עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
בראשית
א
א
חכמינו אמרו. דע כי הב׳ תבא לשמש בראש המלה על חמשה הוראות כמו שאמר המדקדק בעל הלכה למשה ז״ל. וב'. במקום. ובזמן. בנויה. בעזר. ודבוק. וכלים עשויה. במקום כמו עומד בחצר פירושו תוך החצר. בזמן כמו בערב בבקר. בעזר כמו בך ננהגח בדבוק כמו הנוגע באיש. בהר. וכלים כמו באבן או באגרוף. והנה בא הרב לבאר כאן מה שמושו והוראתו של הב׳ של בראשית. ודעה ראשנה הובאה ג״כ ברש"י שאמר היה לו לכתוב בראשנה הרי שהשוה מלת בראשית למלת בראשנה שהבית נוספת וכמ״ש ראשנה יסעו. וגם הי״א הובאו ברש״י. ולפ״ז תשמש הב׳ להוראת הזמן. שם: נושא בלי טעם. לדעתי צ״ל נושא כלי כעס. ור״ל הבית הזאת תשמש כב' הכלי שהוא במקום עם. וכמו ויוציאם בכסף וזהב. שפירושו עם כסף וכ״כ בראשית כמו עם ראשית וטעמם וכונתם להשמיענו כי יש ראשית לשמים וארץ. וכאלו הראשית הוא שם מפשט לאמר כי הראשית הוא כלי אומנתו שבו ברא הכל ולא בעזרת חומר הקדמון כדעת קצת הפילוסופים: שהוא סמוך. ופירושו כמו בראשית בריאת שמים וארץ. וכמ״ש הרב לקמן בפסוק השני. ואע״פ שהרב חלק לעיל על הי״א שבראשית הוא לעולם סמוך. לא חלק רק על אמרם שהוא סמוך תמיד בלי יוצא. וע״ז חלק שמצינו מלות ראשית בלתי סמוכות: לא ברה אתם לחם. (ש״ב י“ב י"ז) והנה כפי הנראה היה כתוב בנוסחת התנ"ך שלפני הרב. לא ברא באלף וגם פה בדברי הרב צ״ל כן. וכ״מ מפירוש רבינו ישעיה הנדפס במקראות גדולות דפוס ווארשא. שכתב שם בפסוק ההוא וז״ל:ולא ברה אתם לחם. כמו ואברה מידה ונתחלף הה״א באלף. ע״כ. ולפ״ז יובנו היטב דברי הרב פה. שאומר כי מצאנו בתנ״ך מלת ברא על שתי הוראות: על לשון בריאה ולשון אכילה. רק שמלת ברא בלשון אכילה היט באמת מנל״ה והל״ל ברה והביא ראיה ממה שמצינו זאת ההוראה בבנין הפעיל על משתל נל״ה כגון במלת להברות שוה למלת להפנות. להכות. ואלו היה מנל״א הל״ל להבריא על משקל להמציא. וא"כ נשאר למלת ברא מנל״א רק הוראת בריאה. וממנו נגזרת מלת ובראת לך (יהושע י״ז ט״ו) בפעל שאיננו משרש ברר רק מברא. ולפי ענינו לשון גזרה וכריתה וכן כאן פירושו לשון גזירה וגבול ותקון: והלב גוף. ר״ל הגם שהלב גוף והנשמה איננה גוף בכ״ז ייחס הנשמה ללב בעבור שפעולות הנשמה יתראו בלב. אף אתה אל תחמה שייחס להבוי״ת שם אלהים המשותף גם למלאכים ע״י שהם עושי רצונו ומראים פעולותיו: להיות משטרו. הכתיב (באיוב ל״ח ל״ג) הידעת חקות שמים. אם תשים משטרו בארץ. ולפי פירוש הראב״ע שם קאי כינוי הויו של משטרו על השמים. והזכירו בכינוי יחיד. ושמים הם רבים? לז״א שפירושו משטר כ״א: גובה ומעלה. מלשון שם שמורה על מקום הבלתי נמצא לפנינו ושמים מורה מקום רחוק וגבוה מאד: ולא יתפרדו שלא יבא לעולם בלשון יחיד. וכן מלת רחים על שם שמורכב משתי אבנים. ולא נמצא בלשון יחיד. וזה נקרא ריבוי הזוגי: והמים כחוט. כן נמצא הגירסא בקצת דפוסים וצ״ל השמים כחוט הסובב. ורצה לתרץ מדוע לא נזכר רק השמים וארץ ולא כל העולם ולז״א הגאון כי הכל בכלל כי הארץ מרכז הבריאה והשמים יקרא השמים העליונים על הכל וכל שביניהם בכלל. ולפי דעת האחרים כלל בפסוק הראשון ארבעת היסודות שמהם כל הנבראים. ולפי דעת הרב אינו כן שלפי דעתו לא דבר כלל בכל ספור מעשה בראשית מעולם הגלגלים רק מעולם השפל. ופירוש השמים הוא הרקיע שהוא האויר כמ״ש הרב להלן. ולפי שביום שני נברא הרקיע וביום ג׳ היבשה הוצרך לספר כי בתחלת הבריאה היה מים מסביב ותהו ובהי והוצרך לברוא האור ביום ראשון ומחוזק האור ולהטו נתהוה האויר בשני ויבשה הארץ והוציאה צמחים בשלישי. ויהיה פירוש של בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כאלו אמר בראשית בריאת האויר והיבשה וגו׳ וברביעי נבראו המאורות. הכונה שע״י שכבר נמצא האויר והיבשה נתראה האור של הכוכבים והמאורות פה בארץ כידוע שסבת הראיה הוא האויר המוליך ומעביר קוי האור וחזרתם שוב בהנקשם בפני האדמה. ואחרי שכבר היה אור ואויר ויבשה יתכן לברוא החיות והאדם למען ימצאו מיכן הצריך להם. ולפיכך נוצר האדם אחרון כי הוא הצריך גם לבהמות וחיות לשמשו ולעבוד עבודתו. והרב חולק על המדרש שנברא הכל בראשון. רק שנתקן כ״א דבר יום ביומו על מקומו ומצבו: ולא יתכן להיות. זה נמשך למטה. ור״ל ולפי שלא יתכן להיות וכו׳ לכן אמרו ששניהם כאחד נבראו והוא סתר ראיתם: והעד קורא אני. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו (ישעיה מ"ח י״ג) ויפרשו הם מלות קורא אני על עת הבריאה. והרב סתר זה. כי איך קרא להם בעוד אינם. רק הפירוש שהם עומדים יחד בכל עת נכונים לפקודתו: הזכיר הארץ. ר״ל שאחרי הפסוק לעולם ה׳ דברך נצב בשמים כתוב לדור ודור אמונתך אתה כוננת ארץ ותעמוד. וכתיב בתרייהו למשפטיך עמדו היום. כלומר לעשות רצונך הם עומדים מוכנים בכל יום ובכל שעה. וכן הכונה ג״כ בפסוק קורא אני אליהם יעמדו יחדו דלעיל:
ב
בכ״מ. שכל הסגולים כמו מלחם גבר ישתנה רק באס״ף לקמץ ובמלת הארץ יבוא תמיד בקמץ: על וי״ו והארץ. המירה על חיבור שני דברים כמו ראובן ושמעון, ובכאן הל״ל היתה הארץ. לז״א שבלשון ישמעאל הפ״א רפה תבוא ג״כ לתוספת ותפארת המליצה: כי לא דבר משה. שב למה שאמר כי פירוש בראשית ברא וגו׳ הוא בראשית בריאת הרקיע והיבשה שהרקיע הוא האויר ופירש שמים האויר נתן טעם לפירושו זה למה לא פירש השמים על השמים העליונים: שהשמים בפסוק ראשון. שהם הביאו ראיה שהשמים הם העליונים שהרי נאמר בראשית ברא וגו' משמע שנבראו בראשון ואלו רקיע נברא בשני. אך מה יעשו במלת ארץ שנזכר ג״כ ביום ראשון לפירושו שלא פירשו ברא כמו ברוא רק ברא אז ממש והנה הארץ לא נבראה רק בשלישי כמ״ש שם ויקרא אלהים ליבשה ארץ ? וא״ל שביום ראשון נבראת ארץ אחרת מזו היבשה. שהרי יש ראיה אמתית להסברא ושקול הדעת שלא יתכן להיות עוד איזו ארץ. לפי שכל הכבד יפול למטה וכל הקל יעלה מעלה. ולו נמלא באיזו מקום איזו חומר כבד היה נופל לארץ. לפי שיטת הקדמונים שלא ידעו עוד מחוקי קעפלע״ר וניוטא״ן בסגולת משיכת הגופים זא״ז: רחוק הוא מאמצע. כי רוחב ירושלים הוא 32 מעלות לצפון המשוה, והכונה באמרם כי בהמ״ק בטבור הארץ היא באמצע הישוב של ב״א: זכרים ונקבות. שמים העליונים הם משפיעים להתחתונים וכל מקבל ומשפיע הוא בחינת זכר ונקבה:
ה
יום אחד. למה היה אז הלילה והיום לחיבור יום אחד. הא המאורות לא נבראו עד יום רביעי. שמאז והלאה שייך שפיר לקרות המעל״ע יום אחד מרגע זריחת השמש היום עד זריחתה למחרת שהשלימה הקפה שלימה. משא״כ ביום הראשון שאז שמשו רק אור נברא וחשך. למה התחברו שניהם כאחד להקראות יום אחד. ומה שייכות להחשך להקרא יום. לז״א לתנועת הגלגל. ומוכיח מזה שיטתו שבזה לא מדבר מהשמים העליונים. ויוכל להיות שהם קדמו לבריאת עולם השפל וההפסד. ומה שאמרו חז״ל שיתא אלפי שנין הוה עלמא משמע כל העולם אף העליונים ? יש בזה איזו סוד ואין השנה כפשוטן של דברים. ואחר שפירש יום אחד על תנועת הגלגל א״ש מה שאמר ויהי ערב ויהי בקר של יום אחר שהשלים הגלגל הקפתו אז בראשונה על כדור הארץ שנברא אז. כמו ביום שני שע״כ הפירוש כן. ועיין בדברי הרב פ' בשלח פסוק אכלוהו היום ומש״ש ותבין כונתו, יותר מבואר:
ו
שקצות השמש. צ״ל השמים ורמז לדברי המדרש בפרקי דר״א כי בין מים העליונים שעל לרקיע ובין מים התחתונים שבאוקינוס אינו אלא כמלא נימא. ואם פירוש רקיע הוא האויר, הדברים מובנים כפשוטן כי המים העליונים עולים דרך האויר מן האוקינוס תדיר ומתקבצים ממעל לענן גשמים. ויונקים דרך האויר מים עדי שיהיו כבדים מן האויר ויפלו בדמות גשם:
ז
וטעם ויהי. אחרי שאמר ויעש אלהים את הרקיע מה משמיענו שהיה כן. אחרי שכבר נעשה ונגמר:
ח
ואדם כן. דלהלן ה' ב' כתיב ויקרא שמם אדם ביום הבראם וקאי על הקב״ה. ומשמיענו שגם האדם עצמו נקרא ע״י הקב״ה ופשיטא שלחמשת הדברים שנבראו קודם האדם שהקב״ה קרא להם שמם לבד המינים הפרטים שהביאם אח״כ להאדם לקרוא להם שם. וחלק בזה על המדרש ששאל הקב״ה לאדה״ר מה שמו יקרא לו ואמר לי נאה להקראות אדם:
יא
התולדות. ר״ל שהטביע בהם הטבע של כל אחד ואחד להוציא מה שיש בכחו ונשאר בו לעולם הכח ההוא ולא ישנו את תפקידם:
יד
ודלוג דמות הכוכבים. כפי הנראה יכוון בזה לככבים המעופפים בלילה, ואולי לדעתו הסבה בזה שאיזו גוף ערפלי דק יעוף ממקום למקום באויר התבל , וכאשר יזדמן לעבור במעופו מול איזו ככב מאיר ונוצץ ויפלו קוי אורו על הגוף ההוא יתראה לעינינו כאלו הככב עובר ממקום למקום כמראה אשר נראה בראי המתנועע במהרות מזל איזו נקידה נוצצית: והיו לאותות. נ״ל שצ״ל והיו למאורות. וצריך לציין פה לפניו הפסוק ט״ו. וכונת הספרדי לומר כי ידוע שהלבנה והחמה והכוכבים הם בשמנה גלגלים זה למעלה מזה. וכיון שאמר על המאורות פה שהם ברקיע מוכח מזה שהרקיע הוא השמים לא האויר כסברת הרב. ודחה זה. רק הכונה שע״י האויר יתראו המאורות ולולי האויר שהוא האיתו״ר הדק ע״פ שיטת חכמי הטבע שלנו המרעיד את קוי האור ומיליכם אלינו אזי היה חשך סביבותנו הגם שהיו המאורות בשמים. ומ״ש הרב "וקדם במקום הזה אינו מזרח" רמז בזה ראיה לשיטתו שיוכל היות שבריאת הגלגלים קדמה הרבה לבריאת הארץ ממה שקראם קדם. והגאון ברח מזה המקום ולא השמיע דעתו. כי זה מכחיש דבריו בפסוק יהי רקיע. שפירשו ג״כ כהספרדי:
טז
ולא זה גדול מזה. ר״ל ומה שאמרו חכז"ל שנבראו שוים זל״ז ולא היה זה גדול מזה אינו כפשוטן של דברים רק רמזו בזה איזו סוד בענין מעיטת הלבנה. ומ״ש ״ממשלת השמש ביום״ הוא ענין בפ״׳ע. ודבוק למה שאחריו ובא לפרש הכתוב ולמשיל ביום. והנקודה שביניהם בדפוסים אחדים היא ט״ס:
יז
על מלת ויתן. דהל״ל וישם. כי לשון נתינה לא שייך רק בדבר הניתן לחבירו:
יח
ע״פ שלשה עדים. ר״ל בעת שיתראו שלשה כוכבים בינונים ברקיע אז נקרא צאת הכוכבים והוא לילה לכל דבר:
כ
עם הגבהה. צ״ל עם הגברה ור״ל שמלת שרץ תורה בכ״מ על רבוי תולדות כדרך השרצים שמולידים ולדות רבים כמו וב״י פרו וישרצו. וכל המבארים במחכ״ת נדחקו בזה בחנם: עם פני. כי לפי פירוש הגאון מלת רקיע על השמים הוקשה לו כתוב זה כי איך יעופו העופות על השמים. לז״א שפירושו כמו עם פני והכונה תחת השמים. ולז״א הרב שסוף סוף לא נמלט בזה מהשגה. כי פני השמים הם גבוהים רבבות פרסאות ממקום שמגיע מעופת העופות אלא ע״כ שפירוש רקיע הוא האויר: עד יכונן. ונקרא בנין מרובע. שעה״פ ולה״פ כפולים. כי שרשו עוף כון מנע״ו:
כו
שם התאר. ואינו סימן הרבים בעתיד. כי איך יתכן רבוי באלהות. לז״א כי הנו״ן הוא לסימן נפעל. כאלו כתוב יהי נעשה אדם: וטעמו בצלם. צ״ל וטעם בצלמו; שמצאנו לא נכו. והוא מבנין פֻעַל א״כ יוכל להיות נכַה מקור מפִעֵל, כי אין תולדה בלי אב ואחרי שמצאנו השרש נכה בפֻעל בע״כ שימצא גם בפִעֵל. ואם יהיה נכה הנון סימן הרבים יהיה מהפעיל ותולדתו הוכו בהפָעל. ודברי בעל אבי עזר בזה לא זכיתי להבין כי לא יעלה על הדעת לומר שהוא מהקל: ארמית הוא. ואם בלה״ק יהיה לשון רבים דרך כבוד האם גם בכל הלשונות הוא כן? ועוד איך יכבד דניאל עצמו לפני מלך. א״ו דמלת נאמר (דניאל ב' ל״ו) הוא רק בדרך הכנעה ששיתף עוד חכמים עמו שלא להחזיק טובה לעצמו וכמ״ש שם הרב. ואין זה שייך כאן. גבי נעשה אדם: והוא הכל. הרב מרמז בזה לדעת קצת מפילוסופי זמנינו כי כל כחות הטבע הכלליים השולטים בעולם ובהבריאה בכללה הם ניצוצי עצם האלהי וממנו יצאו ואליו ישובו. וגם המקובלים הולכים בשיטה זאת. וענין זה מרמז הרב בהרבה מקומות בספרו כי כחות הבריאה הם רק חלקים מהכח האלהי הכללי. וכענין הזה גם נשמת האדם הוא מקיר כל הכחות ופעולות הגופניות השונים למיניהם. והוא כעולם קטן בפ״ע. ע״כ יאמר עליו בצלמנו כדמותנו: והנו אחד. זה ענין בפ״ע בא לתרץ סתירת הכתוב ברא אותו ואח״ז ברא אותם: והוא נברא זו״נ. וכמו שהמלאך קיים לנצח באיש לעומת זה נברא האדם זכר ונקבה להיות קיים במין. והנה הוא בצלם אלהים גם בזה:
לא
שיום סמוך. הוקשה לו דהל״ל יום ששי כמו שאמר עד כה יום שני יום שלישי. דה״א הידיעה לא תבא בלתי רק על דבר הנודע ונזכר מקודם. או המובן מעצמו מאיזו דבר הוא מדבר. וזה לא שייך כאן. לכן פירשו הי״א שפירושו יום ששולט בו מזל גלגל הששי. כי בכל יום מז׳ ימי השבוע שולט מזל אחד מז' כוכבי לכת. לפי דעת האצטגנינים. והוא המזל העולה על האופק ביום ההוא בשעה הראשונה על היום. והמזל ההוא מכונה בפיהם בשם "בעל" זה היום לפי שהוא המושל עליו: על דעת אנשי המזלות. כי לפי הנ״ל ע״פ דת הי״א שולט ביום ששי גלגל הששי שהוא צדק. ולפיכך שפיר באה עליו ה״א הידיעה לפי שהגלגל ההוא נודע וניכר לכל המתבונן על תהלוכות הכוכבים. אך באמת ע״פ דעת אנשי וחכמי המזלות אינו שולט ביום ששי מזל צדק. רק ככב נגה בראשית היום ולבנה בתחלת הלילה. כמ״ש ג״כ במס׳ עירובין נ״ו ע״א תחלת הלילות כצנ״ש חל״ם. תחלת הימים חל״ם כצנ״ש עיי״ש. וא״כ אם אמנם סברת הי״א היתה צודקת על יום השביעי שאז שולט בעל גלגל השביעי ביום. משא״כ ביום הששי:
ב
ג
לעשות תחת עשה. ר״ל כי במקרא זה מפרשים אשר ברא אלהים לעשות. כאלו כתב אשר ברא אלהים ועשה. דהיינו מתחלה בראם ואח״כ תיקנם על מתכונתם. ובמקראות שלמעלה ויכל אלהים וגו׳ אשר עשה. וישבות וגו׳ אשר עשה מפרשים אשר עשה הראשון כמו אשר ברא. בכדי שתהיה בריאה ועשיה בכ״א ולא יהיה כפל לשון ללא צורך. ולפי דעת הרב אינו כן רק כמו שפירש לעיל ששניהם בלשון בריאה. ולעשות ר״ל להוליד בדומה. כי הוא לשיטתו במלת ברא כי איננה נופלת דוקא על הבריאה יש מאין: רק על התקון ולשום גבול נגזר. ורק להלן בהכתוב בהבראם ביום עשות שנכתבו שניהם כאחד זאח״ז מפרש מלת עשות בלשון תיקון:
ה
שהוא עץ פרי. לאפוקי מאותם המפרשים מלת שיח לשון קוץ והביא ראיה שהוא עץ פרי ממה שאנו רואים כי האדם לען השדה נמשל במקרא בכל פרטיו. כי מצינו באילנות סעיף ובד על ענפיו וניב על הפרי ושיח על העץ ולשון זה ממש הושאל ג״כ אצל האדם. יאמר על מחשבותיו בלשון סעיפיו ושרעפיו ובדיו וניב שפתים על הדבור כי הדבור הוא כמו פרי ומצינו ג״כ שית שפתים. א״כ שיח הוא ג״כ מלשון פרי כמו ניב:
ו
פירושו ולא אד. כי לא האמור למעלה בכתוב לא המטיר מוסב גם על מקרא זה. וזה נקרא בלשונו מושך עצמו ואחר עמו. כמו שתמצא לשון זה בהרבה מהומות בביאורו:
ח
ופי׳ גן. צ״ל בגן כי מהפסוק לא נדע היכן שם את האדם אם בעדן או בגן. באמרו סתם וישם שם את האדם. לזה פירש בגן שמו. ממה שמצינו כתוב ויגרש אלהים את האדם מגן עדן הרי שבגן היה: יש לו סוד. כי ידוע כי על שם עצם פרטי לא תבא ה״א הידיעה לומר הראובן. לז״א שיש לו איזו סוד שמרמז על שם המין. שאלולי גרם החטא היתה טבע הבריאה שיהיו כל בני אדם בג״ע. או סוד אחר. או יהיה שם תאר כאלו אמר הארמי כלומר היצור הלקוח מהאדמה:
י
מכובד הראש. צ״ל מכבר הראש. כמו ויקח את המכבר (מ״ב ח׳ ט״ו) ופירושו כר הראש:
יא
כי פישון יאור מצרים. הוכחתו מדכתיב הכא הוא הסובב את כל ארץ החוילה. וכתוב וישכנו מחוילה עד שור אשר ע“פ מצרים: וידוע כי גיחון. זה דחיה לדעת הגאון. כי שאר ג׳ הנהרות היוצאים ג״כ מגן עדן שהם גיחון ופרת וחדקל הם במזרח א״י כי גיחון היה סמוך לירושלים. ופרת הוא גבול מזרחי של א״י שנאמר עד הנהר הגדול נהר פרת. וחדקל הוא העובר על בגדד שהוא ג״כ מעבר השני של א״י. ונהר מצרים הוא רחוק מא״י הרבה לצד מערב. ואיך יתכן שהוא נפרד כ״כ הרבה משאר רעיו. והדחיה הזאת נמשכת בדברי הרב עד הנה שלשתם מזרחיים. וכלומר ומדוע הוא לבדו מערבי הרבה לא״י: ויאור מצרים יוצא. זה דחיה שנית לדברי הגאון מצד מחזה הטבע. כי ממה שנראה יאור מצרים מתרבה ומתגדל בקיץ שהוא שלהי דקייטא לא בימי האביב כנהרות שלנו מוכח שמקורו הוא לצד דרומי מקו השוה. שכל ימי הקיץ אצלנו שם ימי השלג והגשם. ובשלהי דקייטא אצלנו יתקרב השמש לצד דרום. ויתפשרו שם השלגים ויתגדלו הנהרות. וכיון שהג״ע הוא תחת קו השוה ממש. והוא האקלים היותר חם. שכן מצינו שהלכו אדם וחוה ערומים. ויאור מצרים הוא בצפון המשוה. ואיך יתכן שמקורו מתחת לקו השוה ומשם יסוב לדרום קו השוה הרבה וחוזר שוב ומתעקם בחזרה ועובר לצד השני של קו השוה ודבר כזה הוא מתנגד לטבע זחילת המים. מן הגבוה לנמוך ואם דרום קה״ש נמוך ממקורו איך העפיל שוב מלות עליו בחזרתו: מצות לא ידענום. צ״ל מלות לא ידענום. וראיתו של הגאון מחוילה אינה ראיה. כי מלות אשר ע״פ מצרים קאי רק על שור לא על חוילה. וחוילה הוא קרוב לא״י:
יב
על עין המן. הוא סתירה לדברי הגאון. שהרי הכתוב לא דימה את המן לבדלח אלא לענין המראה כמו שנאמר ועינו כעין הבדלח לא לענין הקוטן והעיגול. א״כ אין ראיה שהבדלח הוא האבנים הדקים שבמים: מקבל זח השם. עיין בפ' שמות בפסוק אהיה ועוד בהרבה מקומות כי שם אלהים מורה על ההנהגה הטבעית וכחותיה. ושם הויה מורה על שידוד הטבע והמערכת לפי הגמול ההשגחיי. ואם אין אדם בארץ אין גמול ואין שידוד הטבע. אין משפט ואין רחמים: והנה שכחו, ר"ל כי הי״א מפרשים הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ממקום שנאמר בו מזבח אדמה. כמו שמובא ברש"י וא״כ כיון שכתוב אחר חטאו "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" משמע שנגרש מג״ע ונתישב בא״י. אך מקרא מלא דיבר הכתוב אחר המבול ויהי בנסעם מקדם. משמע שער המבול נמצאו בניו בקדם מקום נטיעת הגן. ומוכח מזה כי הוא לוקח מאדמת קדם:
טז
בד״א לא ידע. ר״ל בעניני תאות המשגל. ויותר נראה להגיה שצ״ל בדבר אחר. וכמו שכינו ג"כ חז״ל החיבור הטבעי בשם זה:
יח
כי יש בו. צ״ל כי יש לו וכונתו לתרץ דלפ״ז דה״ל כאלו כתוב וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה. א״כ האי לו מיותר הוא לגמרי והל״ל וכל אשר יקרא האדם לנפש חיה: וכן ויהי מתיו. קאי ג״ה על לא המוזכר מקודם והכונה ואל יהי מתיו מספר. וכן ולא למדתי חכמה ודעת קדושים (לא) אדע:
כג
ודבר לילית דרש. ר״ל מה שאמרו חז"ל שאותן ק״ל שנים שפירש מאשתו בא על שידין ולילין. וכן על פסוק זה זאת הפעם שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו. אמר שפשוטי הדברים מרוחקים מאוד אף מאדם ההמוני מכ״ש מיציר כפיו של הקב״ה. אך אין הדברים כפשוטם ויש איזו סוד וכונה לוטה בהמדרש הזה: וטעם יקרא. ר״ל בלשון זכר והל״ל תקרא. לכן אמר שקאי על השם. ששמה יקרא. ושם הוא ל״ז: ואם לא נמצא. ר"ל האב משרש לקח בלתי נמצא רק בקל לא בכבד. בכ״ז התולדה באה בכבד. ועיין בדברי הרב בפ' לך בפסוק ותקח האשה בית פרעה. ותראה דעת הרב כי הוא מהבנין הכבד הנוסף ר״ל מבנין הפעל. כי ענינו מורה שהוא פעל יוצא לשלישי. והל״ל לוקחה. במלאפו״ם:
כה
כדמות העין. כי כמו שהעין המכוסה איננה רואה והפקוחה תיטב לראות כן רוח החכם היא פקוחה בלי מכסה לדעת ולהבין:
ג
ח
ראיה מהתינוק. כי התינוק כ"ז שלא ידע מתאות המשגל הוא צומח ומתגדל יום יום יותר. ובהגיע לו עת דודים והתשוקה הטבעית תמצא קן לה בלבבו יתחילו ימי העמידה ואחריהם ימי ההיתוך. או יכוון כי התינוק כ״ז שלא אכל פת אין צואתו מסרחת. ולפי שיטתם עץ הדעת חטה היה. והיא סיבת הסרחון והרקבון שבאדם:
יא
לבלתי שמור. מביא ראיה שגם שם הפירוש של לבלתי כטעם שלא ואחריו שמור שם הפעל לא צווי. ועפ״ז תיבת וכן נכתב במקומו שלא כדברי אבי עזר:
טז
שם הפועל. ר״ל הרבה הראשון הוא מקור. ותדע כי הרב יכנה בכ"מ את המקור שם הפעל:
יח
לבדו דר. ר״ל כי אין לו עוד אח במקרא ורק במקום זה נמצא. והנקודה שבקצת דפוסים קודם מלת דרדר ט״ס. כי נמשכת למעלה. כן נראה פשטות דבריו. אכן באמת נמצאה מלה זו גם (בהושע י. ח.) וקוץ ודרדר יעלה על מזבחותם, ומבקרים רבים כבר תפשוהו ע״ז כי נעלם ממנו פסוק זה, ולדעתי כונה עמוקה ברברי הרב אלה כי ידועה שיטת הרב במלות הכפולות באותיות השרש באות לסימן ההקטנה וכמ״ש במלת ירקרק שפירושו ירוק מעט, לא כפירש״י ירוק שבירוקין, וזה ג״כ כונתו פה במלת דרדר, כי הוא קוץ קטן, כי הוא לבדו (בשרשו) דר והכפל בא לסימן ההקטנה וזה נכון מאוד. ומ״ש כי אחיו נעדר , ר"ל ג"כ שהכפל דר נעדר בשרשו: מה טעם כי ממנו. הלא נלקח ג״כ מאש וממים ולמה לא ישוב אליהם:
כ
הפרש יש. ר״ל מה הפרש יהיה:
כב
יהיה בטעם וענינו. ר״ל יהיה בטעמו ופירושו. והנקודה שביניהם ט״ס והמלות דבוקות: פירושו כמו אחר. כוון בזה לביאור התרגום אונקלוס. שפירש כאחד הוה יחידא בעלמא. והרמב״ם בשמנה פרקיו הסכים לזה התרגום ויהללהו. שרק האדם הוא היחיד בעולם הזה שממנו ומבחירתו לדעת טוב ורע ואין מכריח לו ע״ז. והרשות נתונה בידו: למה נדגש. עיין בדברי הרב פ׳ שמות בפסוק הנה עם ב״י: וטעם הפסוק. איך יתיחס להבוי״ת שיודע טוב ורע הלא לא יגורו רע ורשע שנאה נפשו. אכן פירושו כמלאכים וכמ״ש שם הרב. והם יחטאו ג״כ לפעמים בשגגה. או ידבר הכתוב בלשון מחשבת האדם. והאדם יאמר כי שדי הרע לו. ועיין בדברי הרב בפסוק למה הרעת פ׳ בהעלותך. וברות בפסוק ושדי הרע לי:
כג
התחלפה הצורה. רומז בזה לדרשת חז״ל במס' סוכה שיחזקאל בקש רחמים על צורת השור שבמרכבה והפכו לכרוב מטעם שאין קטיגור נעשה סניגור לסבת חטא העגל. והרב אמר מאחר שבני דורו לא עשו העגל. מה צורך להפוך הכרוב: כי כרובים המה. הרי שקרא לכל הד׳ פנים בשם כרובים ומוכח מזה שפירש כרוב הוא צורה: על השמש. שידוע שתחת קו השוה החום חזק מאד עד שא״א לאנשים לגור שמה. וקודם חטא האדם היה שם האויר ממוזג. וכשגרשו משם נתרבה החום לבל יוכל האדם לשוב לשבת בגן והוא הלהט המוזכר פה:
כד
ויש לו סוד. ר״ל הגם שהסיפור הפשוט הוא אמת וכן היה. עוד יש לו סוד ג״כ. ובענין הסוד האריכו המבארים הרבה. וכולם צללו במים אדירים והעלו חרס בידם וכפי הנראה יש פה איזו השמטות ודלוגים. לכן אמרתי טוב להשמיט ידי מזה. מהרבות להג ללא הועיל. ואם בשנים או שלשה מקומות ישארו דברי הרב סתומים אין רע:
ד
א
זכר למלת אלהים. כי מלת אלהים מורה על ההנהגה הטבעית ואינו שם העצם. ולזה אמר פה שם העצם. כי האיש נעשה עצם קיים במין. כמו שה׳ קיים באיש: ומלת טוב כלל. צ״ל ומלא טוב בכלל. וכונתו לדעתי שכמו שעולם העליון הוא עולם שכולו טוב בפרטיו. כן גם עולם התחתון הוא טוב בכלל. כמ״ש וירא אלהים את כל אשר עשה וגו׳ דהיינו שהבריאה בכללה היא טובה מאוד ומה שהיא מעורבת רע בטוב היא רק לענין הפרט הנופל תחת העדר ותמורה. ורק בהחלק תחול יד המערכת לשנותו לטוב או לרע. אבל כלל הבריאה הארצית הוא עצם קיים. ולכן ייחס לקיום המין שהע״צ:
ד
סוד הקרבן. להוריד ההשפעה העליונה והכח הנאצל על האדם לפי הכונה של המקריב. והבל פעל בקרבנו והשיג כונתו וחפצו. לא כן קין שיגע לריק: שהם במספר. ר״ל שמלת ימים סתם פירושו שנה. אבל ימים הכתוב אצל שנה או אצל מספר אחר פירושו ימים ממש. לפי שגם במלת ימים סתם אינו זז ממשמעו רק מאחר שסתם ולא הודיע המספר של הימים. יכוון בל"ס לימים כימים הראשונים. דהיינו שנה. ועיין בדניאל ע' בדברי הרב:
ז
שחטא תחת עון. צ״ל שחטאת תחת עון. ור"ל כי התי״ו של חטאת איננה לסימן הסמיכות כמו מחטאת סדום. רק הוא במוכרת ג"כ שם העון. כמו אל נא תשת עלינו חטאת: על היצר. שכינוי הויו של תשוקתו מוסב על תשוקת היצר להחטיאו. וכפירש״י. אך לפירוש זה שפירשו חטאת כמו עון לא מוזכר עוד היצר. ואיך יתכן לומר עליו וי״ו הכינוי אחרי שלא נזכר כלל עד כה:
י
עם קול. דא״כ הל״ל צועק בלשון יחיד. וכן קול דודי הנה זה בא. אם היתה מלת בא שב אל הקול אין שייך לומר אחריו מדלג על ההרים. כי הקול אינו דולג ומקפץ:
יג
בעבור העון חטאת. צ"ל בעבור החטאת עון:
יד
ותראה בו גבורת ה׳. צ״ל יתראה בו גבורת השם. והגם כי מלוא כל הארץ כבוד ה׳ בכ״ז יש מקום מובחר ומקודש יותר להשגת ה' ובהגרשו משם כאלו נסתר מפניו: ולא שלש מאות. שהוא המעוקב ממספר שבעה. וכוון בזה לדברי התרגום יונתן בישעיה בפסוק שבעתים כאור החמה שתרגם על חד תלת מאין וארבעין ותלת, והוא התנגד לזה הפירוש: חיה עם נח. אין הפירוש שחיה ביחד עם נח שהרי באמת מת שת י״ד שנה קודם לידת נח. רק הפירוש שהוא וגם נח חיו שנים רבות יותר מז׳ דורות. שנח היה הדור התשיעי לשת:
טז
צפון מהגן. דהוקשה לו והלא הג״ע היה ג״כ במזרחו של עדן כמ״ש גן בעדן מקדם. וגם נוד מקום שבתו היה קדמת עדן. א״כ היה ג״כ בג״ע אחרי הגרשו משם. לז״א שעדן היה מקום רחב ידים. והיה הג"ע במזרחו והחזיק רק עד חצי אורך מזרחו של עדן. ובחציו השני היה נוד לצפונו של הגן ולמזרחו של עדן. ומה שלא אמר שהיה בצפונו או בדרומו ומנ״ל שהיה נוד בצפון הגן דוקא. נ״ל דהא הג"ע היה על קו השוה ממש. ואם היה נוד בדרום הגן א״כ נגרש האדם לדרום קה״ש. וכתיב ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער שהיא בבל. ובבל בצפונו ש״ע. וכל הישוב הוא בצפון העולם. ש״מ שנגרש האדם לצפון הגן שהוא צפון קה״ש: על שם שמר. מ״א ט״ז כ״ד: כל לה״ק. ר״ל מלבד שאין אנחנו יודעים כל הלשון בלתי הנמצא בתנ״ך וחסר לנו גם מלות רבות שלא נדע פירושם. ובפרט בשמות עבריים אשר לשוא נחפש להבין טעם ופירוש השם כמו למך וכדומה. אך לוא גם היינו בקיאים בכל השפה בשלימותה אין נגרע דבר. אז ג״כ לא יכולנו לבאר את השמות. מפני שנעלמו מאתנו המקרים שעליהם קראו את שמם. ולולא נכתב בתורה הספור ממשה כי השלך אל המים ובת פרעה משה אותו משם לא היינו יודעים בשום אופן סבת קריאת השם וכן יששכר לדבר מסירת הדודאים: ואחיו אח. ר״ל כי גם מלת אח שוה בנטיתה כמלת אב ויאמר בסמיכות אחי:
כב
וכבר הזכרתי. הם העדים השנים שהביא לעיל א׳ ט׳. וכן ויקח האיש וגומר וישאל אתה וגו׳ ומסתמא נתן לה אחר השאלה. וגבי ועתה הורד עדיך נכתב אחר ולא שתו איש עדיו. אלא דשם הפירוש וישמע העם וכבר שמעו. וכדומה:
כו
היה נרגש. כמלת ונשים שהשין דגושה להורות על אות הכפל: השם סמוך. והל״ל אז הוחל ה׳ לקרוא בשם שיקראו שמו על ע״ז. כפירש״י. ובכ״מ המקבל הפעולה מפורש מי הוא. כמו הושב כספי. האשם המושב ובאור אבי עזר בזה דחוק:
ה
א
מעשהו לעליון. כי גם במעשה הבוי״ת אמר בדמות אלהים עשה את האדם:
כד
והמשכיל יבין. ז״ל הרב בתהלים ע״ג כ״ד: מלת לקיחה בלא דבר היא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם ע״כ בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים שהרגיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שלקחו השם. וכעין זה כתב ג״כ במזמור בני קרח:
כט
כמו ירובעל. שאחרי שאמרו ירב בו הבעל על נתנו את מזבחו נקרא בשם זה: והטעם. דלפי הטעם של קריאת שמו היה להם לקראו מנחם. רק שחסר מלת וננוח כי הוא היפך העצבון: ישמרו הטעמים. ר״ל כי בקריאת השמות לא הקפידו שיהיה השם שוה מלה במלה עם סבת והוראת הזמן. רק שנדע בהשם תוכן הכונה והטעם. כמו שקראו ירבשת ע״ש ירב בשת שהוא כינוי לבעל. אף כאן בשם נח לא הקפידו לקרותו דוקא מנחם. כי העניו אחד:
ו
ג
איתכרית רוחי. דניאל ז' ט״ו. איתכרית רוחי אנא דניאל בגו נדנה. שביאורו נכרתה רוחי תוך גופי. וכן כאן הכונה לא אשאיר רוח האדם אשר נתתי לו בתוך גופו רק אכריתנו מעל פני האדמה: ידון שרש אחר כי משרש נדן הל״ל לא ידן כמו יגש וכאן בא על משקל הכפולים כמו יסובו עלי רביו. ויהיה להוראת תיק שני שרשים נדן ודנן: וכמהו נשא. ר״ל ששיאו' ונשא הוראה אחת להם אע״פ שהם ב׳ שרשים: רוח האדם לבדו. זה דבוק עם הקודם שרק רוח האדם לבדו תשוב אל האלהים: ינצח העשוי. לדעתי נראה שצ״ל העושה לעשוי. והכונה כי מאחר שהאדם נוצר ונעשה הלא הוא בידו כחומר ביר היוצר. ויוכל לנצחו ולהכריעו תחתיו בכל עת שירצה. כי היתפאר החומר על היוצר ? ונוכל לבאר דבריו כאשר הם לפנינו. כי ידוע שחומרי המאכל אשר יאכל האדם יתפרדו ליסודותיהם בקיבת האוכל. ומהם יתהוו כל הרקמים אשר בגופו בקחת כל אבר ממנו את החלקים הדרושים להרכבתו. והנה בנעורי האדם בעוד שיהיו כחות הפועלים אמיצים ומהירים במלאכתם יספיקו להגויה החומרים הדרושים לה במדה מרובה די והותר. ע״כ יעלה ויצמח כגן רטוב. ולאט לאט כאשר ילאו כחותיו מעט מעבודתם התמידית וממלחמתם בלי הרף עם הדברים הנשחתים והכלים מתגרת ידם העזה. כן לעומתם לא יעצרו כח להספיק להגויה די מחסורה והותר ויתחילו ימי העמידה בהיות ההוצאה עם ההכנסה שוה בד בבד. ולבסוף עת יתגברו המנוצחים על הכחות המנצחים על המלאכה יגיעו ימי הזקנה ימים אשר אין חפץ לו בהם וכחותיו מתדלדלים יום יום באשר יחסר להם ספוקם. וכן אם תשחיז סכין בפצירה פום. הנה בהיות הפצירה חדשה תשחיז במהרה את הסכין אך בכפלך מעשה ההשחזה פעמים רבות. אז גם הפצירה היותר טובה פנים תקלקל עד כי לבסוף לא יתן הסכין את המשחיז לבוא עליו לנגוף. ויקצור כחו לעמוד נגדו: אל מספר ויהי נח. עיין פירש״י על והיו ימיו וכן בפסוק וימת תרח בחרן:
ד
בתחלה היו ממשפחת. אולי כי נשות נח ובניו היו ג״כ מבני הנפילים דאל״כ הרי נמחו הכל במבול. ואולי היו מעוג שנמלט מהמבול, ועיין בדברי הרב בפסוק ויבא הפליט:
ו
ויפרשוהו ויעד. היא מלה ערבית. ועיין בדברי הרב בפסוק מתנחם לך. ולמען הרחק הגשמיות גם ממלת ויתעצב כי איך שייך עצבון אצל הבוי״ת ששמחה וחדוה במקומו פירשו אל לבו שהוא הנביא שאליו אמר ה׳ זה נתעצב, אך הרב דחה זה דא"כ הל״ל ויתעצב לבו:
ח
וטעם מציאת חן. צ״ל וטעם מציאת חן בעיני. איך שייך חנינה ורחמים בעין. כי מקור הרחמים הוא בלב. לז״א כי מצינו לא חסה עליך עין. וחסה פשיטא שהוא מלשון רחמים וחמלה: