תכונות האיש והאשה
אמרו חז"ל (יבמות סב:): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה", שלמה המלך, החכם מכל האדם אומר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט', ט), ודבר זה ייתכן רק כאשר יש קשר של אהבה שלום ורעות בין אשה לבעלה, אז גם נאמר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי יח, כב), ואם אין את הקשר המתאים והנכון - אין שמחה ואין חיים, אלא "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו).
ומה עושה את הנישואין למוצלחים? לא התנאים החיצוניים. זוג יכול לגור בוילה מפוארת עם משרתים וחניה גדולה שבה כמה מכוניות שרד, אך אם אין בניהם אהבה - כל העושר והכבוד אינם שווים כלום! לעומת זאת, אם יש בניהם קשר חזק ואמיתי, אפילו אם יגורו באוהל בדואי באנטרקטיקה, הם יהפכו להיות הזוג המאושר ביותר בעולם. ואת ה"שלום בית" וחיי הנישואין המוצלחים יכולים לעשות רק בני הזוג עצמם, אם רק ידעו להכיר, לכבד ולהתנהג כראוי האחד אל השני.
לצערנו הרב, כיום הרבה זוגות עוסקים "במעטפת" ואינם עסוקים בפנימיות. ולכן, אחרי שמתחתנים וחיים יחדיו מספר שנים, אחרי שכל ההתפעלות הראשונית והזוהר המדומה נעלמים, ואין התחדשות, נוכחים הם לדעת שביניהם נפערה תהום עמוקה, ואז הם חושבים שהם אינם מתאימים. וכל זה נובע בגלל שזוגות רבים מתחתנים ללא הדרכה מפורטת ולימוד יסודי של תכונות האיש ותכונות האשה. והתוצאה - אכזבות רצופות וצבירת משקעים עד שבסופו של דבר הדבר היחיד שמשותף ביניהם הוא הרצון להתגרש ח"ו.
לכן על בני הזוג ללמוד להכיר את תכונות האיש והאשה אף קודם החתונה, וללמוד על ההבדלים הקיימים בתכונותיהם השונות.
והנה, לפני שנבוא לתת חתך אופי של האיש והאשה, נתבונן בשוני ובהבדל החיצוני ביניהם. איש ואשה שונים במבנה גופם ובתווי הפנים. ה"פָּנים" נקראים כך מלשון פְּנִים. הפנים מגלות לנו את פנימיות האדם. דרכן ניתן להבחין בעצב, שמחה, דאגה, רכות, עדינות או קשיחות. תווי הפנים השונים בין איש לאשה מעידים על שוני מהותי בדעותיהם! ועל כגון זה אמרו: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".
חלק ניכר מהבעיות שיש בחיי הנישואין נובע מחוסר ההבנה שהאיש והאשה שונים בטבעם ובמהותם, וכן אמרו חז"ל (שבת סב.): "נשים עם בפני עצמן". ואכן דווקא התכונות השונות שטבע הבורא בכל אחד מהם, הן שעוזרות לשני בני הזוג להשלים האחד את השני ולתפקד טוב יותר כזוג, ועליהם לכבד ולהבין את בן הזוג השני. הבעיה מתחילה כאשר האיש מצפה מאשתו להיות כמותו - שהוא יאמר לה מילה לא במקום והיא לא תיפגע (כמו שמתנהג עם חבריו), והאשה מצפה שבעלה יהיה כמותה בדברים מסוימים, שישים לב לפרטים וכד'. אבל בחיי הנישואין לכל אחד תפקיד שונה - האיש הוא "שר החוץ" שדואג לפרנסה וכד', והאשה היא "שר הפנים" שדואגת לענייני הבית וחינוך הילדים, ולכל אחד מהם תכונות שונות המתאימות לתפקיד שלו. ואמנם בימינו המציאות קצת שונה מבעבר, שהאשה תורמת לפרנסת המשפחה והבעל חייב לעזור לה בענייני הבית, אולם התכונות השונות ביניהם לא השתנו ועל כל אחד מהם להכיר את תכונותיו שלו ובעיקר את תכונות בן הזוג.
לפעמים, מכיוון שהבעל והאשה אינם מכירים את התגובות הטבעיות של בן הזוג שלהם, הם לא מפרשים נכונה את תגובותיו, וזה עלול לגרום חיכוכים מיותרים. ולכן גם הבעל וגם האשה צריכים לדעת ולהפנים זאת. לדוגמא, האשה חוזרת הביתה ומספרת לבעלה על מה שקרה היום בעבודה, או בדרך לעבודה, והיא היסטרית. הבעל לא מתרגש כ"כ, ואינו נעשה היסטרי. האשה יכולה לחשוב שהיא לא מעניינת אותו, ולא איכפת לו ממה שקורה לה, אך אין זה כך, אלא מכיוון שהוא גבר, וגברים נוטים לקבל את הדברים בלי התלהטות ובלי התלהבות, לכן הוא מגיב בצורה מאופקת.
אדם אחד חילוני נכנס לסניף בנק בשכונה חרדית, ורואה שם שני תורים נפרדים. באחד עומדות רק נשים ובשני רק גברים. התרעם החילוני: "מה זה פה? גם כאן אתם עושים הפרדה והדרת נשים, זו ממש כפייה דתית..."
אמר לו הפקיד: "אני לא מבין על מה אתה מתלונן... יש כאן שני תורים, אחד להפקדה ואחד למשיכה.
מוח האיש לעומת מוח האשה
מוח הגבר
מוח האשה
מוח האיש שוקל בממוצע כ- 1400 גר', ומורכב מאונה ימנית האחראית בין השאר על חשיבה קוגניטיבית ויכולת מרחבית, ומאונה שמאלית האחראית על רגשות. אצל הגבר האונה הימנית היא הדומיננטית.
מוח האשה שוקל בממוצע כ- 1200 גר', אצלה האונה השמאלית אחראית בין השאר על רגשות, יכולת השפה, תקשורת, אכפתיות, והיא מפותחת יותר מהאונה הימנית והיא הדומיננטית.
התפיסה שלו היא מרחבית
התפיסה שלה היא פרטנית
המוח הגברי מסוגל לנתח, לפרק ולהרכיב דברים לפי שיטה. הוא מבין אינואיטיבית איך דברים עובדים, וחושב בנוסח "אם-אז", לכל דבר יש סיבה הגיונית, לכל שאלה יש תשובה. הוא מסוגל לנווט טוב יותר משום שבונה לעצמו תרשימים בתלת מימד של סביבה פיסית. הוא לא יחשוב להציע שתייה לאורח, אינו מתעניין בשלום חברו, וגם אם אכן ישאל ויתעניין, אין זה אלא מדרכי נימוס בלבד ולא באמת יתעניין בתשובות.
המוח הנשי מסוגל לזהות בקלות מחשבות ורגשות של אדם אחר ולהגיב באופן המתאים ביותר. הוא מסוגל לתקשר רגשית עם אנשים, וחש צורך אינסטינקטיבי להתעניין בתינוקות ולגונן עליהם. מוח המעדיף להגיע לתוצאה מתוך משא ומתן ולא באמצעות שימוש בכח. האשה מארחת נפלאה, היא חברותית, וכאשר היא שואלת "מה נשמע", היא באמת רוצה לשמוע דיווח מפורט מתוך התעניינות.
הוא מתמקד בעשיית פעולה אחת בלבד, קשה לו להתפרס על פני כמה דברים
[אבל הוא מסוגל ללעוס מסטיק תוך כדי שהוא קורא עיתון ובו בזמן גם להשרות את הרגליים בתוך גיגית עם מים חמים, ויש גברים משוכללים המסוגלים באותו זמן גם להניע את הראש לאות הן כשמדברים אתם גם כשהם לא באמת שומעים ומקשיבים].
היא מסוגלת לתמרן בו זמנית בביצוע כמה פעולות מורכבות
במרכזי השפה, הדיבור והשמיעה יש פחות תאי עצב. גבר ממוצע מדבר כשבעת אלפים מילים ביום.
במרכזי השפה, הדיבור והשמיעה יש יותר תאי עצב והיא מדברת בכעשרים אלף מילים ביום.
ביטוי רגשות ושחזור מאורעות ישנים הם צד חלש אצלו.
ביטוי רגשות ושחזור מאורעות ישנים הם צד חזק אצלה.
מוח הגבר מורכב מ"קופסאות" רבות ושונות: קופסה לעבודה, קופסה למכונית, קופסה לאשה, קופסה לילדים, קופסה להורים, קופסה לחשבון הבנק, קופסה לגמ"חים ועוד... אין קופסה נוגעת בחברתה, כשקופסה אחת פתוחה, כל השאר סגורות.
מוח האשה בנוי מ"פקעת חוטים" גדולה המכילה: חוט לעבודה, חוט לבית, חוט לקניות, חוט לבעל, חוט לילדים, חוט להורים, חוט לבישול, חוט לאפיה, חוט לסדר ונקיון, חוט לבגדים ועוד... כל החוטים מקושרים עם שאר החוטים, וגם כשאין שום קשר למעשה יש קשר, והמעבר בין חוט לחוט הוא מהיר וספונטאני, לעולם אין קצר או נתק בין החוטים.
לגבר יש קופסה מיוחדת הנקראת "קופסת שום-דבר", כשהוא פותח אותה הוא נעשה אילם, חירש ועיוור לכל מה שקורה סביבו ולכל המתרחש בבית - הוא מרוכז רק בעצמו. אשה אינה מבינה שקיימת קופסה כזו, ולכן אין דבר שמעצבן אותה יותר מלראות את בעלה לא עושה כלום.
מוח האשה מונע באמצעות אנרגיה גרעינית ויש בו מעבד עם ליבה כפולה, המסוגל לפתוח כמה רגשות ותחושות בו זמנית והכל נפתח במהירות של מחשב על. שינויים כימיים והורמונאליים גורמים לה למצבי רוח משתנים, ולפעמים גם דכאונות, תוקפנות, מתח, לחץ ועצבנות.
תכונות האיש
על האיש להיות "מלך" - דהיינו ללכת בראש ובראשונה על פי המח - שכל, אח"כ על פי הלב - רגש, ורק בסוף כבד - תאוות ויצרים.
גבר בדרך כלל לא מבין רגש, בגלל שהוא עובד בעיקר עם השכל (רק שעל פי רוב השכל שלו עקום, ולכן על הגברים מוטלת המצוה ללמוד תורה שהיא מיישרת את השכל). אבל גם יש לו תאוות, יצרים ודחפים גדולים, שגורמים לו לעשות דברים נגד השכל וההגיון. האיש נקרא "גבר", כי עליו להיות "גיבור", ואמרו חז"ל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד, א). לגבר יש תאוות ויצרים ועליו להיות גיבור ולהתגבר עליהם (אם הוא נכנע ליצר אינו נחשב גבר).
כאשר גבר מנתח אירועים הוא עושה זאת באופן עובדתי והגיוני על פי השכל ומערב מעט מאוד רגש.
גבר שואף לפרוץ קדימה להגיע להישגים גדולים ורוצה לעשות זאת בעצמו בלא עזרה. כאשר צריך לקבל עזרה, הוא רואה בכך חולשה. כאשר הוא נמצא בפני בעיה – יתבודד, וינסה לפתור אותה בעצמו (בניגוד לאשה שמשתפת אחרים), אם יספר על הבעיה, הוא לא יעשה זאת כדי לפרוק רגשות, אלא רק אם חושב שיכולים לעזור לו למצוא פתרון לבעיה.
גבר אוהב פרטיות, שקט נפשי להתעמק, להתרכז ולהתנתק (נשים קוראות לזה: "לא לעשות כלום"), כאשר הוא נמצא במצב כזה הוא לא שם לב כלל למתרחש מסביב.
אשה אחת שואלת את בעלה: "על מה אתה חושב?"
עונה הבעל: "על שום דבר"!
האשה: "שוב פעם אתה חושב רק על עצמך?!"
טבע האיש להיות תכליתי ומעשי. הדיבור אצלו הוא כלי חיוני וחשוב להעברת נתונים ומידע, וגם בכדי להפגין ידע ולהרשים את הסובבים.
הוא מדבר רק כאשר יש צורך וענין, הוא מתמקד בנושא המדובר ולא עובר וגולש לעניינים אחרים. הוא לא חי את העבר, אלא חי את ההווה ומתכנן את העתיד.
גבר ממוצע סובל מבעיה של "קשב וריכוז" - קשה לו להקשיב ליותר מידי דיבורים (של אשתו), יש לו סף נמוך לזה וכשעובר אותו זה מתסכל ומעצבן אותו, ולא יעזור לו ריטלין (נשים יקרות קחו זאת בחשבון). כשמספרים לו על איזו בעיה, הוא מדלג על שלב ההקשבה ומיד מציע פתרונות.
האיש הוא בטבעו קר יותר מהאשה ואינו נבהל מכל דבר שקורה. הוא מקבל את הדברים בפרופורציה הנכונה. הוא לא ייבהל כ"כ מחתול או עכבר שרצים בין הרגלים, או מדפיקות באמצע הלילה, ולכן צורת התגובה שלו היא מאופקת, והוא לא יצעק "אימאל'ה" על כל דבר. אולי הוא ייבהל קצת, ואף גם יהיה בהלם, אולם התגובה שלו תהיה מאופקת. אולי הוא גם ייסגר קצת ויתכנס במחשבותיו. האשה לעומת זאת נבהלת מהר מאוד ותגובתה בהתאם, היא נסערת ונכנסת להיסטריה, ויכולה גם להתפרץ בבכי או להרבות בדיבור.
כאשר תינוק נולד, הוא זקוק להרבה שבחים ומחמאות על כל פעולה שהוא עושה, הוא יודע לשבת - אומרים לו בהתלהבות: "יופי, אתה גדול, אתה יודע לשבת", והתינוק שמח ומאושר... הוא פתאום זוחל: "יופי אתה כבר יודע לזחול", והוא צוחק צחוק מתגלגל... בגיל שנה הוא מתעלה על עצמו ומתחיל ללכת: "יופי אתה כבר יודע לרוץ", והוא מבסוט מהחיים ומנופח מגאווה... גם כשהוא כבר גדול וכעת אדם מבוגר נשוי ואב לילדים, הוא עדיין צריך שישבחוהו על מעשיו, הרכיב מנורה, הדיח כלים, הרכיב מדף, הפעיל לבד מכונת כביסה, דפק מסמר (על האצבע...), אשה חכמה יודעת לשבח, ואז לבעל יהיה רצון להמשיך לעשות זאת בעתיד.
מלבד העידוד שהגבר צריך באופן שוטף, לא פחות מזה הוא צריך שרעייתו תודה לו על כל פעולה שהוא עושה בבית, ועל פי רוב, הוא מתקשה לקשור קשר רגשי לרעייתו אם היא אינה מודה לו לרוב.
תכונות האשה
במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו שצ"ח) נאמר: "רבי יהודה דסכנין בשם ר' לוי אמר 'ויבן ה' אלהים את הצלע', התבונן מהיכן לבראותה, אמר איני בורא אותה מן "הראש" שלא תהא מקילת ראש. ולא מן "העין" שלא תהא סקרנית. ולא מן "האוזן" שלא תהא צייתנית. ולא מן "הפה" שלא תהא דברנית. ולא מן "הלב" שלא תהא קנאית. ולא מן "היד" שלא תהא משמשנית. ולא מן "הרגל" שלא תהא פרסנית. אלא מן המקום הצנוע בכל האדם שאפילו בשעה שהוא ערום אותו המקום מכוסה (צלע). ועל כל אבר ואבר שהיה בורא היה אומר: "תהיי צנועה" "אשה צנועה". ואעפ"כ ותפרעו כל עצתי, לא בראתי אותה מן "הראש" - והרי היא מקילת ראש, שנאמר ותלכנה נטויות גרון. ולא מן "העין" - והרי היא סקרנית, שנאמר ומשקרות עינים. ולא מן "האוזן" - והרי היא צייתנית, שנאמר ושרה שומעת. ולא מן "הפה" - והרי היא דברנית, שנאמר ותדבר מרים. ולא מן "הלב" - והרי היא קנאית, שנאמר ותקנא רחל באחותה. ולא מן "היד" - והרי היא משמשנית, שנאמר ותגנוב רחל את התרפים. ולא מן "הרגל" - והרי היא פרסנית, שנאמר ותצא דינה בת לאה" (ועל מי מדובר כאן? על אמותינו הקדושות שרה ורחל, ועל הצדיקות מרים ודינה בת לאה).
ובמקומות שונים בחז"ל מצינו תכונות שליליות נוספות: "נשים דעתן קלה" (שבת לג:), "אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה" (מגילה יג.), "אין אשה אלא ליופי... אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (כתובות נט:), "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מט:), "לפי שהנשים דברניות הן" (ברכות מח:), "ארבע מדות נאמרו בנשים: גרגרניות, צייתניות, עצלניות, קנאיות" (ב"ר לך לך מ"ה), "אין חכמה לאשה אלא בפלך" (יומא סו:).
ונשאלת השאלה מדוע חז"ל כתבו כל זאת, וגם דאגו לפזר זאת במקומות שונים בש"ס, הרי לכאורה יש בזה לשון הרע וגנאי על כלל הנשים? אלא שחז"ל רצו לומר לבעל היקר - אם תראה באשתך תכונות שליליות כנ"ל, אל תחשוב ששגית בבחירה, אל תאשים אותה בכך ואל תנסה לשנות אותה (לא תצליח), כי כך ברא אותה הבורא יתברך, אלו תכונות טבעיות אצל הנשים, ועל הבעל להבין, להתחשב ולהתמודד.
- אבל יש לדעת שבכל תכונה נשית יש גם פן חיובי ותועלת כפי שנראה בהמשך.
בינה ודעת: אמרו חז"ל (נדה מה:) שהקב"ה נתן לאשה "בינה יתירה" יותר מבאיש! כלומר, הַחוּשִׁים של הבינה והפיקחות חזקים אצל האשה יותר מאשר אצל האיש.
ולעומת זאת אמרו (ע"ז יז:) שנשים "דעתן קלה". ודבר זה אינו זה סותר ל"בינה היתירה" שניתנה להן! משום שיש שלושה חלקים: חכמה, בינה, ודעת!
בינה - זה מלשון "להבין" דבר מתוך דבר! לאשה יש לה את הַחוּשׁ הַמְּפֻתָּח לקלוט דבר מתוך דבר ו"להריח" מיד כל דבר שנראה לה "חשוד", יש לה "עין בוחנת" שבה היא יכולה לראות מראש איך העניינים יתגלגלו בעוד כמה שנים! וכך בכל התחומים, האשה יודעת לִצְפּות את הדברים מראש, ובכל דבר היא רואה את ההשלכות והתוצאות העתידיות שתצאנה מאותו דבר, מה שנקרא בימינו "אינטואיציה".
וכן אמרו שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש (ברכות י:). לאשה יש "חוש קליטה" מפותח הרבה יותר מאשר אצל הגבר! אשה קולטת אנשים ממבט ראשון, והיא יכולה "להריח" את האדם, אם הוא באמת נאמן וישר, או לא. ואילו הגבר, בדרך כלל, הוא יותר 'תמים' בתחום הזה. חז"ל הטיבו להגדיר זאת בכמה מילים: "איתתך גוצא גחין ותלחוש לה" (ב"מ נ"ט. תרגום: אם אשתך נמוכה תתכופף ולחש לה) כלומר, יש לה חוש מפותח לקלוט כל דבר חשוד ומסוכן ולכן ממליצים חז"ל לבעל שיתייעץ עם אשתו בענייני עוה"ז.
ואולם 'נשים דעתן קלה' - 'דעת' זה מלשון "חיבור", כמו שכתוב בפסוק: "והאדם ידע את חוה אשתו". דהיינו, לחבר כל דבר "למעשה", ולהוציא כל מחשבה ל'פועל', ולתרגם את זה
ל'מציאות' - בזה האשה חלשה מהגבר, ולוקח לה הרבה זמן להוציא מסקנות מעשיות מהבינה היתירה שיש לה, כיון שאצל האשה שולט הרגש יותר מהשכל, וקשה לה לחתוך כל דבר באופן קצר וברור.
הדעה מבטאת גם את יכולת ההבדלה בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין דמיון למציאות, ולכן תיקנו חז"ל את ברכת ההבדלה בתפילה בתוך ברכת 'חונן הדעת'. אצל הנשים חלק זה חלש יותר, ומסיבה זו קל יותר לפתות אותן. לכן כאשר הנחש הקדמוני רצה להחטיא את האדם הוא לא פנה אליו ישירות משום שידע שלא ישמע לו, אלא עשה זאת בחכמה בכך שפיתה קודם את חוה. לכן צריך הבעל להזהיר את אשתו משחוק וקלות ראש עם גברים וממלבושים שאינם צנועים.
רוב הנשים אינן שופטות על פי השכל, אלא רק ע"פ הרגש, ולכן כשמתכוננים ללכת לחתונה, האשה מסוגלת לעמוד שעה מול המראה, להסתדר, ולהתייפות. וזאת משום שכח הדמיון החזק שלה פועל ומראה לה מה יקרה כאשר היא תגיע לאולם בשמלה זו ומה תגיד לה כל אחת ואחת שתהיה שם, ולכן היא רוצה לְהֵרָאות "טִיפּ טופּ" כדי שח"ו לא "יתאכזבו" מֵהַמַּרְאֶה החיצוני שלה... והבעל עומד לעומתה, וקורא בחוסר סבלנות: "נוּ, עוד מעט נגיע לקינוח".
ואולם בזה הבעל טועה כי הוא פועל לפי השכל ואינו מבין רגש. אבל אצל האשה, הרגש והדמיון מדברים אצלה, ולא השכל וההגיון. ולכן, עד שהיא לא תהיה בטוחה בעצמה שהיא באמת נראית טוב - היא לא תעזוב את הבית...
עוד סיבה לתופעה זו: גילו לנו חז"ל בגמרא מסכת מגילה (דף י"ג.) ואמרו "אין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה". כלומר, אשה לא מסוגלת לבוא לאירוע חגיגי - וּלְהֵרָאות פחות יָפָה מחברותיה... היא חייבת להתאים את עצמה - לכל ה"מודָה" המתקדמת שלובשות חברותיה, כדי שלא תִראה פחותה מהן, ותיהפך ללעג וקלס בפני חברותיה... זהו טיבעה של האשה. ועל הבעל לקחת זאת בחשבון.
אצל נשים רבות מצוי טבע הילדותיות, וזה מתבטא בדיבור שמדברת בצורה ילדותית, בהתנהגות ילדותית, חשיבה ילדותית שמבינה דברים בשטחיות (וגם זה נובע מדעתן הקלה). למעשה דבר זה חיובי ונצרך לגידול וחינוך הילדים, שהאם תוכל להכנס לראשו של הילד, להבין אותו ולהתנהג עמו כפי טבעו הילדותי.
גבר אחד הגיע לרבנות וביקש שיסדרו לו גירושין. "מדוע אתה רוצה להתגרש"? שאל הרב. הבעל הסביר: "אשתי מאוד ילדותית, בכל פעם שאני עושה אמבטיה, היא מוציאה לי משם את כל הצעצועים"!
נשים דברניות, וכן אמרו חז"ל: "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט:), ואומרים בהלצה שאף אותו האחד שנטלו כל העולם כולו זה כולל את הנשים. הקב"ה נתן לאשה את הכיף וההנאה לדבר וּלְפַטְפֵּט, ויש לה סבלנות לשבת ולדבר עם חברתה בלי סוף...
וכל זאת - בניגוד לטבעו של הגבר, שהוא בדרך כלל טיפוס "מוּפְנָם", שאוהב לדבר רק "קָצָר וְלָעִנְיָן"!
יוסל'ה סיפר לחבריו שהרג חמשה זבובים, שניים מהם היו 'זכרים'. ושלוש היו 'נקבות'! זאת מניין לך? תמהו חבריו, אמר להם: משום שאת שני הזבובים הראשונים מצאתי ליד בקבוק בירה, ואת השלוש מצאתי יושבות ליד הטלפון.
בעצם תכונה זו של ריבוי הדיבורים אצל האשה, יש בכך תועלת גדולה וצורך בחינוך וגידול הילדים, שהאֵם לא תקוץ להדריך, להסביר ולחנך את ילדיה.
מצוי אצל הנשים שהן קולניות ומדברות בקול רם ובצעקות, וזה אף בדיבור הרגיל וכל שכן בשעת ויכוח ומתח. ואין לבעל להתרגש מכך, אלא ישתדל הוא לענות ברוך ובעדינות, שנאמר: "מענה רך משיב חמה". והרמת הקול מצויה אצלן מאוד כשמתפעלות מאיזה דבר.
לאשה יש (בדרך כלל) חוש מיוחד לסדר ונקיון! אצלה, ה"נקיון" - תופס מקום ראשון בראש, ויש נשים שיש להן ממש הנאה מעצם נקיון הבית ולא רק מהמטרה שהבית יהיה נקי ומסודר. וזה בניגוד לטבע הגבר, שאמנם הוא אוהב להיות נקי ומסודר, אולם אין הוא "מתעמק" להכנס לכל ה'חורין והסדקים' של הסדר ונקיון. העיקר שזה נקי או לכל הפחות נראה נקי, ולכן כאשר גבר עושה טובה לאשתו ו"מנקה" את הבית, הוא יכול להעביר את כל הלכלוך אל מאחורי הספה או מתחת השטיח, כי העיקר שיראה נקי. בקיצור: הגבר אוהב - שֶׁיֵּרָאֶה מסודר! האשה אוהבת - שיהיה מסודר!
ולכן אמר ר' יוסי: מעולם לא קראתי לאשתי בשם 'אשתי', אלא רק בתואר של 'בֵּיתִי' (שבת קיח:). ר' יוסי לימד אותנו שהאשה נקראת על שם הבית, כיון שהיא העיקר של הבית! כל הראש שלה - מונח בתוך הבית! הבית - זה ה"ארמון" שלה! ולכן היא דואגת לנהל את הבית בהשגחה קפדנית, ואכפת לה שיהיה סדר וניקיון, ושהבית תמיד יֵרָאֶה מבריק ומצוחצח!
"אשה דִּמְעָתָהּ מצויה". לנשים אין בעיה "ללחוץ" על כפתור ולבכות! כל פגיעה או העלבה ואף הקטנה ביותר, פותחת אצלה את שערי הדמעות שלעולם לא ננעלו. וזאת בניגוד לטבעו של הגבר, שהוא יותר קשוח, עם לב כבד, סגור ואדיש, ולוקח לו הרבה זמן עד שהוא מתרכך לבכות... וגם כשצריכים לבכות כמו ביום הכיפורים, הגברים עושים "שמיניות באוויר" ובאים לבית הכנסת עם בצל קצוץ, כדי להוריד כמה דמעות, אולם "הבור ריק אין בו מים", ואם הם בסוף בוכים זה רק בגלל העצבים - על זה שהם לא הצליחו 'לבכות'...
ועל כל פנים, כיון שאצל האשה, יש לה רגש עדין לבכות מכל דבר הכי קטן, לפיכך צריך הבעל לקחת זאת בחשבון, ולהתנהג עמה בעדינות יתירה, כדי שלא יביא אותה ח"ו לידי צער ובכי, והרחבנו בזה בחלק ההנהגות.
האמונה והתמימות בהקב"ה! גבר בדרך כלל הוא "מְתֻחְכָּם", והוא מספיק חכם ונבון לעשות כל מיני תחבולות, כדי להפטר מכל מיני חיובים ומצוות... ואולם אצל האשה, כיון שהיא עוברת הריונות ולידות, א"כ היא רואה יותר במוחש - את השגחת האלוקים עליה, ולכן היא גם קרובה להקב"ה יותר מאשר הגבר (וגם אשה שמעולם לא היתה בהריון, מעצם בריאתה קרובה יותר לקב"ה).
ולכן, על הבעל להוקיר את אשתו בנקודה זו, ולבקש ממנה תמיד, שתתפלל עליו ועל בני הבית, מתוך ידיעה - שתפילתה מהלב, ולכן יותר קרובה להישמע בשמים!
כח הסבל של הנשים חזק פי כמה וכמה מאשר אצל הגברים! נשים מסוגלות לסבול ייסורים פיזיים - הרבה יותר מגברים!
הפסיכולוגים אומרים, שאם הגבר היה צריך ללדת - הוא לא היה מסוגל לעמוד בסף הכאב... הוא בקושי מסוגל להתמודד עם ייסורים של "כאבי שינים", ואם יש לו שפעת ח"ו הוא מרותק למיטה "גוסס" וכותב צוואה. אולם האשה קיבלה מהקב"ה כוחות נפש לעמוד גם בייסורי ההריון והלידה, וכן גם לגבי גידול הילדים, הקב"ה העניק לה כוחות מיוחדים, עם סבלנות יתירה, כדי שתוכל לעמוד בנטל של גידול הילדים. וככל שיש לה יותר ילדים כך מוסיפים לה מן השמים יותר כוחות נפש, ויותר כוחות של סבלנות ורוגע, כדי שתוכל להמשיך לטפל בילדים.
ודבר זה רואים באופן מוחשי, מחקרים צְבָאִיִּים גילו, שכאשר נתפסו נשים בחשד של "ריגול" לטובת מדינה עוינת, למרבית הפלא לא הצליחו שום אמצעים של כוח פיזי - לשבור את רוחה של המרגלת, כדי שתגלה סודות חשאיים של מדינתה.
הדבר היחיד שהועיל לשבור את רוחה - היה ע"י שלקחו את ילדיה, והיכו אותם לנגד עיניה... רק דרך הרגש הרחמני, הצליחו לשבור אותה, ולא דרך איומי כוח הזרוע! שכן אשה מסוגלת להתמודד מול כל סבל גופני!
וזו מתנה שהעניק הקב"ה לבעל: שהאשה קיבלה כוחות מיוחדים לעמוד בסף הסבל, כדי שתוכל להתמודד עם ייסורי הלידה, וכן עם הטורח הגדול שיש בגידול הילדים ומטלות הבית. ובנקודה זו יש הבדל בין איש לאשה, כאשר האיש עייף הוא אינו "סוחב", לא מתפקד ופשוט הולך לישון... אך לא כך נוהגת האשה, כאשר היא עייפה, היא נגררת אחר עבודות הבית עד שלפתע ללא הודעה מוקדמת היא מוצאת את עצמה באפיסת כוחות וקורסת. לכן, על הבעל מוטלת האחריות והמשימה לדעת מתי להפסיק ולעצור את אשתו מעבודות הבית כדי שלא ימצא עצמו מקבל בית נקי ואשה חולה, ויצא שכרו בהפסדו.
מספרים על הסטייפלר הקדוש שכאשר היה רואה את אשתו עובדת קשה, היה לוקח את המגב מידה ומצווה אותה ללכת לישון. וכן אם היה רואה כלים מלוכלכים שנשארו בכיור, היה טורח ומדיח אותם, למרות שמדובר כאן בסטייפלר הקדוש שהיה גאון הגאונים וכל דקה מזמנו היתה חשובה לו לאין ערוך לנצלה ללימוד התורה הקדושה, בכל זאת הוא הבין שלעזור לאשתו אין זה ביטול תורה, אלא מדת חסד והנהגה טובה.
אשה אחת יצאה מהבית, וטרם יציאתה, היא ביקשה מבעלה לעשות משהו. הוא אמר: "בסדר, אין בעיה", והיא יצאה.
לאחר שהלכה, פתאום הוא קלט שלא היה מרוכז, ולא קלט מה היא ביקשה ממנו... בנסיון נואש לרצות את אשתו הוא הכניס כביסה למכונה, הוריד כביסה מהחבל, תלה כביסה קיפל כביסה, האכיל את הדגים, השקה את העציצים, החליף את הנורה שהבטיח להחליף לפני חודש, תלה את התמונה שאשתו קיבלה במתנה לפני שלוש שנים, הכין ארוחת צהריים, הדיח את הכלים, סידר ושתף את כל הבית... ואז היא מתקשרת ואומרת לו: "אל תגיד לי ששכחת לאסוף אותי מהרכבת... רבונו של עולם, ביקשתי ממך לעשות רק דבר אחד וגם את זה אתה לא מסוגל? אי אפשר לסמוך עליך!"