עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
ויקרא
א
א
ברית יחיד. כל מבארי דבריו נתלבטו למצוא הפתח לכונת דבריו בזה. ולא העלו בידם כלום. ות״ל כי מצאתי חידתו ופתרון האמתי. וז״ל הרב בהקדמתו לתורה: ואם לא יכילו זה רעיוניו (ר״ל שיש בדברי התורה גם סודות נעלמים מלבד הפשט ולשניהם נתכוון נותן התורה) אם הוא חכם יפקח את עיניו. וימצא גם בתולדת דברים רבים נוצרים. לשני דברים. כנחירים ולשון וכו׳. ולזה ג״כ יכוון כאן בבואו לתת טעם למצות הקרבנות. ואמר כי הלא מצינו בטבע ברית יחיד כלומר דבר אחר המשמש לתעלת שני דברים. כנחירים להוציא המותרות מלחות הראש ולחוש הריח. והלשון לדבר בו ולחוש הטעם וכדומה וא״כ הלא יתכן ג״כ להיות כונת מצוה אחת לתעלת דברים רבים: כי בתת. ר״ל טעם אחד למצוות הקרבנות כי הש"י שער כי ע״י ההקרבות והקטרות הללו כ״א בזמנו תמלט ותנצל הנפש הנדבקת בו מנגף ויתר השחתות הבאות מצד הטבע. וכמ״ש הרב בפ' תשא במשל מהעור הסמוך על איש פקח המנהל אותו ומסירו מכל אבני נגף בלכתו. וזה רק לאדם שהוא לחלקו ודבוק בו ושומר תורה אשרהו ומי כמהו מורה ומנהל ישר לדעת איך להתקרב אל המועיל ולברוח מהנזק ע״י פעולות שונות. וכמ"ש לפרעה פן יפגענו בדבר. עלינו ללכת לזבוח לה׳ במדבר. ובתחלת תשא אמר לכפר על נפשותיכם ומתחלה אמר ונתנו איש כפר נפשו ולא יהיה בהם נגף. הרי ששערה חכמתו יתב' כי ע״י נתינתם מחצית השקל בכל שנה לצרכי ההקרבה וההקטרות שצוה עי״ז ימנע הנגף: לעתידות. כמ״ש בבלעם שהקריב העולות להמשכת הנבואה ולהוריד שפע וכח העליונים עליו לחזות העתידות. וזה טעם שני: סוד התולדות. הוא סוד הטבע כי הדם היא הנפש ותבוא נפש הבהמי ותכפר על נפש האדם. ומזה נשכיל לדעת כי נפש האדם גבוה ויקרה מנפש הבהמיי. וחטאי האדם באים מנפש הבהמיי אשר לו. וכדומה: והחטאות והמצות. צ״ל והמנחות. ור״ל עוד טעם כי ע״י החטאות והמנחות יהיה טרף לכהני ה' ולכלכל נפש מורי התורה: קודם המצוות. צ״ל קודם המלואים. כי בפ' צו אמר קח את אהרן ובפ׳ שמיני גמר כל ענין המלואים שהתחיל בהם בפ' פקודי והפסיק בנתיים בדיני העולה ויתר הקרבנות:
ב
קרבנכם כלל. דבוק עם פסוק שאחריו. ואם עולה פרט איזו קרבן: מפורשת. שהיא עולה כליל לה'. וכן היא העולה על מוקרה. ועיין פסוק ד' לקמן מפרש עוד טעם לשם עולה ואולי יכוון לזה גם פה:
ג
בטעם אם צ״ל עם דהל״ל אל פתח אהל מועד יקריב אותו לפני ה' לרצונו. לא "לרצונו לפני ה׳״ שירצה לפני ה׳ כדרש הדרש:
ד
שנה הכתוב. כי שם אמר וסמך אהרן את שתי ידיו:
ה
כמו עולת הצאן. זה דבוק עם מ״ש אח״ז על ירך המזבח צפונה. והנקודות שביניהם ט״ס. ולפי שכאן לא ביאר בפרוטרוט מקום השחיטה ואמר רק לפני ה׳ למדו משם:
ח
הגוף. שהם דייקו ממה שאמר את הראש לא ואת הראש. ולכן אמרו שמלת הנתחים כוללת הכל. והדר מפרט את הראש ואת הפדר שהם נתחי הגוף: ונתח אותו. להלן פסוק י״ב: ולנתחי הגוף. צ"ל לנתחי הגוף: והעד. ששם נאמר את הראש קודם ואת הנתחים. הרי שאינו כלל ואח״כ פרט. שאין דרך הכלל להכתב באמצע הפרטים: הוא גדול. וצריך שני בני אדם לשאת הנתחים אמר וערכו ל״ר:
ט
למלת הכל. לא למלת עולה כי עולה ל״נ ואשה בצירי ל״ז: מפורש. בפ׳ נח בפסוק וירח ה׳:
יא
שמגדל. הוא הכתוב שם הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. ולפי פירוש הרב יהיה הר ציון. העומד מחוץ לצפון הקריה:
טז
היא רחוק. כי מערבו היה לפני פתח המשכן ומזרחו הוא מקום היותר רחוק מהמשכן: גם שם. שאין הפירוש קדמה של מקום הדשן. לז״א כי קרמה שב אל המזבח וכמו שביאר הטעם כי הוא מקום רחוק מהכבוד יותר משאר הצדדים. ואל מקום הדשן השמיענו שגם הדשן ישימו שם. לפי שבפ׳ תרומת הדשן אמר רק ושמו אצל המזבח ולא פירוש איזו מקום. השמיענו פה מקומו וה״ז בא ללמד ונמצא למד. ואם נפרש שמלת קדמה שב אל מקום הדשן לא נדע המקום ביחוד גם פה גם שם בדשן:
ב
א
אדם. שחסרה מלת אדם והל״ל ונפש אדם כי תקריב:
ב
לקמצים. שפירושו מעט מעט. וכ״כ פירושו שיקח מעט ממנו: *קומץ מלא. צ״ל מלא היד:
ג
בשוה. עיין לקמן פסוק יו"ד ומש״ש ותבין כונתו:
ד
עבות. שהם היפך מהרקיקין הכתוב אח״ז:
ה
תחת ה'. כי שרשו חבה על שנחבא בין ב' הקערות המאכל:
י
אחריו. שאין הפירוש שיחלקוה אהרן ובניו בשוה וכמ״ש לעיל במנחת סלת רק כאן הכונה שיהיה חק עולם לאהרן ולבניו אחריו אבל לא יאכלוה רק הכהן המקריב אותה כי כן נאמר בפ' צו שמנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ועל מחבת ומרחשת ומאפה תנור אמר לכהן המקריב אותה לו תהיה: שתי המנחות. צ״ל על שלש. או ר״ל על מיני שתי המנחות שכתוב פה בשניהם לשון אחד לאהרן ולבניו ובפ' צו ביאר ההבדל ביניהן:
יא
עזרא. הוא ד״ה שכתבו עזרא. ובד״ה ב' ל"א ה' כתיב וכפרוץ הדבר הרבו ב״י ראשית מן תירוש ויצהר ודבש. וחיוב התרומה אינה רק מהתבואה והפירות:
יב
פירוש לה. שזה סותר למ״ש תחלה לא תקטירו ממנו אשה לה' וכן למ״ש אחריו ואל המזבח לא יעלו. רק פירושו שהגם שהם קדש לה' הם רק לענין תנופה והגשה. אבל לא להקטרה על המזבח:
ג
א
מפורש בשמו. שהם לשון שלומים לנדר ולהודאה. כמ״ש זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי:
ד
וכסיליהם. בישעיה פירש הרב שהם כוכבים הסמוכים להצירים. וכן הכסלים סמוכים לצירי הבטן:
ט
כאשר היא. החלב עם הבשר קרוי אליה. וזה פירוש תמימה: ותעו הצדוקים. כי ממקרא זה למדו שהאליה אסורה משום חלב. ועיין בפ׳ צו בפסוק כל חלב וכל דם: או החלב. ר״ל או שניהם בכינוי וי״ו נסתר או שניהם בלא ווין: עץ. ששם השדרה מתפצלת לכאן ולכאן כענפי העץ:
יב
הכבש. שאמר לעיל או זכר או נקבה וסיים אם כשב הוא מקריב הרי ששם כשב כולל זו״נ וכמו כן מלת עז:
טז
זה הכלל. כי כבר פרט לעיל את החלבים שיקטירם לה׳ וא״כ האי כל חלב למ״ל. ולז"א שהוא קשור עם הפסוק שאח״ז והוא כלל ואחריו הנמשך מזה: השניה. ר"ל בפ׳ צו ז׳ כ':
ד
ב
ל"ת. כי כל הענין הזה נכפל בפ' שלח רק שם כתיב ולא יעשה אחת מכל מצות ה׳ ששגג במ״ע ולא עשאה: כן כתוב. בפ׳ שלח הקהל חקה אחת וגו׳:
ג
כאשמת. שעליו להיות זהיר ולסוף נכשל כאיש המוני אשר לא ידע להזהיר עוד:
יב
שיש שם. שהרי כבר אמר אל שפך הדשן והכפל על שפך הדשן מורה שעל הדשן ממש ישרך לא רק במקום ההוא:
כא
פר לעולה. כרשום בפ׳ שלח:
כג
דרך קצרה. שהל״ל מתחלה שידע מעצמו ואח״כ או שיודיעוהו אחרים: כמו לכהן. שלא הזכיר כלל מהודעת החטא לו ומובן מעצמו: או תיש. ואח״ז כתיב ומלך אלקום עמו. הרי שהתיש בעזים כמלך באנשים. ולזה מביא הנשיא תיש. שהוא זכר ואיש הדיוט מביא שעירה:
ה
א
קצרה. שהל"ל קול אלת החרם:
ב
וחביריו. הגמל השפן והארנבת שנזכרו להדיא ומ״ש אח״כ בנבלת בהמה טמאה הם הבלתי מבוארים להדיא:
ד
שהוא חייב. דאיך תזהיר התורה לבל יחל דברו ולהרע לאחר. לז״א שנשבע להרע למי שמגעת לו הרעה במשפט:
טו
*כי חטאת. צ״ל כי אם החטאת הוא:
טז
ידע. ר"ל אע״פ שלא הזכיר פה או הודע אליו חטאתו. מסתמא מיירי שנודע לו:
יז
שלא ידע. מתחלה כלל מהאיסור וזה היא לשיטת הרב שכאן מיירי ג״כ בנודע לו החטא ודאי: או אשם תלוי. זה לפי דעת הרבים שהביא לפני זה:
כא
בעומתו. צ״ל לעומתו שלכן נקרא הרע עמית שהוא לעומתו ושוה לו:
כב
על ממון. שפשט הדברים משמע שנשבע על השקר. לכן פירש שהוא כאלו אמר ונשבע על ממון שבועת שקר. והראיה שלקמן אמר עליו לשקר. ולא אמר על שקר:
כה
בראשון. שאמר כערכך ולח הודיענו איזו ערך לז"א כערך אשם מעילות שהוא בערך שני שקלי כסף: חומשים. עיין במדבר ה׳ ו': שם הפועל דהל״ל לאשום בה. ואשמה הוא שם: