עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת אחרי
טז
א
שהזכיר. צ״ל שהזהיר:
ב
אהל מועד. עיין פ׳ צו בפסוק וכל חטאת אשר יובא. ופ' שמיני י׳ ד':
ד
ומזה. ממה שלא הזכירם להדיא. או יכוון לדרשת חז״ל שמפני שאין קטיגור וכו' לא שמש בבגדי זהב. וזה שאמר "הגם שכבר הזכיר ונשמע קולו" בבואו. בכ"ז אין הדבר מעכב ביוה״כ. ומזה למדו בב״ש להתיר לשמש בחסרון בגדים במקום שא״א. שלא נמצאו: היו שם. והורו להם הלכה מפי ה' שמותר:
ו
בו יכפר. כי עתה עדיין לא כיפר וכמ״ש לקמן בפסוק י"א עוד הפעם והקריב. ששם פירוש שחיטתו והקרבתו:
ח
אהרן. להלן ל"ד הרי שפרשה זו אמר לאהרן לעשות עתה כן במדבר ואז היה העזאזל סמוך למשכן: שבועות. בפ' אמור בפסוק ממושבותיכם תביאו. כתב הרב ויתכן ששנה הכתוב בשנה ראשונה וע״ש בפירושי: בית שני. וזה ג״כ לאות כי יש דברים רבים הבלתי מעכבים בעבודה: ישלח. ר״ל שאין קפידא דוקא בהר רק שישלחנו במקום שאין יישוב. ולא היה דוחפו מצוק: אחר מלת. שהיא המדברה. והיא מיותרת דהא במדבר היו אז אלא ודאי שענין הזה של לעזאזל הוסיפו הסופרים שהיו אח״כ בא״י. ואז שלחוהו למדבר עזאזל. והוא שם פרסי או בבלי כשמות החדשים שהעלו מבבל: חברים. עין בראש ספר דברים: שלשים ושלש. ר״ל במקום שנסתיימה הפרשה הל״ג בספר דברים. ומתחיל ויעל משה וימת שם משה ולא קם בישראל כמשה. שזה ודאי לא כתבו משה בעצמו. וכבר גיליתי דעתי בהקדמתי שאנכי רק כמפרש ומבאר דברי הרב ואינני כמסכים חלילה לענינים האלה אשר באמת לא מפי הרב יצאו:
ט
שישחטנו. צ״ל כשישחטנו כי אז עדיין לא שחטו:
י
יהי עליו. שהוא יהיה כופר תחתיהם:
יא
שארכו. כי כבר אמר לעיל פסוק וא״ו והקריב:
יב
ידוע. שהוא מזה כנגד הכפרת והדם נופל ארצה:
טו
ועתה. עיין בדברי הרב בפסוק ט׳ ומש״ש:
טז
לפני הכפרת. צ״ל לפני הפרכת:
יז
מהכהנים. כי הזרים בלא״ה לא יכנסו לאה״מ:
יח
מזבח העולה. מדכתיב ויצא. ואלו במזבח הפנימי מאי ויצא הלא שם היה אז וע״פ חז"ל אינו כן. עיין פירש״י בפסוק זה:
כא
חכם. מלשון יודעי העתים: כהן. עיין יומא ס״ו:
כד
הנזכרים. הם בגדי הבד שפשט עתה: כן כתוב. בפ' פנחס. במוספי יוה״כ:
כה
העזים. של המוספין בפ' פנחס:
כז
בצווי. כי אין סברא שהכה״ג עצמו יוציא פר שלם ושעיר הרחק מן המחנה גם מדכתיב ושרפו באחרים: וכל אחד. שסיים אח״ז והשורף אתם בל"י:
כט
העינוי היפך. שיענה נפשו לבלי לאכול. מדתענוג הוא בדשן ומאכלים טובים. ואין עינוי נפש בעבודה קשה וכדומה: ראיה. שאין להביא ראיה בפשיטות ממקרא זה שעינוי נפש הוא בצום ולמה לי לחפש אחרי סברות וראיות קלושות. כי אדרבא מזה הכתוב נוכל לסתור ראיתנו מלהזכיר פה בצים מכלל שפתם עינוי אינו בצום. רק שדברי חז"ל בלתי צריכים חזוק: ולא נכריתנו. צ"ל נכריתנו שכיון שאינו בכלל הכפרה ואינו חייב בשום מצוה למה נכריח אותו לענות נפשו:
ל
היא כפרה. דאם איתא ששילוחו עיקר הכפרה א״כ לא היתה כפרה זאת ע״י כהן. ועיקר כפרת הישראלים הוא זה השעיר. וע״כ צ"ל שהוודוי עליו עיקר הכפרה: פירשתי. בפ׳ תשא בפסוק נושא עון ופשע וחטאה. שחטאת כוללת יותר מעון. שהוא רק המזיד:
לא
יבוא זה קודם. כי מצינו שבתון שבת קדש: להתענות. שאע״פ שחרב המקדש לא בטלה מצות הצים:
יז
ב
מחוץ למחנה. ר״ל אלו כתב רק במחנה ה״א מחוץ למחנה מותר. ואי אמר מחוץ למחנה ה״א במחנה מותר לכך נאמרו שניהם: ופירוש על פני. ר״ל הפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. יגלה לנו שגם במלת על פני השדה הכונה לשעירים:
ז
והזכיר הגר. בפרשה שאח״ז:
יג
חזיר. מדכתיב אשר יאכל: סוד. בפפוק למען ייטב לך ביאר טעם איסור אכילת הדם:
יד
הציד. שאמר כי יצוד ציד חיה. ופעם תמות מחמת הצידה שקלע בחץ למקום שעושה אותה נבלה: תחננה. ולמה אמר פה בפסוק י״ג ומן הגר הגר וגו' אשר יאכל: תושב. שיגור בקביעות פה לא נעזבנו שיאכל נבלות:
יח
ג
לו חק. כי גדר החק הוא גזרת מלך ואין טעם לדבר ואיך שייך לומר שיעשו חקותיהם בלי שום הבנה למה הם עושים ככה. אלא שמההרגל להיות כרוך אחריהם ממילא יעשו גם חקותם:
ו
והר סיני. שצוה השם לבל יגשו אל אשה שלשת ימים: הראשון. אולי ר״ל כי הבריאה הראשונה מאדה״ר נוצר האדם לבדו. רק אח״כ אמר ה׳ לא טוב היות האדם לבדו ועשה לו חוה מצלעו. הרי שראשית הבריאה היתה לבל יזדוג לאשה כלל. והיה קיים באיש. או היה תולדותם כתולדות מינים רבים הנולדים בלי חבור הזווגי. וזה סוד יצירת האדם. לדעת ולהכיר ה׳: סוד סתום. כי רק במחנה היוצאת למלחמה הקפיד ה' על בעל קרי שיצא חוץ למחנה יען היה הארון בתוכם בלי הפסק מחיצות:
ז
כל מי שהיא. ר״ל בתחלה חשב כל העריות שהם ערות אב ואם. ואח״כ חשב אותן שהן ערות עצמו כמו בתו ובת בנו ובתו. ואח״כ חשב ערות בנו כמו כלתו. וזה כונתו בסוף פסוק ט':
יא
האב ואם. צ״ל מאב ואם: ידענו. מפסוק ט׳ שחייב על אחותו מאב לבד וכן מאם לבד. וא״כ על אחותו מאב ואם ידענו שעובר בשני לאוין ולמה חזר וכתבם פה. ולכן אמרו הי״א כי הוא לחזוק. לפי שאין עונשין מן הדין טרח וכתב לה קרא במילתא דאתיא מק״ו: בת אם. צ״ל בת אב. שהם יפרשו בת אשת אביך שלקח אביו אשה וכבר היה לה בת מבעלה ראשון שאסורה לבנו של בעלה האחרון היפך קבלת חז״ל:
יד
כדודתך. כי הדודה היא רק אחות האב או האם. לא אשת אחי האב: דודי. ושלום אביו היה דודו כמ״ש בירמיה ל״ב ח׳ חנמאל בן דודי וכן בפסוק ט' קראו בן דודי ושם בפסוק י״ב אחר חנמאל דודי: ההוה. כי אין דרך הנכד להתאוות אל אם אביו או אם אמו. והזקנים בימים ממנו הרבה:
טז
ישבו. שם יבאר טעות הצדוקים שלמדו ממקרא זה שאין הייבום באחיו ממש. ע״ש:
יח
וטעם המפרש. צ״ל וטעה המפרש: התועבות. הרי שקראם תועבות גם קודם מ״ת ולהעכו״ם שלא הזהירם. ואיך יתכן על יעקב לעשות דבר מתועב: וילך. ששם כתוב כי עיקר היזק אלו התועבות רק באה״ק. ורחל מתה בדרך. ובא"י לא היה לו כ״א לאה לבדה:
כ
היתה אסורה. זה ענין בפ״ע. שאשת איש היתה אסורה גם קודם מ״ת כמ״ש הנך מת וגו׳ והיא בעולת בעל ופשיטא שלא הותרה אחר מ״ת אשת ב״נ. ומ״ש להלן איסור חמור צ״ל איסור גמור וכן משמע מפרמב"ן: בפי׳ לזרע. שדוקא גמר ביאה אסרה תורה. אבל שאר הנאות שרי. והוא אמר שפירש לזרע אפילו להעמיד תולדות אסור. וראיה מוזרעך לא תתן ששם פשיטא שפירושו תולדות לא יציאת הזרע: לא אסר. צ"ל לא התיר. שיש שהביאו ראיה מפסוק ואל אשת עמיתך הא אשת נכרי מותרת ומכ״ש נכרית פנויה. והוא אמר שבא למעט השבויה שנתגירה אע״פ שהיא א״א שרי. ואולי יכוון לביאור התרגום יונתן ולהתנגד לזה. ולפ״ז א״צ להגיה. ע״ש בת״י. ולהלן כ׳ א' שם מפרש איסור הנכרית בתיבת למולך ודייק מדלא אמר שם ג״כ להעביר. ומכפל הענין. וזה עיקר:
כא
בני עמון. שנאמר ולמלכם תועבת בני עמון ומלכם היא מולך:
כב
הן שכבתי. הרי שכינה השכיבה של הנקבה עם הזכר גם על שם הנקבה. א״כ יהיה הפירוש של זה הפסוק שהנקבה לא תשכב עם הזכר האסור לה. או יכוון לומר שהגם שמלה״כ משמע שלא הזהיר רק השוכב. מ"מ גם הזכר הנשכב בכלל האזהרה. כמו שמצינו שקרא שם הנשכבת בלשון שוכבת. וזה נראה עיקר ומסולקת תמיהת הרמב״ן ז"ל: לשון רבים. יבמות פ״ג איזו איש שיש לו ב' משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס: ודברי יחיד. ר״ל ויש מי שאומר שם. דאפיק רחמנא משכב האשה בלשון משכבי לחייב על שני משכבותיה. אשלא כדרכה: דרך כבוד. שכינה הרביעה בשם שכיבה דרך כבוד. כי שרש שכב לא הונח בעצם על הבעילה. רק על שכיבת השינה על מטתו: ע״כ מלת משכבי. שבין רביעה בלא גמר בין גמר ביאה אסור: פירשתיה. לפני זה. כי יכוון לביאה. ויוכל להיות גם כפשוטו שלא ישכב אצלה כלל פן יקרה לו מקרה בלתי טהור. להתאוות:
כד
דגשות. כמשפט התפעל לבוא דגש בעה״פ לא בבנין נפעל:
כו
וטעם כי את. ר״ל טעם הכפל:
כח
ארץ ל״ו. דהל״ל קאתה. בל״נ: היא קאה. שמלת קאה היא יחידה בינוני. שמקיאה תמיד. ושרשו קוה או קיה. ובאה על משקל הבינוני מנע"ו בשני קמצים. כמשפט המורכבים: