עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
מגלת רות
א
א
חרב שפוט. ד״ה ב׳ כ׳ י״ט דק״ל דכל שם המקור הוא בא קודם לפעל כמו האכל יאכל וכדומה לא קודם השם. ולז״א שהוא שם תאר להשופטים. כמו חרב שפוט שר״ל חרב משפט. והרב אמר שהוא כאלו נאמר כאשר שפטו השופטים. ובא מקור במקום עבר. ואחר עמו. והרי הוא כאלו אמר מבית לחם מיהודה:
ב
יששכר. ר״ל אלו מצאנו השם יששכר ולא היה מפורש טעם השם כי נתן אלהים שכרי או בשם משה לו לא נכתב סיפור השלכתו ליאור והוצאתו האם יכולנו לדעת מעצמנו טעם וסבת השם. וככה אין להתפלא ג״כ על השמות המוזרים מחלון וכליון שמורה על רעה ח"ו. כי בל״ס לו ידענו סבת השם לא היה מוזר לנו הדבר: יואש ושרף. ד״ה א' ד׳ כ״ב ויואש ושרף אשר בעלו למואב. ודרשו שם שהם מחלון וכליון: אשת כלב. ד״ה א' ב' י״ט: שנתגיירו. שבל״ס נתגיירו קודם שנשאים שהרי אח״כ אמרה נעמי ששבה אל עמה ואל אלהיה מכלל שעד עתה היתה עבריה:
ג
והזכירה. צ"ל והזכירם הכתוב בראשונה. ובאמת מת בעלה קודם. והל"ל ותשאר האשה מאישה ומשני ילדיה:
ו
במחשבה. שחשבה לשוב משם ועדיין לא שבה. כי אח״ז נאמר ותצא מן המקום:
יא
המכחישים. עיין בדברי הרב דברים כ״ה בפסוק כי ישבו אחים. כי המכחישים אמרו שמצות ייבום אינו רק על הקרובים לא על האחים ממש שהרי אשת אח היא מהעריות ורצו אחדים להביא ראיה מכאן שאמרה שאלו היה לה בנים היתה נותנם להם שמצות ייבום אפי׳ באח ממש:
יג
אחת. דהל״ל לאנשים: גזרת ה'. דלא שייך הפעל יצא על היד. לכן פירשוהו על הגזרה: נמסרת. צ״ל נסתרת:
כ
בעלי הה"א. כי מראה מבעיא ליה כמו מצאה בה״א הנקבה לבסוף. רק מפני שכאן נחלפה ה' בא׳. ובנל״ה בא רק בה״א אחד לבסוף כמו רועה ונחה הה״א: דשא. שלדעת ר׳ יהודה הוא מלשון דשא שרועה בדשא. והל״ל דשאה: הנועם. דק״ל דאין המרירות היפך הנועם רק היפך המתיקות. והיפך הטעם הוא הצער. לז״א שהטעם הוא מענג האדם והמרירות תצערו לזה יבאו כדבר והיפוכו: הוא המתוק. צ״ל המאכל המתוק ומלה היא מיותרת:
כא
כמו נגע. דק״ל שהפועל רע הוראתו על מעשה עול ולא במשפט. ואיך יחסה נעמי הצדקת להבוי״ת הפועל רע לומר עליו שהוא הרע לה הלא כל דרכיו משפט ואין עול. לז״א שהוראת רע תסבול ג״כ לשון מכה ונגע. כמו בורא רע. שהמכוון הוא היפך השלום: על מעלי. ויהיה המכוון שהענישני על הרע שלי. והיא היא שעשתה הרעה: לשון ב״א. שאומרים לפי דמיונם שהשם הרע להם הגם שבאמת רק רשעתו תיסרהו ועיין בפ' בהעלותך בפסוק למה הרעת ומש״ש:
כב
פעם אחרת. אחר שכבר אמר לעיל ותצא מן המקום:
ב
א
אישה. שהרי התחיל לומר ולנעמי מודע. משמע שהיה לה מודע. וסיים לאישה:
ב
בועז. ותהיה כונת הכתוב כן. אלכה נא השדה של בועז ואלקטה שם בשבלים. אחר אשר אדע כי מצאתי חן בעיניו להרשני לזה: לא נזכר. שלא נזכר מקודם שם בעל השדה. בכ״ז אמר בעיניו בכינוי נסתר. שהרי אמר אח״כ ויקר מקרה וגומר משמע שמתחלה לא הלכה דוקא לשדה בועז:
ה
אשת איש. שהרי אמר למי האשה ולא אמר מי משמע למי היא נתונה: ארצה. מלבושי מואביות:
ו
סוכה. שהרי לביתה לא שבה עד הערב כמ״ש להלן ותלקט בשדה עד הערב. אלא שישבה בסוכה העשויה בשדה לצל לנוח מעט:
ח
מלרע. ומשפט הנגינה לבוא תמיד בתנועה המשתנית: מוכרת. ואין המשפט הנ״ל נוהג רק בתנועה המשתנית לסיבת אס״ף. משא״כ כאן שהשינוי זר:
ט
הה״א. כי שרשו צמא מנל״א והל״ל וצמאית האל״ף מורגשת ובא על משקל נל״ה שתית מצית. שנחלפה ה״א השרש ביו״ד:
יא
שלא נקרא. ר״ל בנין פעל: לדור. דאל"כ מה רבותא היא שהלכה אל עם אשר לא ידעה. כמה עוברי ארחות רחוקות איכא בשוקא:
יב
המ״ם. כי רוב השמות הנגזרים מפעל יבאו בתוספת מ״ם. כמו מקדש משכן מאכל:
יד
סוף. כי משפטו ותותַר או ותותֵר ונשתנה לקמ״ץ בעבור ההפסק:
יז
ביום אחד. בדבריו אלה נזדמנו איזו טעותים וכצ"ל: והנה בא ביום אחד ואומר לו כי יש לי טעמים וכו'. ארמית ועברית וי הי. כאשר וכו׳ ואחר כך יפה שערים וכו׳. ור"ל כי בראותו שהאיש הזה יאהב רק להתהלך בנפלאות ורמזים ויבוז לדרך הפשט אז ענה כסיל כאולתו. שבאיפה שעורים שנתן לה רמז לה להעמודים שעשה שלמה שיצא ממנה במקדש ויקרא האחד בועז על שמו והיה סביבו צ״ו רמונים כמנין איפה , וגם אמר בתחלה וי הי שיש לה לספוד על אבשלום ורומז במלת כאיפה. כי כ״א שנה היה במותו. ונשאר ממלת כאיפה אחרי נכיון כ״א מלת יפה ואחריו שערים לרמוז כי היו שערותיו יפות כנאמר בש״ב יו״ד כ״ה. וע״ז הפירוש שמח מאוד האיש: הגאולה ייבום. עיין בפסוק כי ישבו אחים יחדיו ולעיל פסוק העוד לי בנים במעי. לסתור דברי המכחישים שמצות ייבום על הקרובים דוקא לא על האח והביאו ראיה מבועז. לז״א שזאת הגאולה הוא מנהג אחר הנהוג אז במקום שאין אח שהגואלים יקנו את נחלת המת:
כב
הנערים. שנעמי שינתה מדברי בועז לרות שהוא אמר עם הנערים אשר לי תדבקין. והיא הצדקת ייעצה לטוב יותר כי תדבק עם הנערות לא עם הנערים לבל תבוא לידי חשד ח״ו והגם שלא אמר לעיל רק לנער הנצב על הקוצרים מ״מ היו גם קוצרות. והן בכלל:
ג
ב
זרה. כי הל"ל מודענו:
י
התגיירה. שרחוק לומר שבועז יכוון לאמר לה כי היטיבה יותר במה שתחפוץ להיות לו לאשה ממה שהתגיירה בראשונה בנישואיה למחלון. שבל״ס המפעל ההוא יותר נכבד וגדול. רק יכוון אל שאר החסדים שעשתה עם נעמי ועם המתים:
טז
ויואל. ולא הודיע מקודם שקראו לו אלא שמובן מעצמו. כן פה מובן שהשיבה לה אנכי רות: מי מה. וחולק על פירוש ראשון ששאלה מי היא באשר לא יכלה עוד הכירה: מי שמך. שופטים י״ג י״ז. ויאמר מנוח אל מלאך. ה' מי שמך שהוא כמו מה שמך. כי מלת מי לא שייך רק על בע״ח: הוא שם עצם. שאין ראיה לדברי ר״י משם שהל״ל מה. כי אצל המלאך שמו הוא עצמו. ואינו כשם אדם ששמו טפל לו ומקרה בעצם וברוחניים השם מורה על עצמותו. וא״כ בשאלו מי שמך הרי הוא כאלו אומר מי אתה: השבועה. כי מבלעדי השבועה לא עשה כלום רק דבר לה דברי תנחומין והבטחות. ולא יפול ע״ז שם מעשה:
ד
א
לעדה. שכתוב ועלתה יבמתו השערה לעיני הזקנים. וכן שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך:
ד
ברוחכם. ור״ל רוחכם אל יבגוד באשת נעוריכם: כתובה. קאי על דברי הכתוב קנותך השדה השדה מיד נעמי ומאת רות. דאם יקנה מנעמי מה צורך לקנות מרות. לז״א שמכירת רות היא חלקת השדה המיוחד לכתובתה. ונעמי היא היורשת כל הנשאר מבניה: ונכתב. ר״ל שהקרי קנית והכתיב קניתי. לומר קנה או אקנה:
יז
נחשון מת. בא להוכיח שבועז היה לכל הפחות כבר בן פ״ד שנה בלידתו את עובד. שהרי מן הסברא נראה כי נחשון שהיה נשיא במדבר בגזרת המרגלים היה כבר יותר מבן כ׳ וגם עליו נגזרה גזרת המרגלים ולא נכנס לארץ שהרי נתמנה לנשיא שבט יהודה ראש הדגלים ולמשרה גבוה כזו בל״ס לא ימנו איש צעיר לימים. וגם היה הכתוב משמיענו שגם נחשון היה מבאי הארץ. ולא היו ממנין בשיא אחר בחלוקת הארץ. וא״כ בע״כ נולד בנו שלמה כבר בשנת הארבעים. ולפי שאין בין זמן הכניסה לארץ עד לידת דוד רק שס״ו שנה (כצ״ל) ויעלה על כ״א מהדורות צ״א שנה שיהיה כ״א מהם בהולידו לא פחות מצ״א שנה. אך גם אם נניח כי נחשון היה פחות מבן כ' בעת גזרת המרגלים ונכנס לארץ בכ״ז פחות מבן י״ח אין ממנין לנשיא. ואם נצרף למספר שס״ו שנים הנ״ל עוד י״ח שנות נחשון וארבעים שהיו במדבר יעלה תכ״ד. וא״כ עולה על חמשה דורות פ״ד שנה לכ״א למצער: