עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
במדבר
א
ב
מפורש. לפקודיהם ומעיד על לשון תשא שהוא מענין חשבון:
ה
להתיחס. ד״ה א׳ ה׳ א' ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף ולא להתיחס לבכורה שאע״פ שניתנה הבכורה ליוסף נשארה לראובן מעלת הקדימה ליחס המספר:
י
בכור השפחות. בכור שפחת רחל שנתנה היא ראשונה ליעקב: ואחריו אשר. שהוא השני של שפחת לאה ונקדם לגד שהוא הבכור שלה בעבור שהוא היה השני לדן בדגלים:
יט
משה. שלא אמר ויפקדום. בל"ר: הוא הדרום. ר״ל ראש התלי היא הנקודה שמשם מתחיל מסלול השמש לנטות לדרום המשוה. וזנב התלי היא הנקודה ששמה מתחיל מסלול השמש לנטות לצפון: ולא אוכל. שלא פה המקום לפרש הטעם לזה:
מה
שלא נפקדו. בא לתרץ כפל הכתובים. שבפסוק מ״ה לא בא להגיד מספר הפקודים. אלא שכל הפקודים היה מבן עשרים. ובפסוק שאחריו בא להגיד מספרם כמה היה:
מו
משני בנינים. הפעל והתפעל:
מט
פי' לא התפקדו. שהכתוב אך את מטה לוי הוא פירוש וטעם למה שאמר לפניו והלוים לא התפקדו: כללם. ר״ל הכלל שלהם. זה פירוש ראשם כאשר פירש שמות ל׳ י״ב:
נב
כשיחנו. כי לא פה מקום הצווי של חניית ב״י רק להלן. ופה רק פירש שבעת שיחנו ב״י סביב למשכן ישמרוהו אז הלוים שלא יקרב איש זר:
נג
אחד מעדתם. דאל״כ האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף ?:
ב
ב
נשר. זה מדרך הסברא להשלים ד׳ צורות שבמרכבה:
ט
בתחלה. דהל״ל ראשונים יסעו כמ״ש אח״ז ושנים יסעו. לז״א שתיבת ראשונה היא כמו בראשונה:
לב
שהתפקדו. באחד לחדש השני ונסעו בעשרים בו:
ג
א
הטעם. שסיפר זה כאן שהרי ביום שדיבר עמו בסיני היה בשנה ראשונה בסיון. וזאת הפרשה הקודמת נאמרה בשנה השנית בחדש השני לכן פירוש כונת הכתוב לאשמעינן שהיו בשנה השנית לאחדים כמספרם בהר סיני ולא הוסיפו כלום. ונלמוד מזה שגם מספר ב״י היו או שוים כבמספר זה. כ״א הצדיקים המבורכים לא נתוספו כלום אף כי שאינו רוחק שלא נתוספו יתר העם: במשכן. ר״ל ממה שאמר אצל פקוד בני לוי במדבר סיני ולא בהר סיני מכלל שזה נדבר אליו מהמשכן: שני בני אהרן. ע״י הקרבתם אש זרה ולולא כן היה מנינם שוה ומזה מוכח שבאמת היו בב׳ המנינים שוה: לא נתנו. לאפוקי מדעה האומרת שבמספר ראשון נכנסו גם הלוים ופה היה מנינם כן בלא הלוים. ונתוספו ישראל כשעור זה: לא פקדם. במנין ראשון בפועל רק צוה להביא להם השקלים והוא ידע בנבואה כמה שקלים היו שהרי שם לא מבואר המנין בכתוב. וא״כ יוכל להיות שהיו כן מספר השקלים עם של בני לוי. אכן הכתוב אמר שם כי תשא את ראש ונתנו. ובמנין אמר רק כל העובר וגו׳ מבן עשרים הרי שהלוים לא נמנו גם לא נתנו השקלים:
ג
ע״כ חסר. שלא היה שבט לוי מרובה באוכלוסין כשאר השבטים ופירש״י שהיה הארון מכלה בהם. והוא אמר שלסיבת העדר שני בנים גדולים טרם שהספיקו להוליד בנים היו חסרים. כי הכחדת חלק נכבד משרש וראש צמיחת העם יסבב חסרון מורגש ברבות הזמן:
ד
פירשתי. בראשית י״א:
ט
לעולם. וזה טעם הכפל נתונים נתונים:
י
דבקה. שהיה צריכה להיות פרשה אחת עם שלפניה כי ענינם אחד:
יב
מעלה. שאין פירושו לקיחה בידים. רק לשון הרמה לגדולה ולמעלה מכל ב״י. אבל הוא לא יצרך לשום דבר כי לו הארץ ומלואה:
יג
זמן. כי מכת בכורים היה בלילה לא ביום:
טו
או על קרוב. צ״ל אז על קרוב שבשלשים יום כבר שבה המחברת של שני המאורות להתיצב במערכה זה מול זה קרוב לעמדתם ברגע ההולדה וזה אות שהוא בר קיימא בהתגברו על שינויי המערכה:
כא
מספרם כך. והוא דבק לפסוק שלאחריו דאל״כ הלא כבר השמיענו לפני זה בני גרשון למשפחותם:
כו
חסר כפרץ. צ״ל חסר נפרץ: אפרשנו. להלן ל״א:
כח
פירשתי. בפסוק וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקדש:
לא
בפי' והמסך. שאיזו עבודה שייך במסך ולכן דחקו לפרש המסך על דבר אחר שאינו מסך הפתח:
לב
יחכמו. איוב ל״ב וסיים וזקנים יבינו משפט. והוא ולא זקנים יבינו:
לה
אין בנגב. ורק בצפון חלקת היישוב ספון:
לח
העגלות. ר״ל שצד מזרח ישתנה לכ״מ ומקום. והוא במקום זריחת השמש על האופק ששם תתחבר עגולת הארץ בקציה עם עגולת כדור השמים שבאותו מקום. ותהיה מלת התחברות העגולות כהוראת מלת אופק בערבית אך בימי הרב טרם התיהדה המלה ההיא. ולפי שצד צפון ודרום קבועים לכ״מ בשוה נתן סימן לשמותם כפי מצבם מול כדור הארץ משא״כ מזרח אין לו מקום קבוע. כיצד מזרח לזה הוא צד מערב להיושב רחוק ממנו ק״פ מעלות באורך. לז״א ביאורו שכ"מ יהיה צד זריחת השמש צד מזרח לו: כל הלוים. שלזה חזר ואמר וכל הזר הקרב יומת. לתת טעם לחנייתם סביב סביב באין מקום פנוי לגודל העונש והסכנה בגשת איש זר:
לט
בעבור מספר. שאמר אח״כ העודפים על הלוים. ובאמת היו הלוים עודפים עליהם לו מנה הפרטים: הפרסי. שבא להוכיח ע״פ חשבון ערך המשולש אמתת דברי חז״ל שבין כל הלוים נמצאו בהכרח ג' מאות בכורים ביניהם. אך יען שהבכורים נמנו מבן חדש וכן הלוים ומספר ב״י הוא מבן עשרים. התחכם למצוא מקודם גם מב״י מבן חדש ע״פ חשבון ערך משולש. שמשלשה מספרים ידועים נוכל למצוא מספר רביעי הנעלם מאתנו. והנה פה בכתוב יש לנו ד' מספרים ידועים ושנינעלמים. והוא.
א). מספר ב״י היוצאים לצבא עם הבכורים יחד היו. 603,550
ב) מספר בכוריהם מבן חדש ומעלה לבד היה. 22,300
ג) מספר הלוים מבן חדש ומעלה 22,300
ד) מספר הלוים היוצאים לצבא מבן שלשים מבואר להלן שהיו. 8,580
רק מספר ב״י מחדש ומעלה נעלם מאתנו וכן מספר בכורי הלוים. ונבקש תחלה הראשון. ונאמר כערך 22300 הלוים מבן חדש אל ערך 8580 הלוים הבאים לצבא כן ערך ב״י מבן חדש הנעלה אל 603550 ב״י היוצאים לצבא. נכפול 22300 על 603550 ונחלק היוצא ע״י 8580 יצא מספר ב״י מבן חדש ומעלה 1,520,809 עתה נאמר כערך מב״י מבן חדש ומעלה שהוא 1,520,809 אל ערך 22273 בכוריהם ג״כ מבן חדש ומעלה כן ערך 22300 הלוים מבן חדש אל ערך הבכורים שלהם הנעלם. ואחרי הכפל והחלוק יצא מספרם של בכורי הלוים 326 והוא בקירוב למספר חז״ל. והרב דחה זה המופת משני טעמים. חדא שזמן יציאת הלוים לעבודה הוא מבן שלשים וישראל הם מבני עשרים. ועוד שמספר הלוים היוצאים לעבודה נגבל משני הקצוות מבן שלשים עד בן חמשים. ומספר ב"י יוצאי הצבא הוא מבן עשרים ומעלה עד סוף שנותיהם. נמצא שבהערכנו מספר ב״י היוצאים לצבא למספר הלוים עשינו ערך שוא שיש הפרש גדול ביניהם. אלא שדברי חז״ל אינם צריכים חזוק:
מ
התאר. שאין הוראת הסמיכות של בכור זכר בכור של זכר כהוראת הסמיכות בכ"מ על חסרון תיבת של ונקרא יחס הקנין רק בכור שהוא זכר. ועיין בפסוק ואיש הישראלי:
מא
יפסידו. ר״ל שאין הפירוש שיקח את בהמתם להיות נעשים בכורים תחתם ויתנום להכהנים ויפסידו הלוים. אלא שבהמתם יפטרו פדיון פטרי חמוריהם של ישראל עד כה כדרשת חז״ל ונמצא זה נהנה וזה לא חסר. כי פדיון פטר חמור מותר לישראל או ללוי: כל בהמה. ר"ל שהלוים פדו את הבכורים לגמרי. אבל בהמתם לא פדו רק פדיון פטרי חמוריהם. אבל לא בכורי בהמה טהורה. כי המה נשארו בקדושתם לעולם:
מה
המספר. והוראת הסמיכות על הקנין לא שייך בלתי להסמיך שם עצם לשע״צ אחר כמו בית אברהם. לא לשם מספר ע״פ רוב: מכחישים. כפי הנראה הביאו המכחישים ראיה מכאן שגם בכורי הלוים צריכים פדיון לעולם. ממה שלא פטרו בכורי הלוים את בכורי ב״י מפדיון דכאן לפי שהם עצמם צריכים ג״כ פדיון לדורות:
ד
ב
משה. שהוא מבני קהת ולכבודו נמנו תחלה הגם שגרשון הוא הבכור:
ג
שבעה. שהוא מספר שלם במספר התורה עיין מ״ש בפסוק תספרו חמשים יום:
ו
המסך. דהא פרכת היא ל״נ כמ״ש וכסו בה. והל״ל ונתנו עליה. לז״א שקאי על מלת המסך. ומסך הוא ל״ז: מלת את. שפירושו עצם. ונופל בו לשון זכר. וכן במלת ותצפנו שאמר ל"י על רבים קאי ג"כ על מלת את הכתוב שם את שני האנשים. ותצפון עצם שני האנשים. ועיין בפסוק ויושב את משה: וכבר פרשו. שהסברא נותנת שבגד התכלת שהוא יקר היה למטה תחת העור. כמו בשלחן ומנורה: כבוד. שיוכל להיות שמפני כבוד הארון היה בגד התכלת מלמעלה לנוי. ועור התחש הגין עליו מלמטה מפני האבק שלא יוכנס בארון: יסירום. שאע״ג שגבי בדי הארון נאמר לא יסורו ממנו. ואיך אמר כאן ושמו בדיו. אך כיון שזה היה לצורך הכיסוי לרגע לא מקרי הסרה. ועיקר הקפידא שלא יסירם ללא צורך:
יא
לכסות את הקדש. המלות אלה ט״ס והם צריכים להיות בפסוק ט״ו שלהלן והוא ציון להכתוב שם וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ופירוש הוא מה הוא הקדש הנזכר:
ט
לא ישאוהו. לכן אמר באהל מועד לא האהל מועד עצמו שזה משא גרשון ומררי:
טז
לילה אחד. כי איך יוכל לשאת כל השמן למאור ולמנחות של ארבעים שנה. שהרי במדבר היו ומסתמא הכינו אתם לכל הזמן הדרוש:
יח
למשה. שהגם שמסיק אהרן ובניו יבואו. בכ"ז גם משה בכלל. כי הוא פשיטא שהיה נכנס בכל עת אל הקדש פנימה:
יט
בכלי הקדש. שאין פירוש ושמו אותם לבני קהת. רק שיסדרו כל הכלים של עבודת כ"א בצדם. כמו כלי המנורה אצל המנורה. ושל השלחן אצל השלחן. ויכינום למשא בכתף. ואיש ר״ל כ״א: