אור ברסלב
עזרה להבין מגלת איכה

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

מגלת איכה

מגלת רות

(בהקדמת הרב) הנשרפת. עיין פירש״י בפסוק הראשון. והרב חולק ע״ז ממה שמצינו שני דברים החסרים במגלה זו מכפי דברי ה׳ אל ירמיהו שיכתוב במגלה הנשרפת: א) צוה לו לכתוב על ישראל ועל כל הגוים דברי ה' ופה במגלה בלתי כתובים רק דברי קינים ומספד לא נבואות: הב׳) ששם היה כתוב אודות ביאת מלך בבל. וכאן אין זכר לזה כלל:

א

א

עם ל׳. שפעם כתוב לבדד ופעם בדד: המדבר. ר״ל יו״ד הכינוי בשמות. כי בפעלים אדרבא בכינוי "תי" היא תמיד מלעיל. או יכוון גם בפעלים לכינוי יו״ד לבד לנכחת: השתנות הב'. כי משפטו גנובת בפתח. ולסיבת היו״ד הנוספת באה בשוא ולא תקבל הנגינה ולכן הוא מלרע. ודעת המדקדקים האחרונים בזה הוא שבכל יו״ד נוספת הנגינה מלרע ומלות רבתי שרתי זרות ומלת גנובתי באה כמשפט: ולא נדגש. כי משפטו למס ומ״ם דגושה כדין ה״א הידיעה ובא נח תחת דגש:

ג

ונקבה. ולכן אמר גלתה בל״נ: משונה. כי הל״ל המצרים. כי שרשו צרר מכפולים ומשפטו על משקל מסבים. רק בעבור הרי״ש שאינה מקבלת דגוש יתחלף לצירי:

ה

כל א׳. דהל״ל לראשים: בחסרון. כי מבעיא ליה בשבי: מקום אשר. דהל״ל כאילים אשר לא מצאו מרעה: כי ששת. הוא כמו כי בששת וכן כאן הוא כמו בימי עניה: והט׳ שרש. מלשון מרדות:

ח

אחר. כי זולל הוא מכפולים. וזה משרש זול:

ט

ירידה. הרב מפרש מלת פלאים מלשון מופלא ומכוסה שירדה ירידה עד שצריכה לכסות פניה מן הבושה וכמ״ש בהטעמים:

י

שבה. שמלת ראתה קאי על ירושלים וכל שם עיר הוא ל״נ:

יב

בקמץ קטן. שבנין פִקֵד בכפולים עה״פ בצירי ובפֻעַל בפתח:

יד

כמו נמהר. מלשון שוקד אני על דברו. ולפ"ז הל״ל בשי״ן ימנית. ולכן אמר שאין לו דמיון. ונעלם שרשו: אל עול. לא אל פשעי דא״כ הכשילו מבעיא ליה: אחר בידי. כאלו אמר בידי אשר לא אוכל קום עמו:

טו

שרש אחר. כי סלה הוא מנל"ה ומסלה מלשון מסלול: אל בת. כמו בתולה של בת יהודה. וא״כ הבת היא איננה הבתולה:

טז

והעין יורד. דהל״ל עיני עיני יורידו מים אם קאי על העינים. שהעין תוריד הדמעה. לא יורדה בפעל עומד. דמשמע שהעין עצמו יורד. לז״א שדמהו לעין המים שהמעיין עצמו יורד:

יח

הפוך. שאנא בא' מלשון עתה:

כ

הבכי כמים. צ״ל כמים עכורים. וכן היין נקרא חמר לפי שמראיתו דומה למים מהולים בטיט:

כא

כמשמעו. שהבאת עלינו יום הצרה שקראת "ויהיו כמוני״ הוא ענין בפ״ע שיקלל שונאיו שיהיו ג״כ כמהו:

(בפירוש הטעמים)

ז

מה שתעשה. שבשביל הבטלה היא מתעסקת בדברים שעברו עליה לבלי הועיל:

ט

לא תראה. צ״ל שלא תראה שירדה למטה. ונטמנה במטמוניות לבל תראה ערותה:

כא

נמשלים לי. נראה שצ״ל עד שיהיו נמשלים לי שישמחו עד שתתמלא סאתם ויהיו נמשלים לי. לפי שתבוא כל רעתם לפניך. ותעשה למו כאשר עוללת לי על פשעי:

ב

יט

ר"ל. הכתוב ראה ה׳ והביטה:

כב

אחד. שהל״ל כלום בל״ר:

ג

בביאור המלות

א

*השבות. כאלו אמר עני השביה אז עני הגלות: ונשאר אני. יחזקאל ט׳ ח׳ והל״ל ונשארתי:

ג

מכתו. שאין שייך יד אצל הבוי״ת:

ה

תלואים. שהוא מלשון תליה וכתוב באל״ף. וכמו כן הוא פירושו כאן שהקיף הראש בחבלי הצרות. ותלאה להראש. וה״ל להדגיש הה״א במפיק ונשמט כמו במלת ושערה. וכינה הראש בל"נ:

ח

השירו. הושע ח׳ ד׳ והוא כמו הסירו לפירוש אחר שהביא הרב שם. כי י״מ אותו לשון שררה:

ט

הארי. שלכן הסמיך כאן הדוב להארי כי מנהג הדוב ללכת קודם הארי ולבשר בואו במקומות המצוים יחד:

יד

היה נוסף. צ״ל היו״ד נוסף כאלו אמר הייתי שחוק לכל עם. שנראה רחוק לומר שישראל שחקו ממנו בהולכם עמו לגולה. ולפירוש ראשון צ"ל ששחקו מנבואותיו קודם הגלות. ויבזוהו בלבם:

טז

גאלני. מלשון מגואל ונתעב:

יח

בנצח. הזמן הקצוב וכח הקיום שיש לכל נמצא קרוי נצח שלו והי״ת קרוי נצחי סתם:

כ

בקשה. כאומר להשם זכור אתה צרתי אשר נפשי תשוח עלי מדי אזכרנה:

כא

התחלת. לכן אמר זאת בל״נ:

כב

כמשמעו. עיין פירש"י: הכפל. כמו תממו וכן פירש"י לחד פירוש:

כה

באמת. כמ״ש לכל אשר יקראוהו באמת:

כו

רפה. שהיא רק לתיקון הלשון והל״ל טוב יחיל ודומם:

לג

היצא. שבא בצירי עה"פ:

מא

משאת. עיין פירוש הטעמים על פסוק זה:

מב

נוסף. ולכן כמ״ש פה נחנו הוא הנכון ואינו חסר אל״ף:

מט

לכל עינו. צ״ל לכל עין שעינו נגרה תמיד ולכן תשתנה מכל העינים: ת' תרומת. ר"ל תי״ו הראשונה שהיא נוספת לפי ששרשו הרמה. ופה בא ה׳ נוספת בראש:

נא

האחרון. שהוא בכה יותר הרבה ומאוחר מכל בכית בנות עירי. והוא היה בין הבוכים כעוללות אם כלה בציר:

נה

התחתיות. כי הבור הוא ממילא תחתית. ובור תחתיות הוא תחתית התחתיות:

נו

רוחתי. ששמעת קולי בכל עת שקראתיך הן בעת רוחתי שקראתיך מטוב לב והן בעת שועתי מקרב צרה וכמו כן שפטה עתה משפטי מצרי:

ס

בפרהסיא. ולכן אמר אח״כ כל מחשבותם שהן בסתר. וכן בפסוק שאח״ז:

סה

אכילה. צ״ל אכילת: גגון. עיין בפירוש הטעמים כאן: תאנתה. ירמיה ב' כ״ד שפירושו מלשון והאלהים אנה:

(בפירוש הטעמים)

יא שומם. שבדניאל י״א ל״א כתיב שקוץ משומם. ושם י״ב י"א כתיב שקוץ שומם. הרי שאחד הם:

יג

בחלב. דלשון הביא בכליותי משמע שאספם שמה. ולמה בכליותיו דוקא. אלא שהיו מובלעים ותקועים בחלב הכליות:

טז

אפר כלחם. כמ״ש ג״כ דוד כי אפר כלחם אכלתי. שבמקום שיאכל לחם היה מתגולל בעפר לרוב צרותיו ושבע בהאבק הנכנס לפיו:

כ

כי זכור. ר״ל המלות זכור תזכור מקומם אחרי זאת אשיב אל לבי. כאלו נאמר וכאשר תשוה עלי נפשי זאת אשיב אל לבי כי זכור תזכור:

כג

רחמיו. שמלת רחמיו שבסוף הפסוק שלפניו קאי גם על ראש פסוק זה כאלו אמר רחמיו חדשים לבקרים:

ט

כמו דומו. ש"א י״ד ט׳:

לב

רק הוגה. מפרש מלת כי אם כמו רק. לא יזנח לעולם רק אם הוגה ירחם אח״כ:

לד

האופן. גלגל הרקיע:

לו

דבקים. מן לדכא עד בריבו דבקים שכל אלה ה׳ לא ראה: השם רואהו. וזה כיון שהשם לא ראה א״כ אינו בנמצא כלל:

נט

משפטי. צ״ל שיעשו לי קח משפטי. ור״ל אם הם יעותו משפטי. קח אתה בידך משפטי:

ד

(בביאור המלות)

א

עממוהו. לשון דמיון וערך. ועיין בפירוש הטעמים הכוונה בפסוק עפ״ז וכן ישנא:

ג

זכר. קאי על מלת תנין שנמצא במקרא פעם בל"ז כמו התנין הגדול הרובץ. ופה היא ל״נ כמ״ש חלצו שד. וי״מ כי כונת הרב על מלת לשון בפסוק שאח״ז , וצ״ל קודם "יש ל״ז" שתי נקודות מפסיקות , וכונתו שפה אמר דבק לשון יונק בל״ז, ופעם אמר תדבק לשוני בל"נ, ולז״א: יש מלת "לשון״ זכר. ויש "לשון״ נקבה , וזה דרך צחות לשון הרב לכתוב בדרך חדוד:

ז

כפול. מביא ראיה שהספיר הוא אדום. שכמו שלענין הלובן כפל הדמיון כשלג וכחלב כן לענין האודם. משל לפנינים וספיר. כאלו אמר אדמו מספיר גזרתם: ולכנת. ר״ל מ״ש כלבנת הספיר אין פירושו כלבנונית. רק מלשון לבנה שבונין בחומה. והראיה שביחזקאל אמר אבן הספיר וכן לבנת הוא אבן:

ח

לבדו. שאין לו דמיון במקרא:

יג

כל צדיק. דהל״ל דמי צדיקים:

טו

גוי. דהל״ל סורו טמאים לז"א שקאי על כל הגוי. ויוכל לכנותם ברבים ויחיד:

יז

אין לו. כי לבוא ת׳ נוסף באמצע אין עוד דמיון:

יח

כאלו צדו. כי באמת אין שייך צידה בצעדים רק הוא משל על גודל כשלונם בלכתם:

יט

ויאמר. צ״ל וכן יאמר דלקונו. שהוא כאלו דלקונו שרדפו אחרינו כאש החלק מהר:

כ

בשחתם. יחזקאל י״ט ח':

כח

ארמים. כי עוץ היה בן נחור. כמ״ש ועוץ וארם. ועוץ זה הוא מאדום:

כב

ישוב פקד. שמלות פקד עונך בת אדום הכונה שעונך פקד אותך:

(בפירוש הטעמים)

א

ששה. כי שש מיני מתכת נמצא בלשון עבר והם: זהב. כסף. נחשת. ברזל. בדיל ועופרת:

ג

הזכרים יקחו. שמלת תנין ברוב המקומות הוא ל״ז גם קשה למה לא אמר חלצו שדיהן ואמר סתם שד: נשי צאן. צ״ל נשי ציון. וכיון בזה לדברי המדרש שהיו התנינים מוציאים שדי הנקבות של נשי ישראל והיניקו מהן גוריהן. ודיוקם ג״כ מאמרו שד סתם. גם ממה שהתנינים אינם מסוג היונקים ואין להם שדים כלל כי הם מסוג מטילי ביצים:

ד

ליונק. ולפיכך גבי יונק אמר רק בצמא: עוללות הגפן. שהיונק בגפן הוא הענף הרך והעולל הוא הפרי הקטן שהוא חשוב מהיונק:

ה

כל רואים. צ״ל כל ראיהם:

ו

בקרבן. כמו שהקרבן נקרא חטאת או אשם. על שהוא בא לכפר על החטא והאשמה. כן יקרא עונש הבא על חטא בשם עון. וכמו שסיים ההפוכה כמו רגע ולא היה העונש גדול כזה:

יג

אסף. שאמר בשר חסידיך לחיתו יער:

יד

העורים. צ״ל כעורים: אחר פועל. יוכלו יגעו:

טו

והראשון. ר״ל כמו שפירש בביאור המלות שיסורו גוי טמא קראו למו. וע״ש מה שהוקשה לו:

טז

ויזעקוך. שפירושו זעקו אליך וכן כאן פירושו חלק אותם. ואין המ״ם מורה על כינוי. שלהם. כמו חלקם נתתי:

יז

שבישועתינו. צ״ל של ישועתינו. שימי הישועה נמלאו וכלו ובא זמן הגלות:

כ

כתובים. ד״ה ב׳ ל"ה כ״ה. ולדעתם יכוון שם על זאת הקינה של רוח אפינו משיח ה':

ה

ג

האב. לכן לא אמר רק ואין אב ולא אמר אב ואם:

ו

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה