אמונה
האמונה היא בסיס איתן לשלום בית אמיתי! אך על מנת להבין מה הקשר בין אמונה לנישואין מוצלחים, עלינו להבין קודם מהי אמונה.
אמונה מתייחסת לדבר שאינו ברור ומוחלט. לדוגמה, אם החזאי אמר שמחר ירד גשם, אז אני מאמין שמחר ירד גשם, אבל עדיין איני זאת יודע בודאות. ידיעה הינו דבר ברור ומוחלט בלי עוררין, אם אני שומע את הגשם ופותח את החלון ורואה שיורד גשם, אז אני גם יודע שיורד בחוץ גשם.
עצם הכרת מציאות בורא העולם לכאורה היא בגדר של "אמונה", אלא שנאמר על זה בתורה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). וכתב הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא וכו'" (ספר המדע הלכות יסודי התורה א, א).
מתוך זה משמע שהאמונה בבורא העולם אינה צריכה להיות בגדר אמונה בלבד, אלא בגדר ידיעה. עולמנו מכיל אין-ספור יצורים חיים מתוכננים להפליא, המכירים ומפרנסים זה את זה, שכל אחד מהם מורכב מתאים חיים זעירים. כל תא מורכב מאטומים וכל אטום מכיל אנרגיה עצומה שיכולה להרוס עיר שלמה. לא יתכן שעולם זה שהוא מתוכנן, עם תנאים מדוייקים ליצירת חיים, נוצר "במקרה". כלומר - תכנון מעיד על מתכנן.
א"כ על מה נאמר אמונה? על כך שהקב"ה שברא אותנו, יודע עלינו, איכפת לו מאיתנו, שומר עלינו, יודע מה טוב לנו, הכל מאתו יתברך וכל מה שהוא עושה - הכל לטובה!
כאשר האדם מאמין שכל מה שקורה לו בחיים, הכל לטובתו, ממילא אין לו סיבה להתלונן, להתעצב או לכעוס על מי שהרע לו, כי הכל היה מכוון מלמעלה לטובתו. כאשר אשתך מבזה אותך - זה טוב. כאשר בעלך פוגע בך - זה טוב, כי הכל מה' והכל לטובה, אנו לא בהכרח יודעים ומבינים מה הטובה בזה, אבל אנו מאמינים שזה טוב.
כאשר עם ישראל היו עבדים לפרעה במצרים הם סבלו מאוד, וכאשר משה רבינו שואל את הקב"ה על מה ולמה הוא עושה כך לעם ישראל, נאמר בתורה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב), שם "אלקים" - משמעותו דינים, ושם הוויה משמעותו רחמים, אומר הקב"ה למשה גם מה שנראה בעיני בשר ודם כדינים, למעשה זה רחמים גדולים. וכמו שאמר רבי עקיבא (ברכות ס:): "כל מה שעושה הקב"ה, הכל לטובה".
"כל" - כלומר הכל, וגם מה שנראה לנו רע הוא באמת טוב, וגם אם אין אנו מסוגלים להבין טוב, ואם יחסרו ה"חלקים השחורים" מהפאזל, התמונה לא תהיה שלימה. ופעמים רבות דווקא מתוך הרע, צומחת הישועה.
לערבי אחד נחמד בשם אחמד היה חמור זקן. יום אחד נפל החמור אל תוך בור עמוק שבעבר שימש כבאר מים אך כבר יבש. חשב הערבי מה לעשות עם חמורו וכיצד להעלותו, ולבסוף החליט שחמורו כבר זקן ולא שווה להשקיע עליו, וגם ככה הוא צריך לסתום את הבור כדי שאף אחד לא יפול לשם, לכן עדיף לקבור את החמור בתוך הבור בעודו חי. הוא לקח מעדר והתחיל לזרוק חול אל תוך הבור. החמור בהתחלה הבין שסופו קרוב, אבל במחשבה שנייה הוא החליט להתנגד למהלך. בכל פעם שנפלה עליו ערימה של חול, הוא ניער מעליו את החול ודרך על החול שנפל. כך הוא עשה שוב ושוב, עד שלבסוף עלה ויצא מהבור.
ממעשה זה לומדים שני דברים מאוד חשובים:
א. טוב חמור חכם יותר מערבי טיפש.
ב. דווקא מתוך הצרה מגיעה הישועה, ולפעמים הצרה עצמה היא הישועה.
באחד הפיגועים שהיו לאחרונה, נדקר יהודי בבטנו והיה פצוע קשה, הבהילו אותו לבית החולים, ושם גילו שהוא נפגע במעיו, והוא איבד דם רב. הוא הוכנס בזריזות לחדר הניתוח, וכאשר החלו לטפל בו, פתאום ראו שחלק מהמעי הגס אצלו לקה במחלה הנוראה וכבר היו שם גרורות, המנתחים הצליחו להסיר ממנו את החלק הנגוע, ולאחר זמן קצר הוא יצא מכלל סכנה, התאושש וקם ממיטת חוליו. וגם לפי תוצאות הבדיקות המקיפות שנעשו לו אח"כ, המחלה היתה רק בחלק מהמעי הגס, אותו חלק שהוסר, ולא הספיקה להתפשט.
כאשר סיפרו לו על המחלה שהתגלתה בזמן הניתוח, סיפר היהודי, שכבר זמן רב הוא סבל מכאבים. בתחילה הוא לא התייחס לזה, וגם כאשר הכאבים היו כבר בלתי נסבלים, הוא לא מצא זמן לפנות לרופא. ולמעשה גם אם הוא היה פונה לרופא, עד שהיו מאבחנים את המחלה ועד שהיו מתחילים לטפל בזה, יכול להיות שהמחלה כבר היתה מתפשטת לשאר הגוף ח"ו, אך בזכות הדקירה מהפיגוע הנורא של אותו בן עוולה, הוא זכה לצאת מהמחלה לגמרי.
כאשר ילד מקבל סוכריה, או מבוגר מקבל מתנה, לא משנה ממי, זה טוב. ואם מקבל מכה, אין זה טוב, אבל אם המכֵה זה אביו שרוצה לטובתו, זה טוב. דקירת סכין היא דבר רע, אבל אם ה"דוקר" הוא רופא מנתח שמציל חיים, זה טוב. ואם נשכיל להבין שכל מה שקורה בעולם, גם הסוכריה וגם המכה, זה מאבינו בשמים שאוהב אותנו ורוצה לטובתנו, אז גם נבין שהכל לטובה.
מעשה ביהודי שתמיד היה שמח ומאושר, גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, ואף כשבטנו רעבה ללחם. יום אחד חזר לביתו, וכדרכו היה שמח וטוב לב. אשתו הזכירה לו שמזה יומיים לא בא אוכל אל פי ילדיהם. אמר לה: 'מה שתציעי אלך ואעשה'. אמרה לו אשתו: 'עוד מעט נגמר יום השוק, תלך לשם ואולי תמצא כמה תפוחי אדמה ובטטות שהותירו בעלי הדוכנים', מיד החל ללכת ברחובה של עיר כשהוא שמח ועליז, ואף זימר לעצמו כמה שירים עליזים.
בינתיים בארמונו של מלך טורקיה התכנסו המלך, שריו ויועציו על מנת לדון בענייני הממלכה. המלך יצא רגע אחד למרפסת הארמון, והנה רואות עיניו את היהודי הולך בשמחה כשפיו מלא שיר ושבח. מיד שלח המלך את אחד ממשרתיו שילך ויביא לפניו את האיש המאושר. מיהר היהודי כבקשת השליח, והתייצב בפני המלך. שאל אותו המלך: 'האם זכית באיזה פרס חשוב שאתה כה מאושר'. 'לא, אדוני המלך. לא זכיתי בשום פרס'. 'אולי אכלת איזה בשר שמן ושתית יין ישן, ולכן אתה שמח'. 'לא. כבר יומיים אני וכל משפחתי לא הכנסנו דבר מאכל לפינו, ואני הולך להביא שאריות שנשארו בדוכני השוק', ענה.
כששמע המלך את דבריו אמר למשרתו: 'קח עגלה, תמלא אותה בפירות, ירקות, לחם, אורז וכל מה שצריך, וקח את זה לביתו'. הוסיף ואמר המלך ליהודי: 'אני רוצה שתאמר לי איך אתה שמח גם כשבטנך רעבה ללחם, הרי אני מושל בכל טורקיה, שותה ואוכל כראוי, ואני לא שמח ומאושר'. אמר לו היהודי: 'אני בנו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה, ואני יודע שכל מה שהוא עושה לי זה הכי טוב בעולם, ושהכל רק לטובה'. אמר לו המלך 'אני מבקש ודורש ממך שמחר בשמונה בבוקר תבוא לארמון המלוכה, ושנינו נצא ביחד לציד ביערות הסמוכים'. 'כבוד גדול הוא לי', ענה היהודי.
למחרת המלך והיהודי יצאו לצוד ביערות, והנה המלך מושך בקשת לתומו, ובלא שימת לב פגע החץ באצבע המלך, ונחתכה חצי ממנה. היהודי הוציא מכסו מטפחת, עצר את הדם ואמר למלך 'הכל לטובה, הקב"ה אוהב אותך'. אבל המלך התרגז מאוד, אמר ליהודי: 'מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע' וזרק אותו בכעס באחד הבורות שביער. שאל המלך מלמעלה: 'נו, איך אתה מרגיש עכשיו'. 'הכי טוב בעולם', ענה היהודי מתוככי הבור.
התקדם המלך לבדו, והנה חבורת שודדים באה לקראתו. כשהבין את כוונותיהם החל להתחנן: 'אנא מכם, אל תפגעו בי ואתן לכם הרבה ממון', מבלי לגלות שהוא המלך. אמרו לו: השודדים 'דווקא היום איננו מחפשים ממון. הבן של המנהיג שלנו חולה מאוד, ואיזה רופא אליל אמר שצריך לשחוט אדם, ולתת לבנו לשתות את דמו, וכך יתרפא'. תוך כדי כך קשרו את המלך באזיקים והביאוהו אל ראש השודדים. הרופא, שהיה חלק מהכנופיה, החל לבדוק אותו, ופתאום רואה שחסרה לו חצי אצבע. אמר לשודדים: 'מה עשיתם הוא לא שלם, חסרה לו אצבע. צריכים דם של אדם שלם ללא רבב - תסלקו אותו מכאן'.
מיד יצא המלך בחזרה ליער, הגיע לבור, זרק חבל ליהודי והוציאו משם. אמר לו 'תדע לך שצדקת שטוב שהאצבע נחתכה', וסיפר לו את הסיפור. 'אבל תאמר לי - מה טוב בכך שאתה היית בבור'. ענה לו היהודי 'אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - השודדים היו לוקחים אותי לשחיטה, כך שלמעשה בכך שזרקת אותי לבור, אתה הצלת את חיי'.
במקרים רבים ניתן לראות בבירור, כיצד דבר שנראה רע, מתגלה לבסוף שהיה לטובה. כל אחד שמתבונן רואה זאת במהלך חייו. לדוגמא: אדם הממהר לעבודה מגיע לתחנת האוטובוס בדיוק כאשר האוטובוס יוצא, הנהג סוגר את הדלת בפניו, תוך כדי התעלמות מנקישותיו וקריאותיו, ונוסע...
כמובן שאותו אדם כועס על הנהג, כועס על עצמו ועל כל העולם, ואינו מקבל באהבה את מה שקרה לו. אבל כאשר מתגלה לו לאחר מכן, שהאוטובוס שהוא רצה לעלות עליו היה מעורב בתאונה קטלנית, הוא מקבל את הדברים קצת אחרת...
בזמן הניסיון אין לאדם אפשרות לדעת מה יהיה אח"כ, כי הוא אינו צופה עתידות, ולכן הוא מתרגז על השיבוש בתכניותיו. אבל הבורא היודע את כל העתידות, שומר על האדם תמיד (ואף אם לא ארעה שום תאונה לאוטובוס, יש סיבות נסתרות רבות, מדוע זה לטובה, סיבות שרק ה' יודע. ועל האדם להאמין שזה לטובה, ולא להאשים אף אחד).
לבורא יש שיקולים וסיבות שונות מדוע להנהיג כך את האדם, ורק הוא שמכיר ויודע מה עבר, וצריך האדם לעבור בחייו, בגשמיות וברוחניות, יודע את הטובה שתצמח מכל דבר. האדם אינו יכול לראות את הטובה בזמן הניסיון, כי א"כ לא יהיה זה ניסיון כלל. הדרך היחידה לעמוד בניסיון היא רק ע"י אמונה שהכל לטובה.
(בגן האמונה)
פעם החפץ חיים זצ"ל שאל אדם אחד על מצבו, השיבו הלה: "לא היה מזיק אם היה קצת יותר טוב!". השיבו החפץ חיים: "וכי מנין לך שלא היה מזיק? הקב"ה הרחום והחנון יודע יותר טוב ממך, וברצונו להיטיב לך ככל שניתן, ואם לא נתן לך יותר, בוודאי שכך טוב הדבר למענך!"
בשולחן ערוך (או"ח ר"ל, ה') נפסק: "לעולם יהא אדם רגיל לומר - כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה). לא כתוב כאן "כמעט הכל", אלא הכל - הכל ממש! לכן אי אפשר לומר: "הכל לטובה, חוץ מ...", אלא הכל טוב בלא הגבלה.
ישנם דברים שהאדם חייב לעבור, בין אם ירצה ובין אם לא, ואין באפשרותו לברוח מהם, וכל בחירתו היא רק כיצד לעבור את הנסיונות. אם יעבור אותם באמונה שהכל לטובה - אשריו ואשרי חלקו, ובאמת יראה איך הכל מתהפך לו לטובה, חייו יהיו יפים מאוד, רגועים ונעימים. ואם, חס ושלום, הוא חי בלא האמונה שהכל לטובה, אזי הוא יהיה רק ממורמר, בלתי מרוצה ושבור. הוא יתלונן ויאשים את עצמו ואת כולם, וכל חייו יהיו מרים, רעים וחשוכים.
דבר ברור הוא שלכל מה שה' עושה יש תכלית, ועל האדם המאמין בהשגחה פרטית לחפש מה ה' רוצה ממנו. זהו דבר שהשכל מחייב, שהרי הבורא מעביר עליו מאורעות שונים בשביל ללמד אותו דבר מסוים או לעורר אותו לתקן איזה דבר או להתחזק בעניין מסוים ועוד אפשרויות רבות. חיפוש המסר של הבורא הוא עניין עמוק ורחב מאוד, והיסוד הראשון שהאדם צריך להחדיר לליבו הוא ש"אין ייסורים בלא עוון".
לכן החפץ חיים זצ"ל היה רגיל לומר, שאם קרה לאדם איזה מקרה, אסור לומר שהוא "רע", רק שהוא "מר", כי 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'. אבל אפשר לומר שהוא מר, שהרי רפואה, גם אם היא מרה, בסך הכל היא לטובת האדם. אבל אם אדם אומר שהמקרה רע, הרי זה נגד הכלל שהכל לטובה, נוסף לכך, אוחז הוא במידת השקר, באומרו על דבר שנעשה לטובתו, שהוא לרעתו. ואפשר להוסיף שפעמים רבות הרע שהוא "מר" מתהפך להיות "רם", ובעקבות כך האדם מתרומם ונוסק לגבהים רמים, מה שלא היה בלי ה"מר" בהתחלה.