אור ברסלב
עזרה להבין פרשת בהעלותך

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת בהעלותך

פרשת נשא

ח

ב

פי׳ והאיר. הכתוב שמות כ״ה: ואין כן יאירו. שמלה אחת פעם עומדת ופעם יוצאת:

ד

על הקנה. ר״ל שהירך היה לסוף הקנה האמצעי שתעמוד עליו. והיה בולט עליו בקצהו התחתון בליטות רחבות להשען עליהם:

ז

כחטאת הקרבן. שנקרא חטאת שבא לכפר החטא: וכבר. מדרך סברא גלחו תחלה קודם ההזיה: ולא הפאה. כי גלחו כל זקנם מלבד פאות זקנם השאירו שהרי כבר הזהיר ופאת זקנם לא יגלחו:

יא

כאשר תקריבם. הציון לפני ה' נדפס בטעות על פסוק י״ח וצריך לציין על פסוק יו״ד. וק״ל שהרי כבר אמר בפסוק ט׳ והקרבת את הלוים לפני אה״מ. ולמה חזר לומר פ״ב והקרבת את הלוים לפני ה׳ לז״א שפסוק יו״ד ופסוק י״ב הם פירוש לפסוק ט׳ שלכן יקריב את הלוים וישראל לפני אה״מ למען שהלוים יסמכו ידיהם על הפרים וישראל על הלוים: בני הלוים. צ״ל בני ישראל והלוים. והיה כתוב כזה בר״ת בנ"י והלוים. וטעה המדפיס וכתב בני הלוים:

יג

אחר שיכפר. כי כבר אמר לעיל והניף אהרן את הלוים ובא כאן לפרש שהוא אחר הכפרה: כמו יעשה להם. צ״ל ועשה להם מכנסי בד שלא עשאום משה רק בצלאל ואהליאב:

יד

מעלה. עיין פ׳ במדבר בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים ומש״ש:

טז

ולא נתנום. צ״ל ולי נתנום או ולו נתנום: שתי לשונות. שפטר לא ישתנה בסמיכות ופטרת הוא ממשקל פטרה כמו צדקה: משקל אחר. שיתכן להיות הנפרד מן פטרת פטרה בחירק על משקל שמלה כבשה. ויוכל להיות שיכון הרב במלות שתי לשונות שבאמת יש לפטרה ופטר שתי הוראות שונות. כמו צדקה וצדק שכתב הרב בפ' תצא כי יש הפרש בין צדק לצדקה שצדק מורה על עשיית הטוב בכלל וצדקה הוא על מתנות עניים. ויוכל להיות שגם פטרה ופטר יש להם שתי הוראות שונות. או באמת לשון אחד הוא ורק שני משקלים יש לו:

יז

זמן. כי הכאת הבכורים היה בלילה לא ביום:

כא

וכבר כפר. עיין לעיל פסוק י״ג ותבין סתירת הכתובים. וע״כ אחד מהם לאו דוקא במקומו עומד:

כד

הקצבה. כי מלת זה, זאת, כינוי הרומז וחסר הנרמז. ולכן במלת וזה אשר תעשה על המזבח. אמר הרב שחסר מלת הדבר. וכאן אמר וזאת הקצבה לפני שזאת היא ל״נ: מבן שלשים. עיין פירש״י על פסוק זה:

ט

ו

לא יתכן. נתכוון לסתור דעת האומרים כי מישאל ואלצפן היו. ויום שביעי לטומאתם היו לפי החשבון:

ו

ודרך רחוקה. כי אז לא היה שום איש מהם בדרך רחוקה:

יג

או בדרך. ר״ל שקריאתה או בדרך בשורק גנובה כמשפט הוי״ו לפני אות שואית או אותיות במ"ף כמו ומכה. כן נראה לפרש בדוחק בכדי שלא לשויה להרב כטועה: הוא בעצמו. בא לפרש מלות האיש ההוא. שהכוונה שהוא בעצמו יענש ע״ז ולא יענשו הזולת עמו. כי ד״ז אין מסור לב״ד. ועיין פ' תשא בפסוק נושא עון. שנשיאת עון האמור אצל האחר שאינו חוטא פירושו לשבח הנושא. שיסלח לעון אחר וכשאמור אצל החוטא עצמו פירושו לגנאי. שישא העונש וכפי הנראה נתכוון גם פה לזה:

יד

פסח שני. אם נתגייר בין פסח ראשון לשני ולפי הי״א אינו חייב בפס״ש אלא א״כ נתגייר קודם פסח ונטמא בפסח ראשון או היה בדרך רחוקה. יעשה פ״ש כישראל. ומחלוקת היא בפסחים צ״ג. ולפי שפרשה שלמעלה מדברת בפ״ר וזאת הפרשה בפ״ש. ולכן הי״מ דייקו ממה שלא נאמר זה בפ״ר שהגר חייב בפ״ש אם נתגייר בנתיים. ואם נתגייר קודם לזה כבר הזכיר בפ׳ בא חיוב הגר. ולפי דעת הי״א קאי זה הפסוק על שני הפרשיות:

כא

פעמים יסעו. שפירש או יומם או לילה משמע מזה שפעמים שכן הענן רק ביום ובלילה נסתלק ונסעו. או יפרש כי ונעלה הענן דבק עם ולילה. כלומר ולילה ונעלה הענן שבלילה נסתלק: כמשמעו. יום ולילה כאחד. וא״כ אין ראיה שנסעו בלילה: והוא הנכון. ר״ל פירוש הראשון שמלת ולילה דבקה עם ונעלה הענן והעד מלשון יומם שהוא תמיד במוכרת. כמו בעמוד ענן יומם ואלו לפירוש השני ה״ל לומר או יום ולילה. ועיין בדברי הרב פ׳ פקודי בפסוק לכל מסעיהם. ובפסוק ויסע משה משמע שהסכים לדעה שלא נסעו בלילה. ותהיה ראיתו מאמרו או גבי יומם ולא גבי לילה:

כג

באחרונה. ר״ל שכפל לומר באחרונה עוד הפעם ע״פ ה' יחנו להורות על התמידות שגם בנסעם ובחנותם עתה ימים רבים במדבר. היה הכל ע״פ ה':

י

א

בקריאה. כי בד״ה ב׳ ה' י״ג כתיב מחצצרים והקרי מחצרים:

ד

שהענן על המשכן. כי בנסוע דגל יהודה עוד לא נסע המשכן ממקומו ומסתמא גם הענן לא נסתלק כ״ז שהמשכן עומד. ולפיכך הוצרכו לחצוצרות ג״כ לסימן הנסיעה ולא הספיק הענן: ענן אחר. וממנו ידעו התוקעים. לתקוע. ואח״כ אמר משה קומה ה׳ ונסתלק ג״כ הענן שעל המשכן וראיתם ממ״ש להלן י״ד ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם. ולפירוש הראשון היה משה רואה בנבואה זמן הנסיעה:

ה

הם שלש. ברגל אחד היו ג' שבטים לזאת קורא דגל אחד בשם מחנות:

ח

להלחם. דק״ל איך שייך לומר חקת עולם. הא לאחר כניסתם לארץ כבר לא היו נוסעים. לז״א שסבת תרועתם הוא לסימן המלחמה את אויביהם וכמו שאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך. וד"ז נהג לדורות להריע בחצוצרות בעת מלחמה. וע״ז אמר חקת עולם:

י

חזקיה. שנאמר בד״ה ב׳ למ״ד כ"ג ויעשו ז׳ ימים שמחה: המעתיקים. כן הוא בספרי:

יא

קרוב משנה. כי באו שמה בשנה ראשונה בר״ח סיון וזה היה בעשרים באייר בשנה השנית:

יב

אפרשנו. להלן פסוק ל״א:

כה

הדגלים. שדגל דן היה המאסף בערך הדגלים. אבל בערך השבטים היה נפתלי המאסף שהוא האחרון בדגל דן:

כח

בלשצר. דניאל ה׳ י״ח ואנת בריה בלשצר. והוא היה באמת בן בנו של נ״נ בנו של אויל מרודך:

כט

העצה שנתן. פרשת ואתה תחזה:

לא

וכבר אמר. כי בכתוב בלתי מבואר המענה שענהו יתרו ע״ז. ודוחק לומר שלא חש להשיבו. וגם הלא כבר אמר לו והטבנו לך. לזה פירש. שהגם שאמר לו כל הבקשות וכל ההטבות שהבטיחו בכ״ז לא הועיל ואמר כי אל ארצי ואל מולדתי אלך: לפי דעתי. זה ענין בפ״ע. ור״ל מה שכתוב פה פסוק ל״ג וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים זה היה רק במסע הראשון נסעו ג׳ ימים באופן משונה מהמבואר לעיל שהארון היה נוסע תוך המחנות ודגל יהודה קודם לו. ובג' ימים הראשונים נסע הענן לפניהם לתור להם מנוחה. אולי הוא להישיר הדרך ולהמית המזיקים: בראשית מסעם במדבר הגדול והנורא: וי״א שהלכו. כלומר לפי שי״א שהלכו וכו' והוא דחה דבריהם. ממה שמצאנו כיו״ב וילכו דרך שלשת ימים במדבר איתם ולא מצאו שם מים. ששם ודאי הכונה שהלכו ג' ימים ממש ובכל הזמן לא מצאו מים שזה עיקר הסיפור: כנגד המסעים. שהם יבארו כפל הדברים של דרך שלשת ימים שכתוב בפסוק זה ב״פ. שבראשון יספר שבשלשה ימים נסעו שיעור מרחק רב כזה השיעור שנסעו בכל המסעים מצאתם ממצרים עד הנה. ושוב יספר כי הארון היה רחוק מהם מהלך ג׳ ימים. וזה טעם וישכון הענן במדבר פארן. שהם לא הגיעו למדבר פארן רק אחרי זמן רב. וחנו מקודם בקברות התאוה וחצרות ואח"ז שלחו המרגלים ממדבר פארן. הרי שהענן המתין להם שמה כמ"ש לעיל פסוק י"ב וישכון הענן במדבר פארן. ויפרשו לפ״ז מ״ש בפסוק י״ג ויסעו בראשונה ע״פ ה'. כי אחרי שהענן נסע מקודם דרך ג׳ ימים והמתין עליהם. במדבר פארן נסעו הם בתוך כך ע״פ ה׳ ביד משה לא ע״י הענן. כי הוא בא מיד למד״פ. ולפי דעת הרב אינו כן רק שהענן נסע לפניהם בסמוך להם וחנה אתם בכל אשר יחנו. ומדבר פארן שם כולל לכל המקומות שחנו שם. במדבר ההוא: אפרשנו. להלן י״ב ט״ז:

לה

הכבד הנוסף. כפי הנראה מלת הנוסף הוא ט״ס כי הוא בינוני פעל. ע״מ מכבדיך. ומשפט עה״פ להדגש:

לז

אהלה. בראשית י״ג ג׳: ע״כ נסמכה. ר״ל שאם הפירוש של רבבה הוא עשרת אלפים אין שייך לומר שובה ה' עשרת אלפי אלפי ישראל. אלא ע״כ שהוא רק מושאל לעשרת אלפים. ועיקר ביאורו מספר רב:

יא

א

ובמוכרת. ר״ל באסיף:

ב

לו אחר. שאין עוד מלה זאת בתנ״ך וי״ג ואין לו אח ואין צורך:

ג

אפרשנו. דברים ט׳ כ״ב:

ד

אחר התאוה. שאין הפירוש התאוו תאוה שישובו ויבכו. רק התאוה היתה לאמר מי יאכילנו בשר ומלות וישובו וגומ' הן כעין מאמר מוסגר:

ו

מן השמים. ועיניהם נטויות כלפי השמים לראות מתי ירד:

ו

גדין. על שהוא עגול כגיד או קשה כמהו:

ח

להפריד. כי רחים יבוא תמיד בסימן רבים לבסוף ולא יבוא ביחיד כלל ונקרא רבוי הזוגי לפי שהוא מורכב משכב ורכב: השמן מלרע. עיין פירש"י מלפסוק זה ותבין כונתו:

יא

הבא במהרה. הרש"נ ועוד מבארים פרשו כונתו שלכן אמר לשון עבר הרעת מפני שקרוב הדבר לבוא כי חרה בם מאוד אף ה׳ וגם בעל אבע״ז נדחק בפירושו באופן אחר ואיני רואה כל צורך לברר גירוע והבל דבריהם. כי כל חיך טועם ירגיש כי לא זה הדרך בכונת הרב. ולדעתי ברור כי נזדמן בדבריו אלה ט״ס וכצ״ל ״הכתוב דבר על דב״א כמו הרע. ודבריו יובנו אחרי שנעיין בדברי הרב במגלת רות בפסוק ושדי הרע לי שאמר שם או על דרך לשון בני אדם דבר הכתוב. דק״ל שהפעל רע הוא מיוחד בכתוב בכ״מ על פעולה הנעשית בעול בלא יושר ומשפט. ואיך יחסה נעמי הצדקת להי״ת אשר כל דרכיו צדק ומשפט ומישרים לומר שעשה רע ח"ו. ולז״א שעל לשון ב״א דיבר הכתוב שלפי דעתם החלושה וקוצר השגתם בסבות והשתלשלות ומטרת הפעולות של ה׳ נראה להם שעשה רע. ולזה גם כאן במלת הרעת שאמר מרע״ה שהוא ע"ד לשון ב״א. והיה כתוב בר״ת דב״א ונטשטשו הנקודות והקיים שעל הר״ת. וטעו המדפיסים וכתבו הבא במקום דבא שאין לו פירוש. וכן המלות כמו הרע. היה בכ״י נטשטש קצת. ואולי היה כתוב כהרע תיבה אחת ומחסרון ידיעת הכונה נשתבשו הדברים: שלח נא. דלשון מצאתי בעבר משמע שכבר לא מצא והל״ל לא אמצא. וגם אין שייך לומר לא מצאתי חן. לשום. דמציאת חן היא למלאות המבוקש. לא על בלתי הרע לו דע״ז שייך למה הרעת: המלך. הרב קורא בכ״מ שבעת התנועות המושכות כח נסתר אחריהן בשם מלכים. ויותר נראה שצ״ל המשך במקום המלך. שהוא קורא תמיד אותיות אהו"י בשם אותיות המשך:

יב

עד בואו. כי איך יאמר שאהו בחיקך על האדמה. והם עודם במדבר ומשה לא נכנס כלל לארץ:

יג

אתם מאין. שאף שנמצא במ״ם פירושו אפס:

יד

הוא. וא"כ יהיה בינוני: כמו לך. שבא בשוא ג״כ לזכר באס״ף:

טו

לתקון הסופרים. עיין רש״י פסוק זה דהל״ל ברעתם:

טז

זרה. דהל״ל אספה בקמץ ע״מ שמרה נפשי. קרבה. או בחירק. כמו שכבה מכרה: כמו ערכה. איוב ל״ג ה׳:

ה

פירשתיו. פ' בראשית בפסוק ויהי מקץ ימים ויבא קין: ולא ימצא. ר״ל שאע״פ שלא נמצא הבשר עוד בפועל יצא ריח הבשר מאפם מרוב אכילתם אותו:

כא

הפחותים. ר״ל הפחותים מבן עשרים שעלו בל״ס למספר רב והם אכלו ג״כ הבשר. או יכוון במלת הפחותים שהם העודפים על ת״ר אלף במנין הפקודים והם ג' אלפים ותק״נ:

כא

שיאמרו. לא שמשה אמר הצאן ובקר ישחט להם. אלא שישראל ישאלוהו אם הצאן ישחט להם וגומ': לשאול. זה דבק עם היד ה׳ תקצר הכתוב אח״ז בדברי הרב. וציון פסוק כ״ג בנתיים ט״ס:

כה

הנוסף. כאלו אמר ויאציל: כפ״א רפה. שבא רק ליפוי הלשון והל״ל התנבאי:

כז

חוץ מיהושע. שהרי אח״ז אמר ויען יהושע מכלל שהנער הזה איננו יהושע: כל נער. כי בל"ס היה למשה עוד נער משרת מלבד יהושע. שישמשנו באותן השירות שאינן דרך כבוד ליהושע מלך ישראל ונביא ה' לעשות אותן:

כח

כדברי זקן. שפירש מבחוריו שדבריו שאמר הם נובעים מכח הבחרות שלו ורתיחת הטבע לא כאיש זקן ומתון הסובל הכל: השנית. לצאתם ממצרים. וקודם לזה לא היה משרתו: אחרים יש. כמ״ש בפסוק שלפניו: פעם תשתנה. בסמיכות. הקמץ לשוא ופעם לא. כמו בחורים גם בתולות בפתח הב׳. בחורי ישראל ש״ב יו״ד בשוא. וכן סריסי המלך. וסריסי פרעה: נפתח הל׳. ר״ל שבא בקמץ. ומשפטו כלאם בשוא:

כט

חפץ בדבר. צ״ל חפץ ודבר:

לא

ליום שני. שהרי נאמר לו התקדשו למחר: בלבד. שהרי כבר כתיב ויטוש על המחנה. ונכפל פה למעט שלא היה השליו רק סביב למחנה. וזה אות השגחת ה׳ להזמינם למקום הצריך: גם הטעם. שסביבות המחנה דבוק עם וכאמתים. שכמו שהלך שטח סביבות המחנה במעלות ומורדות כן היה שטח השליו ממעל שהיה בכ״מ עף כאמתים משטח הארץ שתחתיו. לא נפחת במקום גבוה ולא העדיף במקום נמוך או להיפוך. בכדי שיהיה נקל לכל איש ללקטם באין טרח שחיה או עליה למעלה. וזה פלא גדול. שיעוף מחנה גדול כזה וכולם ישמרו מדתם בצמצום שישתנה שטח עליונם כהשתנות שטח הארץ תחתם:

לב

שני בנינים. כי וישטחו הוא מבה״ק ושטחתי מבנין פעל:

נה

דבק. ויהיה פירוש ויהיו בחצרות ונתעכבו בחצרות מסבת ותדבר:

יב

א

היא דברה. מדלא כתיב וידברו. גם לא נלקה בצרעת כמרים רק בחרון אף שנאמר ויחר אף ה׳ בם: לשבח. כמו נכבדות מדבר בך: ולנבואה. רוח ה׳ דבר בי. ש״ב כ״ג: פירשתיו. במקומם שהדברים כמשמעם: שאמרו על הזקנים. צ״ל שאמרה. ור״ל צפורה אמרה על הזקנים שנבחרו עתה ונאצל עליהם הרוח:

ג

שלו. איוב ט״ז:

ד

פרט. הכתוב הזה אינו אלא פרטו של ראשון שלכן קרא לשלשתם רק לצאת שלשתם מחוץ לאהלם. אבל הדבור לא היה רק לאהרן ומרים ואולי גם בתחלה לא אמר לשון שלשתכם רק אמר לאהרן ומרים בפ״ע שיצאו. וגם למשה שישמע. ולכן כללם בתחלה:

ט

הכבוד. ר״ל הענן שהקב״ה מלא כל הארץ ואינו מתנועע ממקום למקום:

י

פתח האהל. כמ״ש בתחלה ויעמד פתח האהל. ושב למקומו לחנות על המשכן כדרכו תמיד לפי שיטת הרב לעיל שהענן לא הקדים למדבר פארן רק הלך עמם בכל המסעות: מלת היא. עיין בדברי הרב פ׳ ופרעה חלם ומש״ש:

יא

פירשתיו. בפ' ויגש: מאולת. ששם הוי״ו אחרי האל״ף וכאן מוקדמת כמו שמלה ושלמה:

יב

לתיקון סופרים. עיין פירש״י:

יג

בידך עתה. בא לפרש כפל מלת נא. ור״ל לפי שבידך הגבורה והכח בכל עת בשוה עתה כאחרי כן. ולכן רפא אתה עתה כי אין לך מניעה מזמן:

טז

*כמשמעו. לא כפירושו לעיל שסר מהפתח ושב על המשכן. אלא ששב למקומו למדבר פארן. ולא נזדמן להם שמה רק לסבת הדבור אז:

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה