תקשורת נכונה
דיבור
הקב"ה ברא את עולמו באמצעות הדיבור: "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם" (תפילת שחרית), וכן אנו מברכים: "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", שהכל בעולם נוצר בדיבורו.
יש בבריאה ארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר. מה שמייחד את האדם לעומת שאר הברואים הוא עצם היותו מדבר. הדיבור מאפשר לאדם לבטא בשפתיו את מחשבותיו ורגשותיו וכמו שאמר רבנו בחיי: הלשון קולמוס הלב" (חובות הלבבות, שער הבחינה פ"ב).
הדיבור הוא כח רב עוצמה, שבאמצעותו יכול האדם להועיל אך גם להשחית, וכבר אמר שלמה המלך, החכם מכל האדם: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). בכח הדיבור לבנות ולהעצים אך גם להרוס ולהחריב, באמצעותו אפשר לברוא עולמות אך גם אפשר להחריבם.
באמצעות הדיבור האיש מקדש את האשה להיותה אשתו ולאוסרה על כל העולם, וכן הוא יכול להקדיש חפצים או בע"ח לבית המקדש ולהופכם מדבר גשמי למשהו רוחני שמי שמשתמש בהם מועל בקדשי שמים.
באמצעות הדיבור אפשר לעבור על עבירות חמורות שבין אדם לחברו כמו לשון הרע, עליו אמרו שהוא קשה יותר מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ובגלל לשון הרע נחרב בית המקדש (גיטין נה:), וכמו העלבה ופגיעה רגשית בזולת, שעל כך אמרו: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (ב"מ נח:), וכן: "המלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין צט.). ומצד שני באמצעות הדיבור אפשר לעשות מצוות רבות של עשיית שלום וחסד.
עד כמה גדול כוחו של הדיבור ומה רבה השפעתו, אפשר לראות בניסוי מדעי פשוט אותו כל אחד יכול לערוך בביתו. תומר רביאב, סטודנט לכימיה באוניברסיטת בר אילן, ערך ניסוי בזרעים של שעועית, והנה תיאורו:
לקחתי שלוש צלחות ובכל אחת הנחתי פולי שעועית על מצע של צמר גפן. השקיתי כל צלחת במשך שבועיים, אך באופן שונה: את הצלחת הראשונה השקיתי במי ברז רגילים בלא שום דיבור ומחשבה מיוחדת. את הצלחת השנייה השקיתי תוך כדי אמירת קללות שהצמח לא יגדל. ואת הצלחת השלישית השקיתי תוך כדי אמירת מזמורי תהלים ומחשבות של הודיה לקב"ה על המים בעולמנו, או לאחר אמירת ברכת שהכל נהיה בדברו.
לאחר שבועיים ראיתי הבדלים עצומים בין שלושת הצלחות: בצלחת הראשונה גדלו נבטים של שעועית באורך של כשלושה ס"מ. בצלחת השנייה פולי השעועית כלל לא נבטו, ואילו בקבוצה השלישית גדלו הנבטים עד לגודל של כעשרים ס"מ (כל אחד יכול לערוך ניסוי זה בביתו).
ואם כך משפיע הדיבור על צמחים, כל שכן וקל וחומר שמשפיע הרבה יותר על בני אדם.
אילו רק היו יודעים בני הזוג עד כמה מילים ומחמאות מסוגלות להעצים את הזוגיות! אילו רק היו מעריכים את עוצמת ההשפעה הרגשית הנגרמת מההתעניינות בבן הזוג, מן היוזמה ליצור שיחה ומשיחות הנפש בין איש לאשתו, מן הסתם היו יוזמים אותן הרבה יותר. הדיבור מסייע רבות לשלום הבית, תורם לקרבה ואהבה וחוסך עוגמת נפש רבה.
החזון איש במכתבו לאברך כתב: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב בריבוי שיחה וריצוי, (ומה שאמרו "אל תרבה" וכו' מדובר באין צורך לריצוי, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות התאחדות, שזו כוונת היצירה "והיו לבשר אחד", ואמרו שכינה ביניהם). לפעמים התייחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חסרון קירוב, וצריך להתייחס בייחוס יותר קרוב, אשר יחוס מכבד לא ימצא לו מקום, ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד. וצריך להתאמץ להתנהג באופן יותר מקורב ובייחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי. אין לדבר בלשון נוכחות, אלא בלשון נוכחי. להודיע ביציאה לאן הולך, ובשובו מה עשה, וכיוצא בזה בדברים קטנים. ובדברי חיזוק לשמח לב. וצריך לבקש רחמים, כמו שאמרו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.
הסטייפלר כתב: כידוע עיקר תקוות האשה בעולמה היא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות".
החזו"א הורה להרבות בשיחה וריצוי, כיון שמהותה של האשה זה דיבור. וכמו שכתוב (קדושין מט:) "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין". ונשים דברניות, (ברכות מח:), שעיקר הדיבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיוון שזה מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועיסוקיה ודאגותיה וחוויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף כשאינם מענינים אותו וחושש מבזבוז זמן, שעל ידי זה מיקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י"ב כ"ה) "דאגה בלב איש ישחנה" ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מותר לשמוע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמוע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמוע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז כבר יהיה קשה להרגיעה ולתקן את הדבר.
וכן צריך הבעל להראות לה שהוא שותף ברגשותיה, ולהיות אוזן קשבת לבעיותיה, ולא להראות לה שדבריה הם לטורח בעבורו (כגון שהוא מפסיק אותה, או מראה לה פנים חמוצות, או שמסתכל בשעון שמראה לה בזה שדבריה הם לטורח), שאז היא מאוכזבת על שלא אכפת לו ממנה, וכן על ידי זה הוא 'נועל את הדלת' לדיבורים שאצלה הם בגדר צורך נפשי.
צריך הבעל לתת לאשתו לדבר בצורה נינוחה ובלי לחץ, כגון: בזמן שיש כבר שקט בבית. ורצוי לטייל עמה מידי פעם שעל ידי זה היא נינוחה וקל לה להוציא את מה שמעיק לה. וטוב שהבעל יזום זמן לדבר עמה, ויזמין אותה לדבר עמו או לטייל עמו כדי לדבר, ובזה מראה לה שרוצה בכך ואין לו בזה טורח, אלא הנאה ועונג.
על ידי ריבוי שיחה ודיבור יש הרבה תועלת:
א. בני הזוג נקשרים יחד, יש להם שיתוף ברגשותיהם בכך שהוא מספר לה והיא מספרת לו על חוויותיהם. וכן רצוי לשתף אותה בלימוד תורתו ובחוויותיו.
ב. על ידי הדיבור האשה מרגישה תחושת הקלה ומילוי המצברים.
ג. על ידי הדיבור הם פותרים בעיות שונות, כגון: ילדים, פרנסה וכו'. ובפרט זה מועיל לקשר שביניהם לחזקו ולאמצו ולתקן חסרונות מצדו ומצדה.
מחמאות
אחד מיסודות התורה הקדושה היא מִצוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואמר על כך רבי עקיבא: "זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ל:). הרמב"ם כתב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו", כלומר לא מספיק שאוהב אותו בלבו אלא עליו גם לעשות דברים מעשיים עבורו, לספר בשבחו, לפרגן ולהחמיא!
המחמאות חשובות בכל תחום ומקום, בעבודה, בחינוך הילדים ולא פחות בבית בין בני הזוג. תפקיד הנישואין לחבר ולאחד את שני חצאי הנשמה , ואדם יכול להתחבר רק למי שמעריך אותו, וכדי שבן הזוג יחוש ששותפו לנישואין מעריכו עליהם להביע הערכה יום-יומית זה לזה.
המחמאה יוצרת אווירה חיובית בזוגיות, משמיעה מילים נעימות לאוזן, היא משדרת: "טוב לי במחיצתך", האשה מבינה שהיא מוצאת חן בעיני בעלה (שזה מה שהיא זקוקה לשמוע), והבעל מבין שלאשתו טוב (שזה מה שהוא צריך לשמוע), ויש בכך תועלת לא רק למקבל המחמאה, אלא גם למחמיא עצמו משום שהיא גורמת לו להתמקד בדברים החיוביים שיש בבן הזוג.
נכון להחמיא לבן הזוג ולומר לו את מה שהוא רוצה וצריך לשמוע ולא רק את מה שרוצים להשמיע לו, ואף אם המחמאה אינה אמיתית ואינה תואמת את תחושת הלב של אומר המחמאה, וכתב המהר"ל (חידושי אגדות כתובות יז.): "לומר לאדם את מה שהוא רוצה לשמוע אינו נחשב לשקר" (ועיין בעמוד 193 שהבאנו להגדיר מה נחשב אמת ושקר לפי היהדות).
על פי רוב בני הזוג מחמיאים על הדברים החזקים שרואים בשותפם: כשרונות ויכולות המצויים בו בצורה בולטת, וזה דבר טוב. אולם בן הזוג זקוק לא פחות למחמאות על הדברים החלשים של אישיותו והתנהגותו, כי את זה עליו לחזק ולהשתפר, ואין כמו מחמאה טובה כדי ליצור מוטיבציה להתגבר על כל הקשיים ולחזק את הטעון שיפור.
בדרך כלל בני הזוג מחמיאים על דברים חיצוניים וטכניים כמו טעמו הערב של האוכל, שבח על פעולתה שנעשתה, יופי חיצוני וכד'. מחמאות אלו גם הן חיוביות ויש להתמיד בהן, אך בנוסף, צריכים להתמקד בעיקר במחמאות על אישיות ותכונות חיוביות: לב טוב, חכמה, זריזות, יראת שמים. מחמאות אלו בכוחן לחבר את בני הזוג ולהפוך את אהבתם לאהבת אמת. לכן חשוב שבני הזוג יחמיאו זה לזה לכל אורך שנות חייהם, ויגבירו את המחמאות בעיקר על האישיות הפנימית של בן הזוג.
פעמים מתגלים בני-זוג הרגילים להחמיא הרבה מאד והדבר לא נוח למקבל המחמאה, הוא אפילו מגיב באומרו: ''די, אינני יכול לשמוע כל כך הרבה''. אפשר להבין את מי שהמחמאות הרבות מפריעות לו, אולם עליו לדעת שאצל המחמיא זו צורת ההתקשרות המתאימה לאישיותו, וחסימתו מלומר את המחמאות, מפריעה לו מאד ביצירת התקשורת. לכן כדאי להימנע מלהפריע לו אף שיש בשמיעת המחמאות חוסר נוחות.
אין ראוי שמקבל המחמאות ידחה אותן. דחיית המחמאה גורמת לדחייה רגשית של המחמיא ממקבל המחמאה, משום שהוא מתרגם את דחיית המחמאה כאי נתינת אמון בדבריו. בעקבות דחיית מחמאות עלול להיות מצב בו המחמיא יפסיק להחמיא, ולכן חשוב להגיב באופן חיובי למחמאות, כדי שלמחמיא תהיה מוטיבציה להמשיך ולהחמיא.
הרב שמחה כהן שליט"א סיפר על זוג שהגיעו אליו לטיפול. האשה התלוננה על כך שבעלה אינו מחמיא לה כלל. הבעל הודה בטענתה של רעייתו, אך טען שהיא זו שגרמה לכך. "יום אחד", הוא מספר, "ישבנו לסעוד את ארוחת הצהריים. האוכל היה טעים מאד ואמרתי זאת לרעייתי. "לא, אתה רעב". היא הגיבה.
יום אחר, החלטתי שסוף סוף אמלא את מבוקשה ואקנה לה חלוק יוקרתי כפי שביקשה כבר פעמים רבות. טרחתי, חיפשתי ואף מצאתי חלוק שלהערכתי ימצא חן בעיניה. בבואי הביתה, בסיומו של יום עבודה, נתתי לה את החלוק. כפי שציפיתי אורו עיניה, אולם לאחר מספר שניות, תוך שהיא בוחנת אותו, הגיבה בשאלה: "מה קרה? האם ועד העובדים חילק חלוקים לעובדי המפעל?".
גם בפעם אחרת, כששבתי הביתה ובידי זר פרחים, היא שאלה: "האם מוכר הפרחים לא אִפשר לך להמשיך בדרכך עד שתקנה זר?"
משסיים הבעל את סיפורו, פנה הרב לאשה ושאל: האם יהיה זה נכון לומר, שכאשר הגבת לדבריו במילים "אתה רעב", אמרת זאת בעצם כדי שהוא ישוב ויאמר פעם נוספת, "לא, האוכל אכן היה טעים"? היא השיבה בחיוב.
וכשאמרת שאת החלוק כנראה חילק ועד העובדים, רצית בעצם שיאמר: "לא, רכשתי את החלוק משום שאני מעריך אותך". היא השיבה בהנהון של הסכמה.
והאם יהיה זה נכון לטעון שכאשר הגבת כפי שהגבת, לגבי הפרחים, למעשה רצית שיאמר: "לא, קניתי את הפרחים משום שאני מכיר לך טובה על עבודתך הקשה והמאומצת למעני ולמען המשפחה", שוב היא השיבה "נכון מאד".
הרב הבהיר להם שלעיתים בן הזוג משדר מסר מסויים, והמאזין קולט אותו בצורה הפוכה ממה שבן-הזוג התכוון להביע, זאת בלא שמישהו מהם אשם בכך. היא שידרה: "אמור שוב". הוא הגיע למסקנה שעם אשה זו אין לו מה לדבר, שהרי מה שיאמר ייקלט בצורה שלילית.
תופעה זו נפוצה למדי, כאשר משתמשים בביטוי שלילי, כדי לקבל תיקון חיובי מצדו של בן הזוג. אין זה רע, אם אין מגזימים בכך, ובתנאי שהדבר נעשה ללא קשר למתנה שהוענקה, או לדברי שבח שנאמרו. משום שבדרך כלל ברור שנשאלה השאלה, או שנאמר הביטוי, כדי לקבל תגובה חיובית, ולא משום שאוהבים לדבר רק על השלילה.
להרבה אנשים קשה להחמיא ובמיוחד בבית, ויש לכך כמה סיבות:
א. כאשר יש בבן הזוג דבר ששותפו רוצה לשנותו והוא מעיר לו הערות, כאשר מעירים הערות על דבר שלילי קשה להחמיא לו והמצב נעשה קשה יותר עם הזמן, משום שההערות לא מועילות.
ב. חוסר חינוך לעידוד, תחושה שזה לא אני.
ג. מאחר שתפקידי בני הזוג נראים מובנים מאליהם לכן לא רואים את הצורך לעודד אותו בעת מילוי תפקידו.
ד. משום שנראה לו שאין על מה לשבח, אבל יש לדעת שיש השפעה גדולה לדיבור. בזמן שאנו מחמיאים אפילו אם נראה לנו שהדבר מלאכותי, עם הזמן נראה בבן הזוג את הדברים באמת, אם משום שהוא הושפע לטובה ואם משום שהפכנו ע"י דיבורנו את הדבר לממשי בעינינו.
ה. כאשר בני הזוג ביקורתיים ומרבים לבקר, נראית המחמאה כסותרת, "לא מסוגל לומר מה שאני לא חושב עליך". בנוסף לכך עולה המחשבה שמאחר שבן הזוג לא מתנהג בצורה חיובית לא מגיע לבן הזוג עידוד, ועוד אם בן הזוג לא מחמיא לי מדוע שאני אחמיא לו ולמה שאני אעודד אותו להחמיא לי אם דבריו לא מהלב.
ו. גורם התחרות המצוי בין בני אדם פעמים מצוי גם בין בני זוג ולכן קשה להם לפרגן לבן תחרותם.
ז. נטיית האדם לראות את הצדדים הרעים, יותר מאשר את הצדדים הטובים.
חוסר במחמאות גורם לחוסר סבלנות, ביקורת כלפי הצד השני ולדרישות מוגזמות.
בין מעלותיה של המחמאה יש גם השלכה חיובית שמונעת ביקורת מהצד השני - כאשר מחמיאים לאדם כבר לא נעים לו לבקר את המחמיא (הכוונה לביקורת לא נכונה).
יש להתאים את המחמאה לשומע, להשמיע לו מה שהוא זקוק ורוצה, גם אם לדעת המשמיע אין הדברים ראויים, לכן על בני הזוג להכיר אחד את השני מה הוא רוצה לשמוע. ישנן מחמאות שמתאימות לגבר וישנן שמתאימות לאשה.
יש ללמוד מה המינון הנכון שמתאים לבן זוגו.
יש לתת את הדעת למעשים טובים של בן הזוג ולשבחו על כך, ע"י כך גם מעודדו לעשייה מוגברת.
כדי שהמחמאה תיקלט ע"י בן הזוג יש לנקוט בכמה מהלכים:
א. להאריך במילות השבח, ההרחבה בשבח מתקבלת כאכפתיות.
ב. לומר את המחמאה בהארת פנים.
ג. לשוב ולומר את אותה מחמאה לאחר זמן.
ד. להתמקד במחמאות בנושאים חשובים למקבל המחמאה.
יש להיזהר ממחמאה מוגזמת, אך שימוש במחמאה כזאת לעיתים רחוקות יכול להיות טוב.
מחמאה בזמן שרוצים להשיג משהו יכולה לפגוע, אלא אם מרבים במחמאות גם בזמנים שלא רוצים להשיג דבר.
מחמאה בלשון לא נכונה יכולה להעליב, דוגמא: כאשר אומרים לאדם (בכוונה כנה להחמיא) "בזמן האחרון אתה בסדר".
מחמאה בדימוי: אפשר להחמיא לילד על דבר טוב, למשל: "אתה כמו אבא שלך". כך גם האב קיבל מחמאה וזה גם משפיע לטובה על הילד.
מחמאה עקיפה, לדוגמא: לומר לילד: "איזה אוכל טעים הכינה אמא". כך גם אמא קיבלה מחמאה וזה גם משפיע לטובה על הילד.
יש לעודד את המשבח ע"י כך שיאמר לו עד כמה הוא נהנה לשמוע, כמה התחזק מהמחמאה וכדומה.
יש לדעת שכאשר מחמיאים ומעודדים, משפיעים על מקבל המחמאה להשתפר יותר.
פיוס והתנצלות
כשלונות מביאים את האדם לעצור ולחשוב איפה טעה, להסיק מסקנות ולתקן. זה נכון לאדם יחיד וגם לקבוצה. דוגמה לכך היא ממשלה, כשעושים טעות כלשהי במדינה, ממנים ועדת חקירה, שתפקידה לבדוק איפה הכשלון, מה הטעות שנעשתה, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות. לעיתים ניתן לראות, שהמסקנות כל כך פשוטות וברורות, שלא ברור איך לא נהגו לפיהן לפני שקרתה הטעות. הסיבה לכך היא, שלרוב, כישלון גורם למחשבה, להתבוננות.
גם בנישואין זה כך. במהלך הנישואין לומדים את בן/בת הזוג, ממה הוא/היא נפגעים, ולומדים לא לחזור על טעויות.
בנישואין, בני הזוג נוטים לא להתנצל על טעויות שעשו. מכאן נוצר מצב שכל אחד מתבצר בעמדתו. כשאחד מבני הזוג טועה, ולא מתנצל על כך, לפעמים חוסר ההתנצלות חמור יותר מהפגיעה עצמה, מאחר והצד הנפגע מרגיש וחושב, שאם בן הזוג לא התנצל בפניו, משמע שהתכוון לפגוע, וזה מחמיר את המצב. אי התנצלות חמור יותר מהפגיעה.
על ההתנצלות להיות בהתאם לעוצמת הפגיעה. בדרך כלל, גם אדם שמתנצל על טעותו, אינו עושה זאת בעוצמה הראויה. אם נמשיל את הפגיעה ליצירת חור אצל בן הזוג, וההתנצלות הינה סגירת החור, על האדם המתנצל להקפיד, שהחור ייסגר הרמטית עם ההתנצלות שלו. אם החור לא נסגר הרמטית, זה כאילו שלא התנצל כלל!
ישנם מקרים, שבהם גם אם מי מבני הזוג התנצל, הוא "האשים" את הצד השני כשותף בטעות, ומאחר שהצד השני כלל לא מודע לזה שיש לו חלק באשמה, הוא לא מרגיש שהתנצלו בפניו, וזה משאיר את הבעיה בעינה. מקרה נוסף הוא, שהמתנצל עושה זאת "בעדינות", ברפיון. לדוגמה: זוג שהגיע ליועץ נישואין: הבעל טען שהוא יודע לבקש סליחה כשצריך, אך האשה הביטה בו ולא הבינה כיצד הוא אומר זאת, מכיוון שגם כשהוא מתנצל הוא עושה זאת בפיזור נפש, ומבחינתו הוא התנצל, אך היא לא הרגישה זאת כלל.
דוגמה הפוכה, כשאשה מרגישה שהתנצלה בפני בעלה בכך שבישלה לו מאכל שהוא אוהב, והוא לא הבין כלל שהיא התנצלה. כלומר, כשאדם מצפה להתנצלות, הוא רוצה לשמוע אותה.
כשהשני מבקש סליחה, הוא בעצם מקטין את עצמו. הצד השני צריך לדאוג לשבח אותו ולעודד אותו ולומר לו: "כל הכבוד לך, אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל לעשות זאת". בכך הוא בעצם מגדיל אותו חזרה, וממילא מבקש הסליחה לא יירתע לעתיד לבקש שוב סליחה אם יצטרך.
בחור אחד אומר לאביו: "אבא אני רוצה לצאת לשידוכין כדי להתחתן".
האב: "קודם תגיד שאתה מצטער".
הבן: "על מה?"
האב: "תגיד מצטער".
הבן: "אבל למה? מה עשיתי?
האב: "תגיד מצטער"!
הבן: "טוב אבא, אני מצטער"
האב: "מעולה, עכשיו סיימת להתאמן! כשאתה לומד לומר שאתה מצטער, בלי שיש לך מושג למה ועל מה, סימן שאתה מוכן לחיי הנישואין"!
מה מונע מאתנו להתנצל?
א. תחרות בין בני הזוג - אם ביקשתי סליחה, לפעמים זה מתפרש כהודאה בכישלון, ולאדם קשה להודות בכישלון.
ב. קושי לפרגן לאחר - כשמבקשים סליחה ממישהו זה גורם לו להרגיש טוב, ולא תמיד נוח לי לפרגן לבן הזוג שלי. לא נוח לי שהוא ירגיש שהוא צדיק יותר ממני ואפילו לא לרגע אחד.
ג. להזדרז לבקש סליחה - לא תמיד מבקשים סליחה מיד לאחר הריב או הפגיעה, וזה מעכיר את האווירה, הריב מתפתח לתחומים נוספים ולשני בני הזוג יש מטען על השני. הפוגע מרגיש שאולי עליו לבקש סליחה, אבל מיד עולות לו מחשבות, שאם הוא יתנצל ראשון, המשמעות היא שהוא האשם הבלעדי בריב האחרון, ושכל המשפחה למעשה סבלה בגללו. זה מונע ממנו להתנצל ראשון. לכן צריך להזדרז לבקש סליחה כמה שיותר מהר.
ד. לא ראינו את ההורים שלנו מתנצלים אחד בפני השני או בפנינו כאשר הם טעו. אם אנו רוצים שהילדים ידעו לבקש סליחה, עלינו להתרגל להתנצל ולבקש סליחה האחד מהשני בנוכחות הילדים, וגם לבקש סליחה מהילדים כשצריך, זה לא יפחית את מעמדנו בעיניהם ויחנך אותם להתנצל ולהודות על טעויות.
יש לעודד את הפוגע להתנצל על טעותו. כלומר, כשהפוגע מתנצל, לעודד אותו, לומר לו "כל הכבוד", להודות לו על שהתנצל וכו'. זאת על מנת, שבעתיד, יידע שאם צריך להתנצל, הוא לא ירתע.
אני אף פעם, אבל ממש אף פעם לא טעיתי!
ואם טעיתי, זה לא היה בכוונה, זה היה בטעות ואני לא אשם!
שותפות בהחלטות
כבר כתבנו לעיל, שבכל מה שקשור לנושאי הבית - על בני הזוג לקבל החלטות משותפות, ולא שאחד מהם יבצע דבר בלא להתייעץ עם שותפו לנישואין. זאת גם אם הוא סבור שהוא נבון במידה מספקת להחליט לבדו. הגמרא אומרת (ב"מ נט.): "איתתך גוצא, גחין ותלחוש לה" (אשתך נמוכה, כפוף עצמך ושמע דבריה). כמובן שעיקרון זה צריך להנחות גם את האשה כלפי בעלה.
א"כ מדוע אנו מגלים לעיתים, שבני הזוג עושים פעולות עצמאיות וקובעים עובדות מבלי שקודם לכן יתייעצו עם שותפם לנישואין?
סיבות רבות עשויות לגרום לכך: יתכן שהורי בן הזוג מעולם לא התייעצו ביניהם, לכן מנגנון ההתייעצות לא מוכר לו כלל, ולכן הוא אינו רגיש דיו לכך שמן הנכון לא לבצע לבדו דברים שבן זוגו מעוניין להיות שותף בהם. לעיתים מתפתח התהליך במסגרת הנישואין, לפעמים אדם מגיע לכלל החלטה בנושא מסוים לאחר התלבטות של כמה ימים, משום שהנושא רגיש או מורכב ממספר רב של נתונים, ואעפ"כ כשהוא מציג את התלבטויותיו בפני בן זוגו כדי לקבל את הסכמתו ואת תמיכתו, מגיב הלה מיד בהחלטה שונה לחלוטין. כך הוא יוצר תחושה שלא בחן את כל נתוני הבעיה לפני שדחה אותה, ובעיקר - שאינו רגיש להליכי מחשבתו של בן זוגו ואף לא לרגשותיו.
אם תהליך זה חוזר פעמים מספר, מאבד המתייעץ כל רצון להציג את התלבטויותיו בפני בן זוגו. לכן, כדי לעורר את בני הזוג להתייעץ, ראוי שגם במקרה שרוצים להביע עמדה מנוגדת לשלו, כדאי לא להגיב מיד, אלא להמתין ולתת לו תחושה אמיתית שמאזינים להתלבטויותיו. לצורך זה יש לקלוט את מירב הנתונים שברצונו להציג - וזאת יש לעשות על ידי הצגת שאלות לבירור הנושא, ורק לאחר מכן להגיב ולתת עצה או להציג עמדה.
לעיתים מתגלה קושי נוסף. אצל אנשים רבים, לאחר שבן זוגם פנה אליהם כדי לקבל הסכמה על דבר שרצה לעשות או לרכוש, כשהם משיבים בשלילה, לעולם לא תשתנה תשובה זו - גם אם בן הזוג ינסה לשכנעם לחשוב פעם נוספת, ואף אם יציג נתונים נוספים שלא הוצגו לפני קבלת ההחלטה. כתוצאה מהתנהגות גרועה זו, בן הזוג הרוצה לבצע משהו במשפחה, נכנס למתח לפני שהוא פונה לקבל הסכמה מבן זוגו, ומשקיע מחשבה רבה אם לדון עם בן הזוג ואיך לדון עמו, כדי שלא יאמר דבר שלא יחזור ממנו לעולם. ברור שתהליך כזה בקבלת החלטות במשפחה, גורם להפחתת השותפות.
לכן, כאשר נשאלה שאלה, אפילו אם יש לנשאל תשובה מיידית והיא שלילית, עדיף שימתין מספר שניות ויתן תחושה שהוא חושב על הדבר ורק לאחר מכן ישיב את תשובתו. אם השאלה של בן הזוג הייתה על דבר שחשוב מאוד למבקש, עדיף להגיב: תן לי שעה-שעתיים כדי לחשוב על כך או יום-יומיים אם הנושא עקרוני מאוד.
כמו כן, גם אדם שנשאל שאלה שכבר נשאל לגביה שבוע קודם, במקום תגובה מיידית: "הרי כבר הבעתי את דעתי ואת סירובי", מוטב שיקשיב שנית לנתונים. אפילו אם לא חל שום שינוי בעמדתו, עליו לתת תחושה לזולתו שהוא חושב שוב במנותק מהפעם הקודמת, ורק לאחר מכן ייתן את תשובתו. במקרה כזה, אף על פי שהמבקש לא קיבל תשובה בהתאם למגמתו ורצונו, הוא אינו חש מושפל ממה שדוחים את בקשתו על הסף ואין מתייחסים כלל לרצונותיו. אם לא יעשה כן, קשה מאוד יהיה לו לחוש תחושת שותפות כלפי מי שלא קיבל את דעותיו ומגמותיו בצורה כל כך בוטה.
כיצד לשכנע:
א. בזמן הראוי - לא בעיתות לחץ כמו ערב שבת או לפני יציאה לאירוע.
ב. ביחידות - לא לפני אנשים אחרים: משפחה, ידידים או שכנים.
ג. כאשר בן הזוג נמצא במצב רוח טוב ומרומם - לא לאחר כשלון, אכזבה או עייפות.
ד. אם היתה מריבה ביניהם צריכים קודם להתפייס, ורק אח"כ אפשר לבקש או לנסות לשכנע.
ה. כמו בתפילה - פותחים בשבח, משבחים את בן/בת הזוג על תכונות טובות ומעשים, אח"כ אומרים את הבקשה, ולבסוף הודאה - על ההקשבה ועל שיתוף הפעולה.
ו. צריכים לדבר בנחת.
ז. כשהבעל מנסה לשכנע, עליו לדבר בעיקר אל הרגש. כאשר האשה היא המשכנעת, עליה לדבר בעיקר אל השכל.
ח. יש להדגיש ולפרט את התועלת שתצמח מהבקשה.
ט. להקשיב לשני בסבלנות, ולהתייחס לדבריו בכבוד וביישוב הדעת.
י. לא לדבר בקיצור - יש לפרט ולהסביר (במיוחד כאשר הבעל מנסה לשכנע את אשתו).
יא. אם בן/בת הזוג אינו מסכים - אין לכעוס, אלא יש לנסות שוב במועד מאוחר יותר.
יב. במידה ואינם מגיעים לעמק השווה, רצוי להתייעץ עם אדם נוסף המקובל על שניהם שיכריע בדבר.
שותפות מושלמת עשויה להיתפס כהתאמה מוחלטת של בני זוג: מחשבה אחידה, רצונות שווים בלבד - ולא היא, אדם עשוי לקשור קשר טוב עם זולתו אע"פ שאינו רואה עין-בעין את שאיפותיו ורצונותיו כמוהו, אבל הוא מתייחס באהדה לדברים השונים שלו ואינו רואה אותם כחריגים אלא כייחודיים. ההתייחסות האוהדת אמורה להתבטא בביטויים מילוליים המדברים בחיוב על אותם דברים ייחודיים, וכן בסיוע מעשי ובהליכה לקראתו ככל האפשר. אם לא יעשה כן, עלול להיווצר מצב שמי שלא הלכו לקראתו בדבר החשוב לו, לא יגביל את עצמו, אלא יעשה ככל העולה על רוחו בלא לקבל את הסכמתו של בן הזוג, ובכך הוא קובע עובדות ללא התייעצות בכל נושא שהוא. אם אומנם לא ינהג כן, תלווה אותו תחושת מרירות והחטאה לאורך תקופה ארוכה. במקרה כזה עדיף להסכים עם בן הזוג שיבצע את אשר הוא רוצה לעשות, אך יש להתנות זאת במספר תנאים הנראים למסכים כעקרוניים.
גם מי שחש שתמיד עוצרים אותו ואין מקבלים את הצעותיו או רצונותיו הייחודיים, מן הראוי שידע שעקרונית טוב שיש מישהו הגורם לו לשיקול דעת נוסף בדברים שהוא רוצה לבצע. ראוי לו להיזכר בדברים רבים שרצה לעשות בעבר ולא עשה אותם משום שלא הסכימו עמו, אף על פי שהיה נראה לו שהם בנפשו, ולבסוף התברר לו שהעיכוב הציל אותו מכישלון או מהפסד בלתי הפיך.
אחת ההתנהגויות המקדמות את תחושת השותפות, היא להרבות בהתייעצות עם בן הזוג על הדברים שעומדים לעשות אותם, ולהודיעו את הדברים שכבר נעשו. תהליך שיתופי זה הוא כה חשוב, עד שה"חזון איש" זצ"ל מצא לכלול הנחיה זו בהדרכתו לחתן העושה את צעדיו הראשונים בהקמת בית וז"ל: "צריך להתאמץ, להתנהג באופן יותר מקורב, וביחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי להודיע ביציאה לאן הולך, ובשובו מה עשה, וכיוצא בזה בדברים קטנים".
הכוונותיו של ה"חזון איש" יכולות לתרום לכל משפחה, ובייחוד למשפחה שאחד מבני הזוג סבור שהכל צריך להתנהל כפי רצונו, ורק על פיו ישק כל דבר. ברור שבמערכת נישואין עם בן זוג שתלטן, חש השותף לנישואין את אפסיותו בעיני השתלטן, וגם אם בטווח הקצר אין ניכרות תוצאות שליליות, הן תופענה בטווח הרחוק, ויתכן שאז יהיה מאוחר מכדי לתקן. במערכת משפחתית כזאת, אם בן הזוג השתלטן חש שאינו מוכן לוותר, והוא סבור, שזכותו לקבוע בכל מקרה, לפחות ירכך וימתיק מעט את הטעם השלילי כאשר בדברים שלא אכפת לו כל כך לקבל את דעתו של בן זוגו, יתייעץ עמו ויבקש את רשותו.
כאמור, קשה ליצור קשר שותפותי עמוק עם בן זוג כזה, ולכן כדאי מאוד לרכך את ההרגשות המתפתחות מכך, על ידי ריבוי בהתייעצות לפחות בדברים שאין קושי להתייעץ לגביהם, או בדברים שאין נוצרת הפרעה רגשית אם בן הזוג מתנגד.
כמו כן, כאשר אחד מבני הזוג עולה על שותפו בחוכמה ובמיומנות, הרי שמדרך הטבע הוא, שאט-אט המוכשר יותר הוא הקובע בבית, ולעיתים קרובות הוא גם המבצע, בעיקר בנושאים מרכזיים בחיי המשפחה. אולם, דווקא משום כך, עליו להרבות בהתייעצות ובהגשת שאלות, ואפילו אם יענו לו מפעם לפעם: "מדוע אתה שואל? הרי אתה יודע לבדך כיצד לעשות, או לנהוג".
אם התייעצויות כאלה לא תעשנה, הרי שבמשך הזמן עלול להיווצר מצב שבן הזוג הפחות מיומן יפתח ברגשותיו תחושה של אדם לא מוצלח ולא מוכשר, והוא אף ידבר על כך בקול. ברבות הימים יפחתו עוד יותר הדברים שבהם יהיה מעורב, ותתפתח ההרגשה שבן הזוג מחליט ומבצע בלא להתייעץ, ותוך כדי התעלמות ממנו.