תפילה
כדי להצליח בזוגיות ולהגיע לנישואין מוצלחים, יש לפעול ולהתנהג בבית על פי ההנהגות, העצות והכללים המובאים בספר זה, אך כדי שהברכה תשרה בביתנו אין די בנכונות וברצון, ועשיית מעשים טובים לבן הזוג, אלא שצריכים גם סייעתא דשמיא. 'שלום בית' זה מתנה משמים, ורבי ירוחם הלוי ממיר זצ"ל היה נוהג תמיד לומר: "הנה זה יסוד בבריאה כולה, שאין נותנים שום דבר בלא תפילה". אחד הדברים הנצרכים ביותר לשלום בית, ולמעשה לכל דבר בחיים, הוא התפילה!
בני ישראל זכו להיגאל משעבוד מצרים הנורא, רק ע"י התפילות והזעקות שצעקו לה' יתברך, שנאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" (שמות ב, כד), ובלא תפילה לא היו נגאלים. למרות שגאולת מצרים כבר הובטחה לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, ונשבע על זה הקב"ה לאברהם ליצחק וליעקב, בכל אופן עדיין נצרכה לזה תפילה, וכמו שאי אפשר שיצמח דבר מן הקרקע ללא גשם, אעפ"י שחרשו וזרעו ועדרו, בכל זאת ללא גשם לא יצמח כלום ולא יהנה האדם מיגיעו ועמלו, כך גם אי אפשר ליהנות ממעשים טובים (ואף הבטחות ה') ללא תפילה.
בשולחן ערוך (או"ח צח, ג) מובא שהתפילה צריכה להאמר בלשון תחנונים, שזו כל המהות של התפילה, להכניע את הלב ולהתחנן לבורא, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו" (תהלים קכג).
תכלית התפילה היא רק לצורך השרשת האמונה בקרבנו שיש שליט בעולם ורק אליו פונים וממנו מבקשים והוא הכתובת היחידה ואין מי שיכול לעזור ולהושיע מלבדו. ולא ישים האדם מגמתו כשמתפלל שתשַמע תפילתו בלבד, אלא העיקר שיאמין בליבו כי אין מי שימלא חסרונו אלא ה' ית', ואין עוד מלבדו ולו בלבד ראוי להתפלל. ולא שתהיה התפילה תכלית להשגת מבוקשו.
המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל היה רגיל לומר, שיש בני אדם הטועים לחשוב שתפילה היא סגולה להנצל מהצרות, והלוואי ולא היו באות הצרות, ולא היה צריך להתפלל שתחלופנה. אולם האמת היא שתפילה אינה אמצעי להמתקת הצרות אלא מטרה בפני עצמה. לפעמים בגלל שאדם לא מתפלל די הצורך, באות גזירות חדשות לבקרים כדי לאלצו להתפלל יותר, והלוואי והיה מתפלל כראוי קודם לכן ולא הייתה באה הצרה לעולם כלל.
מעשה ברבי אלימלך פירר שליט"א (שהוא מומחה גדול בענייני רפואה), שהגיע אליו עשיר גדול מחו"ל, בשעת לילה מאוחרת, וביקש מהרב שיתלווה אליו לכותל המערבי והרב הסכים, על אף השעה המאוחרת. בהגיעם למקום הקדוש הם ראו אדם פורש כפיו כלפי השמים, מתנועע בתפילתו, מעיניו זולגות דמעות לרוב וכל רגע יוצאות מפיו המילים: "ריבונו של עולם".
אמר הרב לעשיר, אם הוא זקוק לרפואה אני אדאג לו, ואם הוא זקוק לענייני פרנסה אתה תדאג לו והעשיר הסכים. שניהם ניגשו אליו והרב פירר אמר לו: האם כבודו מתפלל לה' בענייני רפואה, אני הרב פירר ואשמח לעזור לך. השיב היהודי: אני מאחל לכל עם ישראל שיהיו בריאים כמוני, ברוך ה' אני בריא. אמר העשיר: אולי כבודו במצוקה בגלל דוחק הפרנסה, חובות וכיו"ב, א"כ אני אוכל לעזור. אמר האיש: ברוך ה' לא חסר לי דבר. אז א"כ על מה אתה מתפלל בכזה רגש וכוונה שאלו השנַים.
אמר להם: אני אברך, וב"ה יש לי עשרה ילדים, והלילה זכיתי לחתן את הבן האחרון שלי. מיד לאחר החתונה באתי לכאן, כי הרגשתי צורך גדול לבוא ולהודות לה' על כל החסד שגמלני, שזכיתי לחתן את כל הילדים שלי. אני לא צריך שתהיה לי צרה כדי להתפלל.
יסוד זה מקורו מהגמרא (סנהדרין מד:) שדרשה על הפסוק "הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ" (איוב לו, יט), שהאדם צריך לשווע ולהתפלל לה' לפני שבאה הצרה, כי אחרי הצרה לפעמים זה כבר יכול להיות מאוחר מדי.
המבי"ט זצ"ל בספרו "בית אלוקים" הקשה: לשם מה מתפללים וחוזרים ומתפללים בכל יום תפילות שחוזרות על עצמן, וכי זה כבוד לבוא למלך ולבקש את אותו דבר מאות ואלפי פעמים? וכי הקב"ה לא יודע את צרכיו של כל אדם? א"כ מה הצורך לבקש דברים ולהזכיר דברים שידועים לפניו? אלא ביאור הדברים כך הוא: מטרת המצוות בכלל והתפילה בפרט היא הדביקות בבורא יתברך. בבחינת "ולדבקה בו", הקשר הפנימי בין נפש היהודי לבין הקב"ה נוצר ע"י הפה והלשון, שהם כלי השכל שנתן הקב"ה לאדם להודות לו ולהללו ולעבוד אותו בהם.
וכיוון שתפילה היא דביקות בה' ככל שהאדם יתפלל יותר לבוראו, כך הוא משובח יותר, והלוואי שיתפלל האדם כל היום כולו. ולכן לתפילה אין זמן מסוים אלא מצוותה ביום ובלילה, כמו שנאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקנו בכל קוראינו אליו" (דברים ד, ז), ולפי זה מובן שאין זו הטרדה מצד האדם לבקש ולחזור על אותה תפילה במשך מאות ואף אלפי פעמים כי נחת רוח גדול יש לו להשם יתברך בזה שאין אנו מסיחים דעתנו ממנו. ואנו מגלים תלות מוחלטת בו ומשרישים יסוד זה בקרבנו שהכל ממנו יתברך. ועוד שהתפילה אינה אמצעי בשביל להשיג דברים שונים ומאוויי לב אלא מטרה בפני עצמה. עבודת הלב.
ולכאורה קשה, מאחר והקב"ה יודע כל דרכי בני האדם ועלילות מצעדי גבר, ויודע טוב יותר מהאדם עצמו מה חסר לו, א"כ מה צורך בתפילת האדם על צרכיו? התשובה לכך היא שחז"ל ואנשי הכנסת הגדולה תיקנו תפילה כדי שנבקש על נפשנו תמיד כדי שנרגיש שהכל מאתו יתברך, כל צרכינו מאוויינו ורצוננו, אליו עינינו נשואות שימלא משאלות ליבנו. ומזכירים אנו את הקב"ה בכל צעד ושעל כמו שמצינו ביוסף הצדיק שנאמר בו "וירא אדוניו כי ה' אתו" (בראשית לט, ג) שהיה מזכיר שם שמים בכל פעולה שעשה. ובכך היה דבוק בבוראו בכל רגע.
מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל שכאשר היו באים אליו אנשים ומבקשים שיתפלל עליהם היה עונה: אב לא אוהב שבנו שולח בקשה ע"י בן אחר, אלא מעדיף שיבוא הוא בעצמו ויבקש. והרעיון הוא אמיתי ונכון שצריכים לפנות ישר לבורא לשוחח עמו ולבקש ממנו, שהרי 'מלא כל הארץ כבודו', ומצפה ומייחל מכל אחד מבניו שישפוך את צקון לבו בתפילה ובתחינה, וע"י כך יתקרב אל ה' יתברך שהרי "קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת".
עוד מטרה יש בתפילה והיא ההכנעה לבורא העולם. עיקר התפילה היא שיבין היטב כי כל חייו ודרכיו ויִשוּתו עלי אדמות תלויים במי שאמר והיה העולם. וכל מאוויי ליבו לא יתקיימו ללא רצון הבורא ובעומדו בתפילה לפני בורא עולם צריך שישים נפשו בכפו ויראה שפלותו ודלותו ומיעוט ערכו ביחס לבורא עולם כמו שכתוב: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג, מא).
ועל כך היה אומר האדמו"ר מקוצק זצוק"ל: "אין שלם מלב שבור", ומקרא מפורש הוא "לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה" (תהילים נא, יט), ואמר רבי דוד אזולאי זצ"ל: וכי אפשר לשבור לב אנוש העשוי בשר ודם? אלא "לב" בגימטריה שלושים ושתיים. שבור את הלב (32) לשניים ותקבל וי וי. אדם שצועק במר ליבו על חטאיו וזדונותיו: וַי וַי, ומשים נפשו בכפו, הקב"ה לא מואס את תפילתו.
במדרש תנחומא (פרשת וירא) כתוב: "אמר להן הקב"ה לישראל: הוו זהירין בתפילה שאין מידה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר "למה לי רוב זבחיכם... לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת... גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיה א, יא, טו), מכלל שהתפילה גדולה מן הקרבנות".
אמר החזון איש זצ"ל: כל דבר שהנך זקוק לו בקש אותו מהקב"ה. אם דרושות לך נעליים חדשות, עמוד בפינת החדר ואמור: ריבונו של עולם ראה נא את נעליי הקרועות והמצא לי כסף כדי לקנות נעליים חדשות, וכך בכל דבר. ועל ידי זה תרגיל את עצמך להכיר ולהרגיש שהוא יתברך הנותן לך הכל, כך רוכשים אמונה חושית.
* מסופר על רבי נתן מברסלב זצ"ל, שפעם בא לפני רבו כשהוא חבוש בידו. שאל אותו רבי נחמן זצוק"ל לפשר התחבושת העוטרת את ידו, אמר לו התלמיד שהוא רצה לתקוע מסמר בקיר, ובטעות דפק עם הפטיש על ידו. אמר לו הרב: אילו היית מתפלל לפני כן, שהפטיש יבוא על המסמר ולא על היד, לא היית מקבל מכה ביד!
* רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוגלה לסיביר לשתים עשרה שנות עבודת פרך, והקגלסים הרוסים ימ"ש היו מריצים את האסירים בשלג ובכפור כשהם יחפים. הרב נשא תפילה חרישית לבורא העולם ואמר: גלוי וידוע לפניך שהכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים (התקררות), וכאן אני אנוס גמור, מבקש אני מלפניך שלא תביאני לידי חולי. וסיפר הרב שהיו רבים שהתקררו וחלו ואף נפטרו מהצינה והכפור. ואילו הוא מעולם לא התקרר ולא הגיע לידי חולי והכל בזכות שהקדים תפילה לצרה.
לעולם יבקש אדם מהקב"ה שיתן לו מה שטוב בשבילו ומה שמתאים לו, ואם הדבר שמבקש לא טוב בשבילו שלא יתן, כי רק הקב"ה יודע מה טוב באמת ומה הכי מתאים לאדם. ודבר זה רמוז בפסוק: "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהילים קמד), שלכאורה נראה שיש כפילות בפסוק, והביאור בזה, שלפעמים אדם מבקש בתפילה דבר שהוא לא טוב בשבילו, ומאחר והוא ומתעקש וחוזר ומבקש מה' הרבה פעמים, הקב"ה ממלא בקשתו ורצונו, אך אחרי שקיבל ורואה שהדבר לא מתאים לו ולא טוב בשבילו, מבקש הוא מהקב"ה שישוב ויקח את זה ממנו, והקב"ה שומע ולוקח, וזה מה שאומר הפסוק, בתחילה הקב"ה 'עושה רצון יראיו' ונותן להם משאלת ליבם, ולאחר שנוכחו לדעת שלא טוב ביקשו, 'שומע שוועתם ומושיע' אותם ממה שבקשו!!
בספר אור לציון מובא שחסד גדול עושה עמנו הקב"ה שנתן לנו את האפשרות לבקש ממנו כל דבר. ולא כמדת בשר ודם שהשרים וכ"ש המלכים שיש להם לשכה ומזכיר וכל מכתב ובקשה עוברים בקורת תחת ידו של המזכיר, וכל דבר שנראה לו חיוני מגיש לפני השר. ואת השאר זורק. ואילו מלך מלכי המלכים הקב"ה, כל מה שהאדם חפץ מבקש ממנו. ולמרות שהאדם הוא עפר ואפר רימה ותולעה, בכל זאת נותן לו בורא עולם את הזכות לבקש ממנו מה שיחפוץ, זו ההרגשה שצריכה להיות לאדם לפני שעומד להתפלל.
התפילה צריכה להיות בגדר של "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ". תינוק שמתעורר באמצע הלילה (ולפעמים כמה פעמים) ובוכה, הוריו מתעוררים לקול בכיו ואינם רוטנים כלל על הטרחה שנגרמת להם עקב כך, הם מקבלים זאת באהבה ובהבנה מלאה, מאכילים אותו, מחליפים לו ומשתדלים להעניק לו כמה שיותר. אבל כשאותו תינוק גדל והוא כבר ילד כבן שש, אם יבכה באמצע הלילה לבקש מים, הוריו לא יקומו אליו לתת לו מים, וגם אם כן, לא יעשו זאת בחשק וברצון. ובאמת למה משום שבראשית דרכו היה זה בכי אמיתי, שמשדר מסר להורים היקרים: אבא ואמא אני תלוי אך ורק בכם וזקוק לעזרתכם! הבכי הזה נותן להורים כח ורצון לקום לעזור ולתמוך. אולם הבכי של הילד אחרי כמה שנים הוא בכי של פינוק ועצלות, שהרי הילד כבר יכול להסתדר גם בכוחות עצמו, ובגלל שאין הבכי הזה פורץ מכל הלב, אין הוא נותן כח להורים לקום בשבילו כמו בהיותו תינוק.
ילד אחד צעק מחדרו באמצע הלילה: "אבא, אני צמא, תביא לי מים, בבקשה", האב העייף צעק לו מתוך שינה: "אתה כבר גדול, לך קח לבד", אך הילד המשיך לצעוק ולבכות ולבקש מים, ולא נתן לאביו לישון. האבא כעס על בנו הצרחן החמוד והנודניק וצעק: "אם אתה עוד פעם אחת קורא "אבא", אני קם אליך ונותן לך סטירה"! לאחר חמש שניות שוב צועק הילד: "אבא... כשאתה קם לתת לי סטירה, תביא לי על הדרך גם כוס מים".
נאמר בגמרא (ברכות לב:): מיום חורבן בית המקדש מסך של ברזל מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, ואמרו (ב"מ נט.) שאע"פ ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. כיון שהקב"ה קשה לו מאוד לראות את בנו בוכה ומצטער, לכן הוא כביכול פונה מכל עסקיו ונפנה אל מוריד הדמעה.
ישעיה הנביא אמר לחזקיהו מלך יהודה: "צו לביתך כי מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה" - לעולם הבא (ברכות י.), וזה היה בנבואה מה' בגלל שחזקיהו לא התחתן, לפי שראה ברוח הקודש שיוולדו לו בנים רשעים. כשחזקיהו הבין מה הולך לקרות לו, החל בתפילה נוראה מקירות לבו וה' ענה ואמר לו: "שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מ"ב כ, ה-ו), ללמדנו מהו כוחן של דמעות.
אל הגרש"ד פינקוס זצ"ל הגיע אברך ובכה לפניו בדמעות שליש, ששנים רבות לא נפקד בילדים.
אמר לו הרב: "בוא אלי בשעה שתיים בלילה ואראה מה אוכל לעשות בשבילך".
האברך אכן בא בשתיים בלילה ולפליאתו יצא עמו הרב פינקוס מן הבית, נכנס לרכב ולקח אותו אל מחוץ לעיר, למדבר, למקום שמם וחשוך, שם יצאו שניהם מהרכב.
אמר לו הרב: "כעת אתה לבד במדבר רק אתה והקב"ה... תבכה אליו, תתחנן אליו כדבר איש אל רעהו... רק כך תיוושע!". הרב השאיר אותו שם ונסע.
לאחר חצי שעה חזר הרב, הביט בפני האברך ואמר: "לא, לא בכית מספיק... לא כך בוכים... תבכה! תתחנן מעומק הלב! תפציר בכל הכח ובכל הנשמה - ואז תזכה ותיוושע!", ותיכף סב לו על עקביו והלך לחצי שעה נוספת...
כשהרב פינקוס חזר, הוא הביט על האברך וראה שבגדיו ופניו ספוגי דמעות של תחינה ותפילה.
הרב חייך אליו ואמר לו: "זה מה שהתכוונתי... אתה תראה שתיוושע!"... לאחר עשרה חודשים הרב פינקוס התכבד להיות הסנדק.