תפקידי האיש והאשה
בבריאת האדם נאמר בתורה: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב), הקב"ה ברא אותם בתחילה מחוברים, גוף אחד עם נשמה אחת, ואח"כ הפריד ביניהם והוציא את האשה מתוך האיש ומאז הבעל והאשה הם נשמה אחת עם שני גופים. מכל מקום רק בהיותם יחד הם קרויים אדם. מתוך ענין זה מובן שיש כאן שני חצאים שבעצם משלימים זה את זה.
הבעל והאשה אינם סתם חצאים, אלא כל אחד מהם הוא "חצי שמשלים" את חברו.
אם ניקח עיגול ונחצה אותו לשניים, נקבל שני חצאים שווים בגודלם ובצורתם. חצאים אלו אינם "משלימים זה את זה". הם אמנם נראים אותו הדבר אך כל אחד מהם "איתן בדעתו", אינו עוזר ולא מוכן להתגמש עבור השני, וכמותם יש עוד הרבה שנראים בדיוק אותו הדבר.
לעומת זאת "חצי משלים" נראה כמו שתי חתיכות פאזל שכל אחת שונה מחברתה בצורתה ובתמונתה, אולם חתיכות אלו משלימות באופן מושלם האחת את חברתה, בכל אחת יש שקעים ובליטות המתאימות ועל ידי כך יוצרות חיבור טוב וחזק שאינו מתנתק בקלות. לכל אחת מהן יש רק חלק אחד בלבד שיכול להשלים אותה בצורה מושלמת.
כשנראה אותם כל אחד בפני עצמו, לא נבין מה הקשר ביניהם, הם כ"כ שונים! אבל בכל זאת כשהם מחוברים, הם משלימים האחד את השני בצורה הכי מושלמת שיכולה להיות, במצב כזה כל צד הוא אולי קצת מעוקם, אבל זה רק בגלל שהוא חושב גם על הצד השני, הוא מוכן להתגמש בשבילו, לבוא לקראתו ולהכניע את עצמו בשביל שההשלמה תהיה מושלמת. הצדדים מבינים זה את זה, מזדהים זה עם זה, משתלבים זה עם זה, אך גם מכבדים זה את זה. ולפעמים כשהם יודעים שמשהו מסוים סתם יפריע לצד השני, ולא יועיל בכלום - הם משתמשים במדת "ההכנעה" ושותקים.
כך גם צריכים להיות הבעל והאשה, על כל אחד מהם להיות "החצי המשלים" של בן זוגו, וזה אומר שלכל אחד יש תפקיד שונה, וכאשר כל צד מקיים את תפקידו, אז יש השלמה. צריך שלכל צד יהיה תפקיד שונה, ואין ענין איזה תפקיד יותר חשוב, או יותר גדול, אין פה בכלל מה להשוות! אלו פשוט תפקידים שונים!
זה כמו בתזמורת שצריכים את כל כלי הנגינה כדי ליצור הרמוניה מושלמת, וכל הנגנים חשובים באותה מידה, למרות שכל אחד מנגן בכלי אחר ותווי נגינה שונים, אך דווקא זה מה שיוצר את המוסיקה וההרמוניה הנפלאה.
גבר זקוק לאשה שתטפל בו
כדי שיהיה מספיק חזק כדי שהיא תוכל להישען עליו!
תפקיד האיש
[בפרק זה נעזרתי בספר "בגן השלום" של הגר"ש ארוש שליט"א,
ובספר "וידעת כי שלום אהלך" של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל.]
פרק זה נועד לגברים בלבד
(נשים יקרות, אם אתן מעוניינות בשלום בית אל תקראו זאת)
תפקיד האיש היהודי, באופן כללי, הוא להגיע למטרה לשמה הוא נוצר - לתקן את המידות, לעסוק בתורה ובמעשים טובים, להיטיב עם הבריות ולגמול חסדים עם הסובבים, ובכך להגיע מתוקן לעוה"ב, שם יזכה להתענג על ה' שזהו התענוג הגדול ביותר שיכול להימצא.
אולם כתב השבט מוסר (פרק כ"ד): "כשם שאי אפשר שיקנה אדם עוה"ב כי אם ע"י העולם הזה... כך אי אפשר לאדם להשיג שלימות לנפשו כדי לזכות לעולם הבא כי אם ע"י אשה טובה". בעל ואשה הם נשמה אחת בשני גופים נפרדים, כאשר הם מתחתנים הם מתקנים את הנשמה החצויה. כאשר אדם נפטר מן העולם בעודו רווק, למעשה הוא לא השלים את תיקונו ועליו לחזור בגלגול כדי לתקן ולהשלים את נשמתו. לכן צריך הבעל להעריך את אשתו שהרי רק בזכותה הוא יכול לבוא לידי תיקונו.
המודד האמיתי של האדם היאך הוא אוחז בכל המדות, הוא אך ורק בתוך ביתו כיצד הוא מתנהג עם אשתו, שם למעשה עיקר הנסיון והעבודה האמיתית על כל המצוות שבין אדם לחברו. אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים מא:), פסוק זה כולל: אהבת ישראל, לדון לכף זכות, להרגיש את השני, להבין, להקשיב, לשמוח, לא להעיר, לא לבזות, לדעת לשתוק, להעביר על המדות, למחול, ולמעשה כולל את כל המצוות שבין אדם לחברו. "ואהבת לרעך" זה בראש ובראשונה רעייתך, שעליך לאהוב אותה לא פחות ממה שאתה אוהב את עצמך, ולכן כתב הרמב"ם שצריך האדם לאהוב את אשתו כגופו.
אחד מעמודי העולם הוא החסד שנאמר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), אם אין בעולם גמילות חסדים - אין לו זכות קיום. ובכל זאת, אדם שהוא בעל חסד גדול, עוזר לאלמנות ויתומים ולכולם, אבל הוא אינו עושה חסד עם אשתו - כל החסד שלו לא שווה כלום!
החסד שיכול לקיים את העולם ולבנותו, הוא רק חסד שעושה הבעל אחרי שעשה חסד עם אשתו. אם הוא עשה עמה חסד ודאג לה שלא חסר לה דבר, והיא שמחה ומרוצה, ואח"כ הוא פנה לעשות חסד גם עם אחרים, כמובן שאדם כזה אין קץ לשכרו בחסד שעושה בחוץ.
א"כ החסד שיכול לקיים את העולם תלוי בשלום בית, נמצא שמי שעובד על כך שיהיה שלום בביתו הוא למעשה מקיים את העולם.
על פי הקבלה ישנו כלל בעצם הבריאה - הזכר הוא המשפיע והנקבה היא המקבלת. הבעל משול לשמש שמשפיעה אור ושפע על כל העולם, ואילו האשה משולה ללבנה שאין לה אור מעצמה, אלא שהיא מאירה מכח השמש, כך גם האשה שאין לה כלום מעצמה רק מה שמקבלת מבעלה. ממילא כל דבר שחסר בה, מקורו מחסרון אצל הבעל, שאינו מאיר בה את האור כראוי, כי כמו שהלבנה אינה אשמה כאשר היא חשוכה, כך האשה שיש בה פגם או חסרון אין היא אשמה, אלא הבעל שעדיין לא תיקן את עצמו ולכן אינו מאיר בה.
ומאחר והבעל הוא המשפיע, לכן צריך תמיד לכבד את אשתו, להעניק לה חום ואהבה, שמחה ובטחון, תשומת לב, כבוד, אור ואמונה... אך בעל שבא לביתו על מנת לקבל כבוד, הבנה, תשומת לב וכו', הרי שהוא נפל לבחינת "נקבה" שרוצה לקבל. כדי שהאשה אכן תתן ותעניק לבעלה כל מה שהוא צריך, עליו לתת ולהאיר את אשתו, רק אז גם היא תוכל לתת לבעלה ולהאיר מאורו.
רבנו בחיי כתב (בראשית ג, טז) על טבע האשה שבורא עולם הטביע בתכונות נפשה, שהיא תרצה בעל שתוכל להישען עליו, לסמוך עליו ושישמש לה כ"אבן שואבת" שאליו היא תוכל לשפוך את כל רחשי ליבה, ועליו היא תבנה את כל עולמה!
בכל מצב עיניה נשואות לבעל, וממנו היא מצפה לכל תשומת הלב! שיאמר לה איזה מילה טובה, שיחשוב עליה, שיהיה אכפת לו ממנה! ואם ח"ו האשה לא מקבלת זאת מהבעל - אז לא שווה לה כלום! הכל יורד אצלה לטמיון!
הבעל צריך לדעת שאשתו היא הדבר החשוב ביותר אצלו, ועליו גם לתת לה את ההרגשה הזאת שהיא החשובה לו ביותר. הבעל צריך לבטא בכל מיני אופנים שאשתו היא אצלו במקום הראשון בסדר העדיפויות, עליו לבטא זאת בפיו ולומר לאשתו: "את חשובה לי יותר מהכל, ועומדת לפני כל דבר אחר! את הכי יפה, הכי חכמה...", ועליו לא רק לומר, אלא להיות גם נאה דורש ונאה מקיים, שאם היא מבקשת ממנו איזה דבר, וזה בא על חשבון הזמן והתוכניות שלו, או שיש איזה נושא שרצונה נוגד את רצונו - עליו לבטל את רצונו ותכניותיו ולעשות את רצונה, ובכך יוכיח לה שהיא באמת חשובה לו יותר מהכל.
כאשר האשה תראה את כל הוויתורים האלה, והיא תרגיש שהיא באמת אצלו במקום הראשון, אין לשער את גודל הבטחון, השמחה והחיות שיהיו לה מזה. היא תהיה האשה המאושרת ביותר בעולם, ומי שיהנה מזה יותר מכולם יהיה הבעל בעצמו, והרווח שירוויח מכאן יעלה עשרת מונים על מה שכביכול הפסיד בכך שוויתר לה.
הרב נחום דיאמנט שליט"א שאל פעם את הנשים, באחת מהרצאותיו על שלום בית, במה הן רוצות שהבעל ישמח אותן? האם בקניית שמלה חדשה בכל יום, או אולי אם יביא מתנות יוקרתיות וכדומה? רובן המכריע של הנשים אמרו לרב: שהבעל יישב אתנו ויתן לנו תשומת לב על ידי שידבר עמנו. כלומר היחס מבעלה חשוב לה יותר מהכל!
על הבעל יש חיוב מיוחד לכבד את אשתו, חיוב זה מופיע בשטר הכתובה וזו התחייבות גמורה שאינה תלויה בחיובי האשה כלפיו, וכמו שמצינו בגמרא (יבמות סג:) עם רבי חייא שהיתה לו אשה רעה שהיתה מצערת אותו ובכל זאת היה מכבד אותה מאוד.
אשה שבעלה מכבד אותה באמת, לא תוכל ללכת נגדו לאורך זמן. היא תרגיש שלא בנוח להתנגד לו, להצר את צעדיו ולמנוע אותו מדבר שחשוב לו, בזמן שהוא כל כך מתחשב בה ומכבד אותה.
ישנו יסוד חשוב בספרי החסידות, שהאשה היא "המראה" של הבעל, כלומר מה שלא טוב אצלו ועליו לתקן בעצמו, יראה זאת על אשתו. לכן, לפני שהבעל בא להעיר לאשתו על דבר שעשתה שלא כשורה, קודם כל עליו לפשפש בעצמו, מה הוא צריך לתקן, שהרי מה שהוא רואה אצלה, זו הבבואה שלו שמשתקפת בה כבמראה.
וכי האדם שרואה במראה שחולצתו מקומטת, מה עליו ליישר את החולצה שעליו או את זאת שרואה במראה? וכמו שאם הוא ינסה ליישר את החולצה שבמראה, זה לא יעזור לו, והיא לא תתיישר, בדיוק כך גם הערה שלו לאשתו לא תשנה אצלה מאומה, ולא רק שלא יתקן, אלא אף יקלקל, כי הערה שלו תעורר אצלה צער וכעס, והיא עלולה לבכות ולהישבר.
לבעל יש תפקיד חשוב מאוד בבית והוא לתפוס ג'וקים, מקקים תיקנים וכל מיני דברים שאשתו פוחדת ונגעלת מהם. כמו כן לבעל תפקיד נוסף בבית והוא לא לדרוך על הרטוב לאחר שהאשה שטפה את הבית. ויש לשאול - מה הבעל צריך לעשות כאשר הוא נמצא במרדף אחרי ג'וק, והגו'ק בורח למקום בו האשה בדיוק שטפה את הבית והרצפה רטובה, מה עדיף, האם להמשיך לרדוף אחרי הג'וק אע"פ שדורך על הרטוב, או שב ואל תעשה עדיף, ושאלה זו נחבטו בה הפוסקים, יש אומרים יהרג ובל יעבור (ברצפה הרטובה), ויש אומרים יעבור הבעל (על הרצפה) בכדי שיהרג (הג'וק), ויש אומרים לא יעבור ולא יהרג, ורוב הפוסקים לא ידעו מה להשיב וצ"ע, ועל כן יש לשאול את האשה בבית, וכל אשר תאמר אליך שמע בקולה!
תפקיד האשה
[בפרק זה נעזרתי בספר "משלום בית לשלמות הבית" של הרבנית ר.ו.]
פרק זה נועד לנשים בלבד
לאחר בריאת האדם נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח).
הרש"ר הירש זצ"ל כתב: כל עוד האדם לבדו אין זה טוב, ואחרי החלוקה שוב אין זה אפשרי שהאיש ימלא את ייעודו לבדו, אלא שומה על האשה להיות עזר כנגדו, מי ששרוי בלא אשה הוא אדם לחצאין, ורק בהיותו עם אשתו הוא אדם שלם, ו'על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד'...
האשה היא חלק מן האיש, "עזר כנגדו", האיש הוא חסר ישע ונטול עצמאות, אם אין אשתו עמו. רק שניהם כאחד קרויים "אדם"... תפקיד האשה להיות "עזר" לאיש, ומשום כך עליה להיות "כנגדו", שומה עליה להשלים אותו, עכ"ל.
אדם הראשון היה בעל דרגה ומדרגה גבוהה ועצומה וכל העולם לא נברא אלא עבורו, ואעפ"כ היה זקוק לעזר אשר יעמוד כנגדו ויסייע לו למצות את כוחותיו ולהגיע אל פסגת שלימותו. לשם כך נבראה חוה אשתו, ולשם כך גם נבראו כל הנשים אחריה - כדי שתעמודנה לימין בעליהן ותסייענה להם להגיע לשלימות הנדרשת מהם.
האיש מתחתן משום שאינו יכול להגיע לידי שלימותו ללא אשה לצדו. וכתב השבט מוסר (פרק כ"ד): "כשם שאי אפשר שיקנה אדם עוה"ב כי אם ע"י העולם הזה... כך אי אפשר לאדם להשיג שלימות לנפשו כדי לזכות לעולם הבא כי אם ע"י אשה טובה".
גם האשה מתחתנת כדי שע"י כך תגיע לשלימות נפשה, אך הדרך שלה להשיג זאת היא רק ע"י העמידה לימין בעלה. עיקר עבודת האשה את הקב"ה היא בראש ובראשונה דרך העזרה שהיא מגישה לבעלה. ובכדי שתוכל האשה להתמסר לבעלה כראוי פטרה אותה התורה מכל מצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות התלויות בזמן).
כל יהודי נמצא תמיד בנסיונות ובמלחמות נגד היצר הרע שכל הזמן מנסה לצוד אותו ברשתו ולהרחיקו מן הטוב האמיתי ומשלימות נפשו. כדי להצליח במערכה העומדת בפניו, צריך האדם להכיר במעלותיו ובחשיבותו ולהאמין בעצמו ובכוחותיו. עליו להיות שרוי במצב רוח מרומם ולשמור כל העת על מוראל גבוה. היחידה שיכולה באמת לעזור לו בכך היא אשתו! רק היא מסוגלת לתת לו את הכלים להצליח, בכף ידה מונחת נשמתו, והוא זקוק מאוד לקשר עמה.
על האשה מוטל לדאוג לבעלה ולספק לו את כל צרכיו הגשמיים (אוכל, סידור הבית ונקיונו, בגדים נקיים), אולם כל אלו משדרים לבעלה מסרים של הוקרה וחשיבות ומבטאים את רצונה להתמסר אליו. כאשר האשה מספקת לבעלה את צרכיו הטכניים, עם כל החום והרוך הנשיים שהעמיד הקב"ה לרשותה, מגשימה את מטרתה להיות לו לעזר. על ידי מסירותה, הערכתה והכבוד שהאשה רוחשת לבעלה, היא יוצרת בבית "קן חמים", הנוסך בו כח ועוצמה לעמוד בנסיונות החיים.
בשולחן ערוך (אבן העזר סי' פ') הובאו המלאכות שצריכה האשה לעשות לבעלה: "כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו, מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו".
כמובן שהכל בהתאם למנהג הזמן והמקום והפרטים יכולים להשתנות (ולכן בימינו לא נוהגים שהאשה תרחץ פניו ידיו ורגליו), אולם העיקרון אינו אמור להשתנות לעולם, משום שהאשה נבראה לשמש את בעלה ולהיות לו לעזר, וגם אם יש לו משרתים עליה לעשות משהו קטן עבורו כי בכך היא מגשימה את יעודה.
במדרש תנחומא (אחרי מות י') נאמר: "משל לעשיר גדול וחזק ואין לו אשה אין ביתו בית", אמנם לעשיר זה יש משרתים שעושים עבורו את כל מלאכות הבית ומספקים לו את כל צרכיו, אולם בלי הכח והחמימות שרק אשה יכולה לתת לבעלה, אין ביתו בית, ואין לו את היכולת והכח שיש ביד אדם נשוי.
לאחר חטא עץ הדעת נאמר לאשה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז). רבי אברהם אבן עזרא כתב לפרש: "תשוקתך - משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצווה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו". וכתב רבנו בחיי: "העונש הזה שיהיה הבעל נגיד ומצוה עליה תחת אשר ציוותה עליו לאכול מן הפרי, ועונש זה מדה כנגד מדה".
על האשה לכבד את בעלה כפי שנתין רוחש כבוד למלכו. עליה לכבד אותו לא בגלל אישיותו, אלא משום שהיא נבראה בעבורו.
ככל שהאשה תכבד יותר את בעלה, כך הוא יעריך אותה ויכבד אותה יותר, והיא תרוויח יותר.
האשה מצווה במורא מבעלה. זהו רגש פנימי של כבוד כלפי מי שמעמדו גבוה יותר, וכמו שהילדים מצווים בכבוד ומורא הוריהם, בלי שום קשר לרמה שלהם (רב גדול חייב בכבוד אביו שהוא עם הארץ). גם אם האשה טובה מבעלה בכמה וכמה תחומים, התורה נתנה לו מעמד גבוה יותר ועל כן היא מחוייבת בכבודו.
על האשה גם להיות כפופה לבעלה ולעשות את רצונו, וזהו בכלל כבודו. אמרו חז"ל: "אשה כשרה עושה רצון בעלה" (תנד"א רבה ט'). וצריכים אנו להבין מה הביאור במילים "אשה כשרה", הרי המושג "כשרות" שייך בנושא המזון, ולכאורה היה יותר מתאים לומר "אשה טובה", מדוע נקטו חז"ל בלשון "אשה כשרה"?
הג"ר אליעזר בן דוד שליט"א אמר על כך שמצאנו בלשון חז"ל שאדם או בעל חיים שאבר חיוני בגופו פגום נקרא "טריפה", א"כ מי שאינו שלם באופן מהותי על פי טבעו, אין לכנותו כשר.
האשה בטבעה אינה זקוקה להיות הקובעת, ולכן קל לה - כל עוד היא נוהגת לפי טבעה, לעשות רצון בעלה ואז היא "אשה כשרה". וממילא, אשה הנלחמת עם בעלה במגמה להיות הגבר בבית, הרי טבעה כאשה חסר ופגום, והיא אינה כשרה.
הגמרא (נדרים דף סו:) מספרת על אחד מיהודי בבל שעלה לארץ ישראל ונשא שם אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שני עדשים" (כוונתו הייתה לכמות מועטת). הלכה האשה הכשרה לעשות רצון בעלה ובישלה לו שני עדשים ממש. ראה הבעל את תמימותה של אשתו וכעס עליה.
למחרת אמר לה: "בשלי לי הרבה עדשים". והיא בישלה לו חמש קילו. אמר לה: "הביאי לי שני בוציני" (כוונתו הייתה לאבטיחים), הלכה והביאה לו שתי נרות גדולים (שגם להם קוראים בוציני בארמית). כעס עליה בעלה ואמר לה: "לכי ושברי אותם בראש הבבא" (כוונתו הייתה על ראש הפתח). חשבה האשה בתמימותה שכוונת בעלה לשוברם על ראשו של בבא בן בוטא שהיה גדול הדור ויושב בבית הדין, הלכה ללא אומר ודברים ושברה את הנרות על ראש הרב. אמר לה הרב: "בתי למה עשית כך?", אמרה לו: "כך ציווני בעלי". אמר לה הרב: "את עשית רצון בעלך, הקב"ה יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא". ואכן כך היה והיא זכתה לבנים תלמידי חכמים.
הבעל חש צורך להשפיע על אשתו ולהטביע את חותמו עליה. הוא רוצה שהיא תלך בהתאם לקו שלו, ולפעמים אף בתחומים שהם כלל לא עקרוניים. עליה להבין שלא מדובר כאן בפינוק או בגאווה, אלא בצורך של ממש שהוטבע בו כאשר הקב"ה אמר לחוה: "והוא ימשול בך", וממילא זהו חלק מפריחתו הנפשית והרוחנית. לכן לפי ההלכה אם הבעל והאשה באו מעדות שונות עם מנהגים שונים בתכלית, על האשה ללכת אחר בעלה.
על האשה לא רק לקבל את בעלה כמו שהוא, אלא גם לשתף פעולה עמו, ולהתאים את עצמה לדרכו מרצונה הטוב ומבלי שיצטרך להפציר בה. עליה להיות קשובה לכל דעה שהוא מביע ולברר מה רצונו האמיתי.
רבי חיים דוד זצ"ל נשאל בדבר היחס לאשה בהלכה וכתב (בשו"ת מים חיים א, סט) בזו הלשון: "אם יש שעבוד לאשה, הרי שהוא נמצא בהלכה, אבל ודאי שאינו מורה על שום נחיתות של האשה לבעלה, כי ביטוי זה נמצא בהלכה גם לגבי האיש, שגם הוא משועבד לאשתו לאותם חיובים שמקבל עליו בשעת נישואין (עשרה חיובים, וראה בטור אבן - העזר סימן ס"ט). ולכן נמצא ביטוי זה גם כלפי האשה המשועבדת לבעלה לגבי אותם חיובים המוטלים עליה, כי הנישואין מעצם טבעם מחייבים את שני הצדדים, ואין בכך שום נחיתות ואפליה כלפי האשה.
מיצוי כלל השעבוד המוטל על האיש בחיי הנישואין, הוא האחריות לכלכלת הבית וניהול כל עסקי המשפחה, והשעבוד המוטל על האשה בחיי הנישואין הוא להיות אחראית לניהול בית חם ונעים לשם גידול משפחה בריאה.
ידוע לי שדברים אלה מקוממים נשים רבות, הטוענות שהמשפט המודרני אינו מחלק תפקידים לבני הזוג. אמת היא שגם ההלכה אינה עושה זאת. הלכות אלה אינן הלכה למשה מסיני, וכל זוג שרצונו בכך יכול להתנות לפני הנישואין, או גם לשנות אחרי הנישואין, ולהחליט על חלוקת תפקידים במשפחה כרצונם, ואין שום דין או הלכה המונעים זאת מהם (דרך משל, שהאשה תשא באחריות לכלכלת הבית, תצא לעבודת השדה והכרם, או לתעשיה ומסחר וכדומה, והאיש ישב בבית וישא בעול ניהול משק הבית וגידול משפחה).
אבל החלוקה מראש בהלכה, נועדה להסדיר חיי משפחה תקינים ומסודרים, לרוב רובם של בני אדם החיים כדרך שהטבע התווה מראש, כי אכן ברור שחיי משפחה תקינים המוסדרים עפ"י ההלכה יונקים מטבע הבריאה, לתפקיד שבשבילו נוצר האיש, ולתפקיד שבשבילו נוצרה האשה. שינויים בתיפקוד זה הוכיחו כמה נזק נגרם לחיי המשפחה".
שלמה המלך, החכם מכל האדם אומר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" (משלי יד, א). אם האשה תהיה חכמה, אז מובטח לה ש"בנתה ביתה". כלומר, שהיא תבנה את ביתה שיהיה לבניין נצחי עדי עד שיחזיק מעמד לדורי דורות! ואולם, "אִוֶּלֶת - בידיה תהרסנו"! אשה שהיא איוולת, טיפשה וקלת דעת, שאינה יודעת היאך להנהיג את ביתה בחכמה, אז היא במו ידיה תהרוס את ביתה!
נמצא, שהצלחת הבית תלויה בעיקר באשה. ולא לחינם נקראת האשה "עקרת הבית", כיון שבאמת היא הבסיס המרכזי שעליו נשען כל הבית, ובידיה לקבוע את גורל עתיד ביתה, הן לטוב והן לרע, ח"ו.
בטבע בריאתם, הבעל לא מוכן לקבל מאשתו! לכן הקב"ה נתן לאשה חכמה מיוחדת "חכמת נשים", ואם אשה רוצה לבקש משהו מבעלה עליה לבוא אליו בעקיפין ובחכמה, ורק כך הוא משתכנע. בעל בטבעו, מוכן שתהיה לו רק "מנהלת" אחת: אמא שלו! כשהוא מתחתן, הוא רוצה לתת לאשתו את ניהול ענייני הבית, ואולם - "רק הכסא אגדל ממך" - עד הכסא! כלומר, הוא לא אוהב שאומרים לו צִוּוּיִם, פקודות, ומעבירים עליו בִּקּורֶת!
ולכן, אשה שבאמת רוצה לנווט את בעלה, ולהעביר לו איזו עבודה או תפקיד, צריך שיהיו לה קצת חכמה ו'טקט' באיזו צורה לבקש זאת! עליה לדבר בקול נמוך, בקול רגוע, שָׁלֵו, ולא מתוך כעס ועצבים, ועם קצת 'חנופה' ומילה טובה. כאשר האשה תפנה אל בעלה בלשון יפה ועדינה - הבעל יחזיר לה בכפל כפליים, וימלא את בקשתה ברצון ובחפץ לב!
זהו סוד ההצלחה של האשה בבית, אם יש לה בעל טוב, שהיא יכולה להישען עליו - אז באמת חייה מלאים אושר, נחת ושלווה! ומי הופך את הבעל להיות טוב? מי נותן לו את הכח 'וְהָאֶנֶרְגְיָה' - להחזיק את הבית על הכתפיים? רק אשתו אם תתנהג עמו בחכמה! אם יהיה לה "חכמת נשים" לפעול בתבונה, ותסתכל תמיד על הבעל ב"זכוכית מגדלת" של הבנה ולא של ביקורת, דבר זה יחזק את יסודות ביתה, ויוסיפו לבעלה עידוד וכח רב.
כל אשה יכולה לכבוש את לב בעלה, שיסכים מרצונו לשתף עמה פעולה מתוך רצון ושמחה ולא מתוך 'כפייה' וחוסר ברירה כל זאת, רק אם היא תנהג בחכמה ותרים אצלו את המורל, ותתן לו את הבטחון העצמי! לא לזלזל בו ולהפוך אותו לסמרטוט, אלא לתת לו הרגשה שבאמת כל ניהול הבית עומד עליו, ושהוא רב החובל שמנווט ומכוון את ספינת הבית. ואפילו אם בעלה הוא אדם "לא יוצלח" שלא מסתדר כ"כ בחברה - מ"מ בעיני אשתו הוא צריך להיחשב כ"שר חשוב", ולא כמו איזה "אורח" שעשו לו טובה ונתנו לו לגור בבית הזה... תמיד האשה צריכה להחדיר בבית ש"מילה של אבא - זו מילה"! האבא הוא המילה האחרונה והוא זה שקובע את ניהול עניני הבית!
אשה פיקחית, שיודעת בחכמתה לעשות מבעלה "מלך" - אז היא מיד תרגיש שהיא ה"מלכה" בבית! בעלה ישרת אותה וימלא את כל משאלותיה, הוא יציף אותה במחמאות ובפרגונים - כתמורה לכל החום וההערצה שהיא השקיעה בו! לפי שיש כלל ברזל בידינו: "כמים הפנים לפנים - כן לב האדם לאדם"!
אשה מגיעה לבית החולים, אחרי שבעלה עבר ניתוח מאוד מסובך ומסוכן, ואומרת לרופא: "דוקטור, תגיד את האמת, אחרי שבעלי ייצא מהניתוח, האם יוכל לשטוף את הכלים"?
אשה אחת רבה עם בעלה, במהלך הוויכוח האלים היא רודפת אחריו עם מערוך. הבעל נבהל ורץ להתחבא מתחת המיטה. אשתו צועקת עליו: "צא משם תיכף ומיד"! הבעל צועק לה בחזרה: "אני מפה לא יוצא!!!"
האשה אומרת: "אני אמרתי שתצא משם מיד!!!"
הבעל לוקח נשימה ארוכה וצועק מתחת למיטה:
"אני הגבר בבית, ואם אמרתי לא, אז לא!!!"
נשים יקרות, אם הבעל אומר שהוא יתקן משהו,
הוא יתקן!
אין צורך להזכיר לו כל שישה חודשים!!!