשון שבירה: ומערכת. ר״ל בלחם הפנים הנאמר בו ביום השבת יערכנו. דק״ל מה קללה היא שיאפו עשר נשים לחמם בתנור אחד. ויאכלו פת חמה בכ״י:
לא
כבוד השם. ר״ל כי השם אינו מריח ולא יאכל ולא יחוש בחושי הגויה. אלא שזה כעין משל כדוגמת אדם העומד בצד דבר המריח ונהנה ממנו ובהתקצפו על הזולת יסב פניו ממנו או יסתום נחיריו לבל יריח. והכונה בזאת ההגשמה להורות כי כבוד ה' משגחת תמיד בכל מקום ותבחר או תבחל נפשו באשר ירצה או ימאן:
לג
הכבד. ע״מ אברך: הבא אחריו. כי כבר אמר והשמתי אני את הארץ:
לד
משתנים. כי משפטו הושמה ע״מ הוסבה:
לה
השנים שתשבות. צ״ל שלא תשבות. ור״ל שמלת תשבות דבקה עם את אשר לא שבתה כי בימי שממותה תשבות אז מספר השנים שלא תשבות בשבתכם עליה. כמ״ש ביחזקאל ד׳:
לו
במועל. שהמ״ם נוסף כמ׳ של מרך: מובלע. כי ה״ל למכתב במלואו ננדף:
לז
אוהבו. שאין הפירוש כמו ונגש העם איש באחיו שילחמו יחד איש את רעהו. רק שיכשלו במנוסתם איש באחיו: התי״ו. שהיא נקודה בשוא. כמנהג אות השמוש בבנין הכבד:
מא
אפרשנו. להלן פסוק מ״ד. כי מלת ואף דרך צחות. וכן מלת או אז:
מב
כולם בברית. לאפוקי אברהם שנכרת עמו הברית בסוף שנותיו אחרי שנולד יצחק:
מד
כן כתוב. לעיל להפרכם את בריתי:
מה
לעולם לכן נכפל עוד הפעם: וטעם אשר הוצאתי. לפירוש זה שקאי על האבות הלא להם לא הוציא:
מו
באחרונה. בסוף הספר אלה המצות וגו׳ בהר סיני: ספר וידבר. הוא ספר במדבר: בספר ויקרא. צ״ל כספר ויקרא שבשניהם כתיב באהל מועד. ואלה שנאמרו פה בנתים היה קודם לזה עוד בהר סיני. ואין מוקדם ומאוחר:
כז
ב
מלה זרה. שתהיה ך' נוספת: האהלי. יהושע ז' כ״א והוא כמו האהל והיו״ד נוסף: האהל שלי. ואין היו״ד או הך׳ נוסף רק בכ״ז המלות הן זרות כי לא תבוא ה"א הידיעה עם הכנוים: שנה שקל. בהיות הנערך בן שתי שנים עד"מ יתן שני שקלים. בהיותו בן ט״ו יתן ט״ו שקל. ומבן כ׳ עד ששים יתן שקל ורבע לשנה, ומבן ששים עד ע״ה יתן שוב שקל לשנה. ויותר מבן ע״ה שוב אין לו ערך: כי אמרו זה מאמר מוסגר עד וחמשה עשר. ור״ל שלכן אמר ה' שלמות. כי י״א שהפירוש מבן חדש עד חמש הוא עד ולא עד בכלל. ונחלקו שנות האדם בתחלה. עד סוף ד' שנים. כנגד ד׳ תקופות שבשנה. ואח״ז עד י״ט שנים. כנגד י״ט שנות המחזור קטן. ואח"ז עד תחלת שנת הששים. שבכל ראשית שנת הששים מעת שנתחברו השמש והירח תחת מזל אחד ישובו להתחבר שנית תחתיו כמ״ש הרב בפ' תשא בפסוק ונצבת על הצור. וכן האדם בהגיעו לשנת הששים ישוב ערכו להיות שקל לשנה כמו עד עשרים: חמש ושבעים. ר״ל עד ע״ה שנה יתן שקל לכל שנה: הד׳ החלקים. שנתחלקו ימי האדם. לילדות ועלומים. עמידה והתוך: או יום אחד. ר״ל מסברא אין להכריע אם הכונה ך׳ שלימות או משנכנס יום אחד בשנת העשרים הרי ערכו כמבן כ׳ ומעלה. וצריכים אנו בע״כ לקבלה בכ״ז: דבר החדש. לפי דעת הגאון שיתן שקל לשנה א"כ הלא עליו לתת בשנה ראשונה פחות משקל שלם בעבור החדש שחסר. שעד חדש ימים אין לו ערך. ועוד מדוע פחות מחדש אין לו ערך כלל. ובימי הזקנה הוא רק פוחת מערכו ויש לו ערך מה. ועוד כמה יתן אחר החמשה ושבעים שנה. שלא פירש הגבול אחר ששים שנה עד מתי יתן ט״ו שקל. אם יתן שקל לשנה לעולם ומה שאמר רק ט״ו כי ע״פ רוב לא יחיה האדם יותר. או למעלה מע"ה אין לו ערך כלל ומדוע לא פירש זה הכתוב. אלא ע״כ שאנו צריכים לקבלה: הזכר. זה קאי על ערך הנקבה ומכוון למ״ש רש״י בפסוק ואם מבן ששים שנה: עשיריתו. כי מחדש עד חמש יהיה לזכר חמשה ולנקבה שלשה דהיינו מחציתו שהם ב׳ וחצי ועוד חצי שקל שהוא חלק עשירי מערך הזכר. וכן מעשרים עד ששים לנקבה שלשים שהוא מחצית חמשים ועוד חמשה שהוא חלק עשירי מערכו. ויש איזו גמגומים וחסרונות בדבריו. ופירוש הגאון אינו בנמצא. ואולי ימצא איש בדברי הרב אלה פירוש יותר נכון ותברכנו נפשי:
ח
כך וכך. שיעריכנו נגד דברים אחרים הידועים במחירם וישוה להם:
יז
בעצם. ובמס׳ ערכין הוא מחלקת במקדיש שדהו ביובל עצמו אם מוקדשת
יט
עיקר אם יגאל. ר״ל מה שאמר לפני זה מענין הערך הוא רק אם ירצה לגאול. ולכן הוי״ו מיותר. ומ״ש הרב ואם לא יגאל זה דבוק לפסוק שלאחריו. שאם לא ירצה לגאול או אם כבר מכר הגזבר ולא יוכל לגאול יהיה קדש לה':
כא
כל שדה. שאמר סתם בצאתו ביובל הגם שטרם השמיענו בלקחו מהקדש שיצא ביובל כי פשיטא שלא יוגרע מקונה מהדיוט. הוא מעריך. שה״א הידיעה הנכללת בפתח של לכהן אינו קאי על כה״ג. רק על הכהן המעריך שנזכר כבר:
כו
נודע. שיפריש ויודיע שהוא לה' אבל אין אמירתו כלום שקדוש הוא מעצמו ולכן אין לו פדיון:
כז
לא יקדישנו. ופשיטא שאחרי פדיונו מההקדש לא נפטר מהשה: ופטר חמור. צ״ל הפטר חמור: לא כן. שדעת חז״ל שאין זה מוסב כלל על פטר חמור רק במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:
לא
שם פועלו. בנין הפעל רק שנשתנה שורק של איתן לתנועת המורכב מן פה"פ. ועיין בדברי הרב בפסוק יעמד חי:
לד
סוד העולם. שהוא מתשעה נאצלים והעשירי כסא הכבוד. והתחתון שהוא השכל הפועל ממונה על השכלת התחתונים והשפעת הרוחניות על ב״א. וקדש הוא לנו ולכן נקדשו אצלנו ג״כ הראשון והעשירי. ועוד שאם נחשוב המלאכים ומעלותם מלמטה למעלה יהיה העשירי קדש. ואם נחשוב ממעלה למטה יהיה הראשון קדש. ולכן נקדש גם המע״ש שהוא החומש. נגד ה' של השם.