תקשורת נכונה · דיבור
הקב"ה ברא את עולמו באמצעות הדיבור: "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם" (תפילת שחרית), וכן אנו מברכים: "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", שהכל בעולם נוצר בדיבורו.
יש בבריאה ארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר. מה שמייחד את האדם לעומת שאר הברואים הוא עצם היותו מדבר. הדיבור מאפשר לאדם לבטא בשפתיו את מחשבותיו ורגשותיו וכמו שאמר רבנו בחיי: הלשון קולמוס הלב" (חובות הלבבות, שער הבחינה פ"ב).
הדיבור הוא כח רב עוצמה, שבאמצעותו יכול האדם להועיל אך גם להשחית, וכבר אמר שלמה המלך, החכם מכל האדם: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). בכח הדיבור לבנות ולהעצים אך גם להרוס ולהחריב, באמצעותו אפשר לברוא עולמות אך גם אפשר להחריבם.
באמצעות הדיבור האיש מקדש את האשה להיותה אשתו ולאוסרה על כל העולם, וכן הוא יכול להקדיש חפצים או בע"ח לבית המקדש ולהופכם מדבר גשמי למשהו רוחני שמי שמשתמש בהם מועל בקדשי שמים.
באמצעות הדיבור אפשר לעבור על עבירות חמורות שבין אדם לחברו כמו לשון הרע, עליו אמרו שהוא קשה יותר מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ובגלל לשון הרע נחרב בית המקדש (גיטין נה:), וכמו העלבה ופגיעה רגשית בזולת, שעל כך אמרו: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (ב"מ נח:), וכן: "המלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין צט.). ומצד שני באמצעות הדיבור אפשר לעשות מצוות רבות של עשיית שלום וחסד.
עד כמה גדול כוחו של הדיבור ומה רבה השפעתו, אפשר לראות בניסוי מדעי פשוט אותו כל אחד יכול לערוך בביתו. תומר רביאב, סטודנט לכימיה באוניברסיטת בר אילן, ערך ניסוי בזרעים של שעועית, והנה תיאורו:
לקחתי שלוש צלחות ובכל אחת הנחתי פולי שעועית על מצע של צמר גפן. השקיתי כל צלחת במשך שבועיים, אך באופן שונה: את הצלחת הראשונה השקיתי במי ברז רגילים בלא שום דיבור ומחשבה מיוחדת. את הצלחת השנייה השקיתי תוך כדי אמירת קללות שהצמח לא יגדל. ואת הצלחת השלישית השקיתי תוך כדי אמירת מזמורי תהלים ומחשבות של הודיה לקב"ה על המים בעולמנו, או לאחר אמירת ברכת שהכל נהיה בדברו.
לאחר שבועיים ראיתי הבדלים עצומים בין שלושת הצלחות: בצלחת הראשונה גדלו נבטים של שעועית באורך של כשלושה ס"מ. בצלחת השנייה פולי השעועית כלל לא נבטו, ואילו בקבוצה השלישית גדלו הנבטים עד לגודל של כעשרים ס"מ (כל אחד יכול לערוך ניסוי זה בביתו).
ואם כך משפיע הדיבור על צמחים, כל שכן וקל וחומר שמשפיע הרבה יותר על בני אדם.
אילו רק היו יודעים בני הזוג עד כמה מילים ומחמאות מסוגלות להעצים את הזוגיות! אילו רק היו מעריכים את עוצמת ההשפעה הרגשית הנגרמת מההתעניינות בבן הזוג, מן היוזמה ליצור שיחה ומשיחות הנפש בין איש לאשתו, מן הסתם היו יוזמים אותן הרבה יותר. הדיבור מסייע רבות לשלום הבית, תורם לקרבה ואהבה וחוסך עוגמת נפש רבה.
החזון איש במכתבו לאברך כתב: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב בריבוי שיחה וריצוי, (ומה שאמרו "אל תרבה" וכו' מדובר באין צורך לריצוי, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות התאחדות, שזו כוונת היצירה "והיו לבשר אחד", ואמרו שכינה ביניהם). לפעמים התייחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חסרון קירוב, וצריך להתייחס בייחוס יותר קרוב, אשר יחוס מכבד לא ימצא לו מקום, ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד. וצריך להתאמץ להתנהג באופן יותר מקורב ובייחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי. אין לדבר בלשון נוכחות, אלא בלשון נוכחי. להודיע ביציאה לאן הולך, ובשובו מה עשה, וכיוצא בזה בדברים קטנים. ובדברי חיזוק לשמח לב. וצריך לבקש רחמים, כמו שאמרו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.
הסטייפלר כתב: כידוע עיקר תקוות האשה בעולמה היא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות".
החזו"א הורה להרבות בשיחה וריצוי, כיון שמהותה של האשה זה דיבור. וכמו שכתוב (קדושין מט:) "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין". ונשים דברניות, (ברכות מח:), שעיקר הדיבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיוון שזה מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועיסוקיה ודאגותיה וחוויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף כשאינם מענינים אותו וחושש מבזבוז זמן, שעל ידי זה מיקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י"ב כ"ה) "דאגה בלב איש ישחנה" ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מותר לשמוע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמוע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמוע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז כבר יהיה קשה להרגיעה ולתקן את הדבר.
וכן צריך הבעל להראות לה שהוא שותף ברגשותיה, ולהיות אוזן קשבת לבעיותיה, ולא להראות לה שדבריה הם לטורח בעבורו (כגון שהוא מפסיק אותה, או מראה לה פנים חמוצות, או שמסתכל בשעון שמראה לה בזה שדבריה הם לטורח), שאז היא מאוכזבת על שלא אכפת לו ממנה, וכן על ידי זה הוא 'נועל את הדלת' לדיבורים שאצלה הם בגדר צורך נפשי.
צריך הבעל לתת לאשתו לדבר בצורה נינוחה ובלי לחץ, כגון: בזמן שיש כבר שקט בבית. ורצוי לטייל עמה מידי פעם שעל ידי זה היא נינוחה וקל לה להוציא את מה שמעיק לה. וטוב שהבעל יזום זמן לדבר עמה, ויזמין אותה לדבר עמו או לטייל עמו כדי לדבר, ובזה מראה לה שרוצה בכך ואין לו בזה טורח, אלא הנאה ועונג.
על ידי ריבוי שיחה ודיבור יש הרבה תועלת:
א. בני הזוג נקשרים יחד, יש להם שיתוף ברגשותיהם בכך שהוא מספר לה והיא מספרת לו על חוויותיהם. וכן רצוי לשתף אותה בלימוד תורתו ובחוויותיו.
ב. על ידי הדיבור האשה מרגישה תחושת הקלה ומילוי המצברים.
ג. על ידי הדיבור הם פותרים בעיות שונות, כגון: ילדים, פרנסה וכו'. ובפרט זה מועיל לקשר שביניהם לחזקו ולאמצו ולתקן חסרונות מצדו ומצדה.