עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
מגלת קהלת
(בהפתיחה): הפועל אחד. ר״ל ששורת הדין נותנת שמפועל אחד לא תצא רק פעולה אחת ואיך פעלה השמש פה שני פעלים מתנגדים. להשחיר פני הכובס ולהלבין הבגד הנכבס. אלא שלכן השתנו הפעולות רק מצד המקבלים. שעור פני האדם ישתחר בנפול עליו קוי השמש והבגד יתלבן. כן גם השי״ת פועל רק טוב. והרע בא רק מפאת המקבלים. הבלתי מוכנים לקבלת הטוב ההוא:
א
א
להיות תחלה. כפי הנראה יש בכאן איזו השמטות מלים. וכצ״ל: ודרך השיר להיות תהלה אל דבר היה או עתיד להיות. ור"ל שגדר השיר הוא תהלת איזו ענין או דבר שכבר היה או עתיד להיות שתתרגש נפש האדם עליו. וגדר המשל הוא להסביר איזו ענין ולקרבו אל השכל. ומזה נבין כי הספר הזה נמנה בין שלשת האלפים משל שחיבר כספר משלי שביאר זה בראש הספר. אחרי שגם עניני הספר הזה נטעמו רובם ע״י משלים כמו תן חלק לשבעה. ותרוץ הכד אל המבוע וכדומה. ובשיר השירים גילה בתחלתו כי הוא מחלק השירים שחיבר שלמה , ופה התחיל דברי כי הוא מחלק הדברים שדבר שלשת אלפים משל: ובעבור היות. בא לפרש מדוע לא התחיל פה ג״כ משלי קהלת רק דברי קהלת. ואמר לפי שיכון פה להביא כל דברי מחקר והרהורי הלב כהנהגת התבל איזו דרך ישרה שיבור לו האדם. אמר אלה הדברים וההנהגות שעשה שלמה לבחון ולתור אחרי הטוב והמועיל. כי מהפסוק שאח״ז מוכח כן שפירוש דברי הוא המעשים והתנהגות. שאין לומר שאמר דברי הבל הבלים כי אדרבא דבריו מלאים מוסר השכל וחכמה. אלא שאמר על המעשים הפחותים והקנינים המדומים שאסף שעליהם רמז במלת דברי קהלת שהם הבל אין מועיל בם מבלעדי יראת ה': הפסוק השני. אולי יכון למ״ש להלן בפרשה זו אני קהלת וגו׳ ונתתי את לבי לתור וגו' מכ״ז מוכח שפירוש דברי על התעסקו במעשים ובחינות: הוא שלם. שמ״ש ומלכי צדק מלך שלם פירושו מלך ירושלים:
ב
הבלי העולם. וכמ״ש להלן בפירוש דברי ולא על אמריו אמרים שהם הבל הבלים: וסגור דלתך. עיין פ' בא בפסוק שגר בהמה: בפתח. גם הקמ״ץ קראו המדקדקים הראשונים פתח: וכפל הבל. שאמר עוד פעם שני הבל הבלים:
ג
שלם. ר"ל שהוא מנפ״י: המאה ועשרים. עיין ביאור ענין אלה המאה ועשרים מחברות של ז׳ ככבי הלכת בפ׳ תשא בפסוק ונצבת על הצור: גלגל המוצק. שהתוכנים הקדמונים הניחו שאין הארץ באמצע גלגל השמש ויתר המזלות רק יוצא הוא מהמרכז באופן שנקודה אחת מהמזלות רחוקה מן הארץ והשני שכנגדה במרחק ק״פ מעלות קרובה יותר להארץ. ונקראות נקודות הרום והשפל. ומובן ממילא שהפעולות היוצאות מהתחברות המזלות זע"ז ישתנו בערך פעולתם על הארץ בהיותם רחוקים ממנה מאשר בעת היותם קרובים אליה. וגם נקודות הרום והשפל לא ינוחו תמיד על מקום אחד ולזאת אין קצה להמון החליפות והתמורות אשר תקרינה את האלמה: בתים. ר״ל הצרופים שנוכל לעשות משני דברים או אותיות להציגם בשינוי זאח״ז הוא שנים. עד״מ אב. בא. ומארבעה אותיות יהיו כ״ד צירופים ככפל א' פעם ב׳ פעם ג' פעם ד׳ וכן לעולם. ולפ״ז בע״כ יהיו החילופים של המאה ועשרים מחברות שונות מז׳ ככבי הלכת למספר עצום ונורא. כי שם לא שמנו לב רק להתחברות ככבים משונים דהיינו שבכל התחברות משונה יהיה עכ״פ ככב אחד משונה. מהקודם שלא היה בהתחברות הראשונה. עד״מ בהתחברות שנים מהם יהיה שבתאי צדק. שבתאי מאדים וכו׳ אבל אין נ״מ אם יתחברו צדק ושבתאי או שבתאי וצדק. אבל הפעולות הנמשכות מהתחברותם ישתנו בל״ס גם בערך הקודם והמאוחר. וא״כ במחברות השלשה עד״מ שמצאנו שם מספרם שלשים וחמשה. אך כ״א מהתחברות ההיא תוכל להתהפך בבחינת הקודם והמאוחר על ששה אופנים. ויהיו ס״ה ר״י וכן השאר: והעמל לבקש. ר״ל אבל העמל לבקש חכמה לא אמר עליו שאין לו יתרון: ותחל בארץ. שדור הולך ודור בא מקביל לסוף מאמרו והארץ לעולם עמדת. שהארץ היא אם כל הדורות:
ה
עשרה. שהתוכנים חלקו את כל הגשמיים שבעולם בערך מדת גדלם על עשרה מדרגות זה למעלה מזה עד השמש הגדולה שבהם: שני פעמים. שהשמש זורחת בתקופת ניסן ותשרי תחת קו המשוה ומניסן עד תמוז תתנועע לצפון המשוה עד שתתרחק ממנו כ״ג מעלות וחצי לצפון ומתקופת תמוז ואילך תשוב על עקבה להתקרב אליו בתשרי. ומאז עד טבת תתנועע שוב לדרום המשוה כ״ג מעלות וחצי ומאז תשוב עד ניסן אליו. וחוזרת חלילה תמיד. ומובן ממילא כי רק בשתי הנקודות הרחוקות מהמשוה כ״ג מעלות וחצי לצפון ולדרום לא תהיה השמש רק פ״א בשנה. אבל בכל המרחק שבנתיים תהיה ב״פ בשנה: א' בהתרחקה מהמשוה ושנית בשובה אליו:
ו
היא סבת. שמחמת חום השמש יתחמם האויר הסמוך לה ויקל בכובדו וידחפנו למעלה האויר של צדו הקר והכבד ממנו לרשת מקומו כידוע בחכמת הטבע. ומתנועת האויר יולד הרוח: ביום לשנה. כי בכל יום שבשנה זו. תשתוה נשיבת הרוח ליום ההוא בשנה החולפת:
ז
למעלה. כמ״ש חכמי ישראל בפסחים שבלילה החמה מהלכת מעל לרקיע: ושרש ספור. שדרך הסיפור שלא להאריך בענינים למודיים הדורשים עיון ועומק הגיון. רק לדבר מדברים המוחשים כמו שהם לפנינו מבלי חקור אחרי סבתם. שמקומו בספר למודי: במקרה המקרה. ר״ל מקרה במקרה שאחר שמעשיו הם רק מקרים א״כ מחשבת המעשה היא מקרה של המקרה:
ח
מלאים. ר״ל מלאים ומיגעים האדם: והחפץ. ר״ל הכונה: כשהיו אמת. צ״ל כשהיו אמש. כענין ועל סביבותיו שב הרוח: מתדמות. שסבת הראיה היא מהצטיירות הדבר המוחש תוך העין בדמותו וצלמו ע״י קוי האור היוצאים מהחומש ומצטיירים תוך העין על עור הרשת. והיא היא התמונה הקטנה הנראית תוך האישון של בת העין כידוע כ"ז בחכמת האופטיק. ואחרי שקוי האור הם דברים בלתי ממשיים. א״כ לא יתקיים הציור תוך העין אחר עבור המוחש ממול העין. ואם יתאוה לראותו עוד פעם יצטרך לעמוד עוד פעם לפני המוחש ההוא:
יא
כאשר שמענו. צ״ל כבר היה שמענו שמעו: גם כי יקרה. צ"ל ג״כ יקרה. שלאחרונים יקרה ג״כ כן שאחרוניהם לא יזכרו אותם: כל הדברים. בעניני הנהגת האדם הפרטים בימי חלדו שאין בהם יתרון וקיום:
יג
הבא אחריו. שמלת היא ענין רע שסיים הוא אינו סוף כונת כל הענין והרעיון. כי פירושו אע״פ שהוא ענין רע. וכמו שמפרש והולך וסוף הענין הוא ראיתי את כל המעשים: ויתכן. ר״ל שמלת תחת השמש וכמו כן תחת השמים אין הכונה תחת הזמן וכמ״ש לעיל רק הכונה תחת המערכת והנהגה השמימית: מ״ח צורות. שכל צבא המזלות נחלקו אצל התוכנים למ״ח צורות שונות ומהם צורת הי״ב מזלות הידועים שתחתם מסלול השמש והירח: עת לכל זמן. צ״ל עם לכל זמן. ור״ל שממה שאמר לקמן ג' א׳ לכל זמן וכו' תחת השמים. מבואר שאין הפירוש של תחת השמים הוא תחת הזמן שאיך שייך לומר לכל זמן תחת הזמן. וכן לקמן ב׳ ג׳ אמר תחת השמים מספר ימי חייהם. ואם תחת השמים הוא תחת הזמן וכן מספר ימי חייהם הוא ג״כ זמן חייהם. והוא כפול לשון. אלא ע״כ שפירוש תחת השמים הם הפעולות והמעשים הנולדים ממשטרי השמים ותלוים בם:
יד
ודמיון. כי כמו שיאמר דמות ודמיון והכונה אחת היא. כן יאמר רעות ורעיון: איננו שלם. מנל״ה:
טו
שני שרשים. עוה מנל״ה ועוות משלמים: הפירוש הראשון. בפסוק תחת השמים ובפסוק תחת השמש שהכונה על הזמן המתהפך בתחבולותיו: בעל מחסרון. שלפני תיבת חסרון חסר תיבת בעל: ראשון. שחסרון דומה במשקלו למלת ראשון לענין תוספת הנו״ן: על מעוות. שלפני מלת וחסרון כאלו נכתב ומעוות חסרון: בתהו. אחרי שלא יוכל לשנות מאומה מכפי שנגזרה עליו ממערכה העליונה ביום הבראו:
ב
א
שני שרשים. נסך ומסך:
ד
כמו עשה. ויהיה פירוש הגדלתי מעשי. הגדלתי אסיפת קניני:
ז
לכם צאן. ובפ' שלפניה אמר מן הכבשים או מן העזים תקחו:
י
מן החזיק. מבנין הפעיל ובכ״ז בא הח' בשוא נע. כן ויאצל משפט הא׳ ג״כ בחטף קמץ כנקודת היו״ד. ומלת ויאצל הוא כמו ויאציל מבנין הפעיל או מפעל ובא על משקל יברך הגם שאין עה״פ אהחע״ר ונשמט הקמ״ץ מהאל״ף ובא תחת היו״ד השואית. מ״מ המלה היא זרה:
יא
שפניתי. אע״פ שעד ארגיעה שמחתי בעמלי אבל אם אך פניתי בשים לב לחקור אחרי תכליתם ומהותם באמת. ראיתי כי המה הבל:
יב
כמו תחת. צ״ל שהעולם כולו תחת ככב אחד עומד: והענין כי מה. ר״ל ענין פסוק זה: שיבוא אחרי. ר״ל כי מה יכולת באדם אחר לחקור ולדעת בתענוגי החומר ובשאר נסיונות יותר מאשר תשיג יד המלך. שהוא שלמה. וכל מי שיבוא אחריו ידע כי כל מה שיעשה כבר עשוהו אחרים וניסה הכל כי אין דומה לו ביכולת ובחכמה: הענין והתשובה. נראה שצ״ל והחשובות כי מאן חשיב ומאן ספין לשנות החלטת ועצת הקדמונים. ובמה עדיפי מנייהו. וא״כ אחרי אשר ע״פ נסיעותיו מכל המעשים והענינים שקדמוהו כי הכל הבל בל״ם תשאר ההחלטה אמתית תמיד:
יד
וגם ידעתי. ר"ל אבל גם ידעתי:
טז
בשכבר בענינה. כי נמצא על נהר כבר רק שם הוא שם מקום וכאן היא מציינת הזמן:
יח
מעט עמל. שמלת עמל שאצל און. או שענינו מורה על חטא. פירושו עון אך מ״מ אינו זז ממשמעו וקרוב אליו כי החטא הוא עמל בעיני המקום וקשה עליו להביט בו. וכן הוא מביא עמל ויגון על האדם:
יט
ה׳ התימה. זה קאי על מלת החכם יהיה: שוא נע ופתח. צ״ל הוא בפתח: הייטב. ר״ל וכן מלת הייטב היא בפתח לבד הגם שאין אחריה שוא והיא זרה. ועיין בדברי הרב בפסוק ההוא: ופתח של ה״א. צ״ל יופתח של ה' התימה ופעמים כעין זה ה׳ הידיעה וכו'. ור״ל שה״א התימה לפני אהחע״ר היא תמיד בפתח לפי שאין אחריה דגש אין הבדל בבואה לפני אהחע״ר או זולתה. משא״כ הידיעה יושלם הדגש כידוע אך לפעמים הדגש בלתי נשלם בת״ג. כמו החדש. החי: ובל״ר יופחת. אינו קאי על מלת חכם רק על אותיות אה״ע כמו העיני. הארצות העמים:
כא
שלמעלה. פסוק ט׳ ומי יודע החכם יהיה או סכל: יתן לו. לפירוש הראשון יהיה יתננו כמו יתן אותו. ולפירוש השני יהיה כינוי נ״ו על האדם שהש״י יסבב להאדם פעולת הנתינה שיתן חלקו ודחקו לזה הוי״ו של חלקו שלפירוש הראשון הל״ל יתן חלקו. וצריך לדחוק ולפרש. יתננו למי ? חלקו: בני חיי. לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא:
כד
לעשות רע. והכונה רק לעשות רע:
כה
ענינו הבל. צ״ל ענינו הכל. ובא לבאר מלת חוץ. שהוא כאלו אמר לבד. שהכונה לכלול הכל באיזו דבר לבד מאחד היוצא מן הכלל. וכן היא מלת חוץ רק שהיא מלה תלמודית ולבד היא עברית:
כו
בממון אחר. ר״ל שיגע בו איש אחר לאספו:
ג
א
כ״ח צורות. שמהלך הלבנה בכ״ח ימים בקירוב. ומסלתה תחת חגורת הי״ב מזלות. ותהיה בכל יום תחת מזל אחר ונקראים חלונות או בתים: הצלם. כמו שהצל יתנועע בע״כ לעומת תנועת השמש כנגדו. כן פעולות ותנועות האדם מוכרחות לפי הזמן והמערכת: והראיה. שפירוש יהמיון שיקבצו ממון הרבה בהמון:
ג
למחוץ. כי אין הרפואה היפך ההריגה רק היפך המכה. ופה חשיב רק דבר והיפוכו:
ד
דאגה. כי היפך הבכי הוא הרנה. כמ״ש בערב ילין בכי ולבקר רנה. לא השחוק שהוא היפך הדאגה, וכן רקוד הוא לשמח אחרים. כמו ספיד שהוא על מת:
ה
המקרה. כי מעשה אנוש ותחבולותיו הם במקרה. ואשר יקרה איזו מקרה עם המעשה ההוא הוא מקרה המקרה:
ז
מן החשו. גבי אלישע שאמרו לו הידעת וגומ׳ ואמר להם גם אני ידעתי החשו. ומפרש מלת החשו כמו ויחשו. והוא ענין בפ״ע. שהחשו ולא דברו עוד. לא מדברי אלישע להם בלווי לחשות. שא״כ היל״ל בפת״ח הה״א כמו העלו ובסגול הוא עבר:
י
קדמונינו. שבתלמוד ישמשו במלת עולם להוראת תבל. כמו על שלשה דברים העולם עומד:
יב
כי על. ר״ל רק על:
יד
העומד. ר״ל זמן ההוה: הזמן אחד. שהגם שהזמן יתחלק לעבר ועתיד בכ״ז היא אחד באמת. אחר שהעבר היה קודם לזה עתיד. והעתיד ישוב אח״כ לעבר והתנועה היא כסדר תמיד. וכל רגע יהפך עתיד לעבר: בגלגל. התוכנים והפלוסופים הקדמונים האמינו שסבת תנועת גלגלי השמים בהיות כל נקודה ונקודה שבקו המקיף המכונה בשם רוחב בדברי הרב פה נכספת להגיע ולהמשך אל נקודת המרכז שהיא נקרא מוצק בדבריו ז״ל. על שם ששם יתלכדו ויתנגשו יחדו כל הקוים הנמשכים מהמקיף להמרכז. ולזה ידחפו כל הנקודות זא״ז מלמעלה למטה בחפצם להגיע למטרתם. ולחכמי זמנינו יש דרך אחר בסבת תנועת גרמי השמים נפלא מאוד אין פה מקומו:
יז
איך יעשה. צ״ל איך ירשע מי שהוא מעשה האלהים: ישוב גם זה. שגם הנפש תשוב אל מקומה ותבוא במשפט על הכל כמו שישוב הגוף למקורו. כן הנפשות אשר מכס יה חצבו יעמדו לפני כסאו לדין וחשבון:
יח
הדגוש. ר״ל בבנין פעל שסימנו דגש בעה״פ יבאו הכפולים כמו בשלמים ולא יושלם בדגש כי אין דגש אחד מורה על שני ענינים כידוע: עבר. כי משפט בכל״ם לשמש רק עם המקור: בהכין לו. והכונה בעת אשר הכין:
כא
יש דגש. מוכיח מקמץ של העלה ומדגש יו״ד של הירדת. שהאי״ן הללו לא לתימה הם כמסתפק חלילה בהשארת הנפש ויתרונה על נפש הבהמית אך כונתו שלאו כל מוחא סביל דא להבין מהות הנפש ולכן יבערו ויכסלו בזה הרבה ב״א: ובארבע יסודותיה. דבריו אלה לקוחים מספר הקדוש ספר יצירה. ולהבין כונתו צריך שתדע כי מאזני החכמה שזכר הרב פה כונתו על חכמת ההגיון שעל פיה יוחקר כל מאמר ומשפט האמת אתו או משגה בו. וידוע כי עיקר חכמת ההגיון מיוסדת על ג' עיקרים אשר נמצאו בע״כ בכל מאמר: א) נושא המאמר. ב) הנשוא. ג) החיוב או השלילה שבמאמר שבא הנושא והנשוא. עד״מ: באמרך ראובן הוא חכם. יהיה ראובן הנושא. מלת חכם. היא הנשוא. ומלת הוא. המחייבת ומחלטת החכמה לראובן. ומשני משפטים שונים כאלה תורנו חכמת ההגיון באיזו אופן נוכל להוציא משניהם משפט שלישי אמתי בלי הטעה. נמצא שיסוד זאת החכמה שהיא אם כל יתר החכמות. שלשה שהם ארבעה המכונים לדברי הרב בספר יצירה בשם סופר. והוא הנושא שעליו שופטים במאמר ההוא. ספר. והוא הנשוא המסופר אודות הנושא. וספיר. הוא הגזרה וההחלטה והוא מורכב משנים מחיוב או שלילה. שנוכל ליחס שיש להנושא זה הנשוא. או לשללו ממנו. גם נוכל לחשוב הרביעי הרכבת המאמרים זב״ז להוליד מהם מאמר אמתי הנמשך מהם. ועיין בדברי הרב לקמן ז׳ כ"ז ובמש״ש: נפש כל ארץ. צ״ל נפש כל שרץ:
ד
ב
עדן. צ״ל עדנה וחסרה ה״א קודם הנו״ן כמו עד הנה:
ג
עדנה. שכמו שמלת עדנה שבפסוק שלפני זה חסרה ה״א אחת כן ג״כ במלת עדן חסרות שתי האי״ן שהיא ג״כ כמו עד הנה:
ד
וטוב השם. ר״ל ושם טוב:
ח
החכם יהיה. ר״ל אם העצל אשר מאנו ידיו לעשות ואוכל מה שיש לו. והקובץ עושר ונבהל להון ונפשו לא תשבע שניהם כסילים. וא״כ בע״כ החכם הוא המהלך בשביל הזהב באמצע וכמ״ש שלמה בתפלתו ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי:
י
ומלת אי. שמ״ש ואילו האחד הכונה ואוי לו האחד:
יב
יקראו. ה' צדקנו. ירמיהו כ״ג וא״ו. והוא כמו יקראהו או יקראנו:* נוסף.* והוא כמו ואם יתקף האחד. שיעמוד נגדו איש תקיף. ולפ"ז יהיה פעל עומד:
יד
אל״ף. כמו האסורים:
טז
כמו שהיו. ר״ל כמו שדור ההוה עם הדור הקודם לא מצאו שמחה מוחלטת בעולמם. כן הבא אחריהם ג״כ לא ישמח כי מה שהיה הוא שיהיה:
יז
עשה רגליו. ש״ב י״ט כ"ה. שצריך להסך רגליו ולשמור נקביו קודם תפלתו: שמר רגלך. ר״ל מנע רגלך לבל תלך:
ה
א
מצא עבדך. כמי שמבקש דבר התועה עד שמצאו: המעתיקים. שיוכל היות שהפיוט נכתב כהוגן בעצם וראשונה ורק המעתיקים אותו אח״כ שמטו איזו מלה או אות והשחיתו הכונה: הוא בי׳. קודם הרי״ש וקאי על המשיח הנורא לכל מלכי ארץ. וכמ״ש יובילו שי למורא: כמלת ראי. צ״ל למלת ראי. כלומר שלא יאמר עוד עליהם ראי דרכך בגיא.־ כי יעביר עונם: אין משמע. שמשמעות התפלה הוא רק שיעבור הראי ויכפיל חדשים. ואיך נבין מה בקשתו הלא כאשר נוכל לפרש שיכפיל שמים חדשים כמו כן יסבלו דבריו הפירוש שיכפיל עבותים חדשים להכות בהם: בלי כ׳. שלא אמר כאש אוכלה רק אש אוכלה ממש. ובכ״ז אין אנו רשאים לאמר בתפלה בריך אתה אש. אף כי שלא נוכל לכנות השמים בשם ראי ושם נאמר כראי בכ״ף הדמיון: קטרין. כתוב הוא בדניאל שהיה מתיר קשרים כלומר מגלה ענינים נעלמים: לוחץ יעפיל. צ״ל יאפיל. למתנשא יפיל: טעות שנית. כי איך יעוז אנוש רמה לומר שהוא ימשח את הקב״ה למלך: זננו בשוא הז׳: צו לשון עבר. שנמצא בפיוט מלת צו תחת צוה בעבר. וצו הוא צווי לנכח: עשירה. כל חרוז ששלש תנועותיו האחרונות שוות נקרא חרוז עשיר ומשובח ולכן אמר ג"כ ״אוימה". בשביל החרוז שאחריו "מסוימה" להעשיר החרוז: הבי״ת. שכמו שמחבר בחרוזיו ב עם וא״ו כמו לוי עם נביא על היותם ממוצא אחד כמו כן נוכל לחבר בחרוז ב׳ עם מ' לפי שהם ממוצא השפתים. הגם שלאזן השומע לא תשתיה ההברה שזה עיקר טיב החרוז: אפרתי. שלא ידעו להוציא בהברתם שין ימנית. ואמרו על שבלת סבלת: לכן בעבור. צ״ל אכן בעבור: תפשום. מ״א כ׳ י״ח:
ב
שרשים. המרה השחורה והירוקה האדומה והלבנה:
ה
שלישי. שיש עוד פירוש למלת חבל והוא של פשתים:
ו
חוץ אם היה. מלת חוץ פה היא כמלת בלבד וכמ״ש הרב לעיל במלת חוץ ממני. ולפ״ז יאמר שכל הדבורים מותרים ובלבד שיהיה בהם זכר מיראת השם ולא מרי כנגדו. ואולי צ״ל אם היה בו מרי לשם:
ז
או בגזל. שמלת גזל באס״ף הוא בקמץ הג׳ ועה״פ בצירי וכן מלת גדר:
ח
על אלה. צ״ל אלה על אלה: סוד השם. כי כל התמונות של המזלות הם מ״ח וז׳ ככבי לכת. הם נ״ה. שעל ידיהם יבואו כל המון החליפות והתמורות על האדם מיום הבראו. וע״י השתנות התחברותם זב"ז יתהוו כל פגעי העולם ומקריו. ובפ׳ שמות אמר הרב: ע״כ לא תמצאנו בספר קהלת (ר״ל השם הנכבד. רק שם אלהים) כי ידבר שם על המעשים אשר עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ע״כ. ור״ל ששם הנכבד מורה על ההנהגה ההשגחיית והנסיית. ושם אלהים מורה על הנהגתו ע״י הטבע. ולזה יכוון פה שהיודע סוד זה השם הנזכר בספר זה שהוא ההנהגה בלי שידוד המערכה. רק שהטבע בעצמו ישלם לרשע כדי רשעתו. שהש״י שלב בחכמה בלולאות רוחניים את המעשים והפעולות הטובות עם הגמול הטוב. והמעשה הרע ממשיך בעצמו את העונש לעושהו. כמ״ש כי פועל אדם ישלם לו. רק גמול זה נעשה לאט לאט לא תיכף ברגע המעשה כגמול ההשגחי:
ט
וגם ישוב. ר״ל ומלת גם שאמר לומר גם זה הבל כאוהב כסף: לא תבואה. שלא תהיה לו תבואה באסמיו כי הם יאכלוה:
י
צווי לרבים. צ״ל צווי ליחיד שהוא יבא מנל״ה לא מכפולים:
יא
הלמ״ד. של מלת לעיני מורה שמלת שנת נפרדת דאל״כ הל"ל שנת עיני:
יב
הענין. ר״ל שבדבריו אלה הוכיח כי רק עבודת האדמה וקנינה היא המעולה שאין לו פחד מגנבים ושודדים. וכמו שאמרו ז״ל קרקע אינה נגזלת:
יז
שלישי. כי כבר הזכיר זה שני פעמים. והזכיר זה עוד הפעם כאומר וגם בעבור זה שלעומת שבאו כן ילכו ג״כ מוכח ממה שאמרתי כי רק יפה לאכול ולשמוח:
יח
החלק שישא. כי הטובה שייטיב לעצמו הוא הוא החלק היחידי שישא עמו. והשאר יניחנו למי שיבוא אחריו. ובקצת דפוסים כתוב "זה המקל" ואינו מובן והוא ט״ס:
יט
וענין ממנו. ולא אמר לאכול אותו. כי אין ראוי ג״כ שיאכלנו כולו רק להותיר דבר מה. ולכן אמר לאכול ממנו:
ו
א
בבל רבים. ירמיה נ׳ כ״ט: אחריו. שכתוב אחריו כל דורכי קשת: שלא הודיע. שאלו הכונה בקרית מלך רב על הקב״ה הל״ל המלך הרב. והיה קאי על המלך הידוע בכל מקום: רבי המלך. שפירושו גדולי המלך. ויהה גם פירוש ורבה היא על האדם כמו וגדולה היא:
ב
סמיכה. שהפעלים מלא וחסר אינם דומים לשאר פעלים עומדים כמו הלך. ישב. שהם עומדים בעצמם. משא״כ הפעל מלא. הגם שלא תפול עליו שאלת מה אם הוא עומד אך תפול עליו עכ״פ שאלת ממה נתמלא. ולכן יהיה לפעמים יוצא כשנדבר מדבר הממלא. כמו וכבוד ה' מלא את המשכן: לשנים. ר״ל בנין הפעיל:
ג
יזכרו שבעה. כמו עד עקרה ילדה שבעה. שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה. וכדומה לפי שמספר שבעה הוא מספר שלם. עיין לקמן ז׳ כ״ז. ובפסוק תספרו חמשים יום:
ד
שיתעלם. הרב מפרש מ״ש ובחושך שמו יכוסה שהוא כעין קללה שאיש כזה ראוי שלא יזכר שמו. דאל"כ אין הבנה להכתוב וגם הוא כפל לשון ללא צורך:
ז
וכל חטה. צ"ל וכל חטה. שאפילו יהיה לו הון קרח אם בל יהיה לו חטה לא ישבע מכספו ויגוע ברעב:
ח
כנגד החיים. כמו ואלכה לנגדך. שירצה להשתוות לכל החיים שרובם הולכים אחרי תאותם:
ט
דברי החיים. שהכסילים יאמרו טוב מראה עינים. שהוא מרבית הטובה שעליה אמר לעיל ומה יתרון לבעליו כ״א ראות עיניו. מהלך נפש. מחכמה ומדות טובות כהסתפקות:
יב
הליכת הנפש. אחרי תאות לבו לקבץ הון ולעזבו לבניו אחריו: העיקר. ר״ל ומה ימיו עצמם שהם עיקר האדם הם כלל. אך כי המקרים של הימים הבל המה אין ממש קיים בהם והסכל. לקמן יו״ד י״ד שפירש שם שמלות כי מי יודע מה טוב לאדם. הן דברי הכסיל שלזה יחפוץ רק למלא חשק לבבו:
ז
א
בעצמו טוב. ר״ל שלא יתכן פירוש זה לפי שכל הטובים שזכר בענין הם ממאמר המצטרף שדבר זה יותר טוב בערך השני. ולפי הי״מ יהיה רק פסוק זה יוצא מהכלל שזה דבר טוב בפ״ע לזכור תמיד יום מיתתו. מיום הולדו ואילך ואינו אומר מאיזו דבר הוא טוב:
ג
קרא שמו. שאין נ״מ אם תקרא שמו נפש או שם אחר: כי עת. וסוף הפסוק ולכל המעשה שם דהיינו בעה״ב: אע״פ שהשלש. צ״ל לפי שהשלש נפשות: גם כי תמצא. צ״ל גם כן תמצא. ור״ל כי אשר נמצא פה דבר והיפוכו נמצא ג״כ ככה בספר משלי ובשאר הנביאים ותורת משה והאחד מדבר על הרוב. והיפוכו על המעט:
ו
עירים. הראשון לשון עירים ואתונות והשני מלשון ערים:
ז
מהולל. שבתחלה אמר שראוי לחכם למנוע עצמו משחוק ושמחת הכסילים ואח״ז אמר שיש עוד דבר היותר מזיק להחכם וראוי שישמור עצמו מזה מאוד. והוא העושק אשר בכחו לעשות החכם להולל ופוחז. וגם אם לא יעשוק בחזקה רק קבל ממנו מתנה בשחד יאבד את לבו. כמ׳״ש כי השחד יעור עיני חכמים: נמצא עולתה. ועולתה ל"נ והל״ל נמצאה רק יחסר מלת דבר קודם עולתה:
ט
פירשתי. לעיל ג׳ שלא יסתור דבריו כאן:
יג
הדמות. ר״ל בעת היצירה של כל נברא הושם במערכתו כח על כל גלגולי סבותיו במשך זמן מציאותו:
יד
לכן יש. צ״ל אכן יש עליו. ור״ל כי התחלת המקרא היה בטוב הוא רק לשון גוזמא. כלומר שמח והתענג. אכן סוף סוף ראה והבט כי יום רעה יוכל לבוא עליך כחתף ועתיד אתה ליתן את הדין על כל פעולתיך: כפולות. לדעת הרב מרמז בזה כי ז' אותיות הכפולות בחזק ורפיון שהם בגד כפרת (ואנו לא נדע החילוק בין חזק ורפה רק באותיות בכפת וגם הרי״ש בלתי מקבלת דגש כלל. והקדמונים ידעו השפה יותר ממנו) הם כפעולת שבעה ככבי הלכת בעולם פעם בחוזק ופעם ברפיון לטוב או לרע הכל כפי תכונת המקבל והכנתו מעת הולדו: ואחריו ישוב. ר״ל ומלת אחריו הכתוב פה במקרא הכינה אחרי אלהים הנזכר בתחלת דבריו:
ט
שניהם. ר״ל העין ולה"פ. רק תשום: בפעלים שהע״ין. צ״ל ובפעלים. והכונה שרק נע״ו בבנין נפעל יוכפל לה״פ כמו ותכונן שרשו כון:
יח
למשך. להיות נח נסתר: אות או תנועה. צ״ל אות בתנועה: שומרים עצמם. עיין לקמן כ״ז. ובפ' שמות בפסוק אהיה: מדה. כי כל שאר שמות הקדושים הם רק תארים ע״פ מדותיו מלבר שם הנכבד שהוא שהע"צ: והוסיף אחד. וא״כ איננו נכון כי לפי הי״מ הכונה שהחכמה תציל החכם מיד המערכה של ט' הגלגלים. ותפס עשרה במספר ולא דק באחד. אך לפי שנזכר בכ״מ עשרה נאצלים והם ט' המלאכים הממונים על הגלגלים והכבוד עילת כל העילות. א״כ איך תפס כאן מספר עשרה שנוכל לטעות שהחכמה תעוז לחכם גם נגד הי״ת. ובאמת אין חכמה ואין עצה ואין תבונה עד ה׳. מלבד זאת גם אם נולד החכם במערכה רעה לא תועילנו חכמתו: