שמחה
על הבעל יש ציווי מיוחד: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה), אמנם עיקר החיוב נאמר בשנה הראשונה לנישואין, אולם זה פשוט שיש מצוה לשמוח ולשמח כל הזמן וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק את העצבות והמרה השחורה בכל כוחו, וכל החולאים הבאים על האדם, כולם באים רק מקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כ"ד). האשה היא עקרת הבית, היא העיקר, וכאשר היא מאושרת ושמחה, כל הבית שמח ומאושר. כמובן שגם על האשה יש מצוה לשמח את בעלה, וכמו כן יש גם מצוה על כל אדם לשמח את עצמו, ובעיקר בעת עשיית המצוות.
בני זוג החשים סיפוק ושלמות בקשר הזוגי שלהם, ממילא גם יש להם שמחה באופן טבעי. השמחה היא מעין אישור להצלחת הקשר. בני בית מאושרים ושמחים יכולים להתמודד עם קשיים חיצוניים עצומים, כיון שהקשר הזוגי הוא איתן. השמחה היא עמוד התווך של הבית היהודי, היא מונעת מחלות ותורמת לאריכות ימים ואיכות החיים. היא מציגה את הקשיים באורם האמיתי ובמבט נכון, ואינה מאפשרת להם לחבל בזוגיות.
בית מלא שמחה הוא בית חי ונושם. הפנים תמיד מאירות והילדים תמיד מאושרים ומחייכים. בית כזה משפיע על כל תחומי החיים. לעומת זאת בית השרוי בחושך העצבות מעיד על בעיה עמוקה בקשר הזוגי, על חוסר באהבת אמת וחוסר בשלמות.
ההערכה לבן הזוג אינה מובעת רק בביטוי מילים, אלא גם בארשת הפנים. במשנה כתוב: ''שמאי אומר... והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'' (אבות א, טו). לפני שנסביר את המשנה מן הראוי להדגיש, שטעות היא להבין, שהמשנה מדברת אך ורק על תהליך קבלת אורח, הבא לביתו של אדם. 'מקבל' במקרה זה פרושו 'מקביל', כלומר: כל אימת שאדם מצוי 'במקביל' לזולת, הוא חייב להראות לו סבר פנים יפות.
משנה זו, והאומרה, מעוררים כמה שאלות: הרי הלל הזקן הוא זה שהיה רגיל להמריץ את שומעי לקחו לעשות מעשי חסד, שאינם מתחייבים מן הדין. לעומתו שמאי היה נוהג לדבר על חובותיו של האדם, המלצותיו לעשות מעשי חסד, או פעולות של לפנים משורת הדין, שהוא עצמו עשה, לא נזכרו כלל במשנה. לכן אמירתו: ''והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'' מלמדת אותנו שהיא פעולת חובה, ולא מעשה חסד של לפנים משורת הדין.
ומדוע?
על כך כתב המהר''ל בפרושו לפרקי אבות: מדרך הטבע אדם מתעניין ובוחן את דעת האחרים עליו - האם הם אוהבים אותו, או אם הם ח''ו מזלזלים בו. בחינת דעתם נעשית על פי התרשמות מהבעת פניהם בעת שהם ניצבים מולו. פנים מחייכות מביעות הערכה ופתיחות לאישיותו. פנים חתומות וחסרות הבעה, משדרות למעשה זלזול וחוסר הערכה, המעיקים על הזולת העומד מולו.
לכן, אדם שאינו מחייך לעבר העומד מולו, מעביר לו תחושת זלזול, האסור בתכלית האיסור. אם כן, קבלת אדם בסבר פנים יפות אינה בגדר של מעשה חסד, אלא פעולת חובה, כדי שהזולת לא ירגיש את עצמו מזולזל. שמאי שהיה רגיל לדבר על חובות, מציין זאת כהתנהגות מחייבת, שאסור לוותר עליה ביחסים שבין אדם לחברו, ושהכרח הוא לנהוג בה.
על פי עיקרון זה, בני אדם, וכמובן בני זוג, המחייכים זה לזה בעת שמבטיהם נפגשים, משדרים שידור תת מודע: אני מעריך אותך, את/ה חשוב/ה לי. מן הראוי לציין שמעבר לחובה התמידית להאיר פנים לזולת ולבן הזוג, קיימת ציפיה מיוחדת לחיוכו של הבעל עם כניסתו הביתה (וכמובן שגם הבעל מצפה שאשתו תקבל את פניו בשמחה ובמאור פנים כשהוא חוזר הביתה). הופעה בפנים חתומות משדרת כאמור זלזול, ואף עשויה להיראות ככניסה של בדיעבד הביתה.
הגמרא (תענית כב.) מספרת על רבי ברוקא שפגש את אליהו הנביא בשוק, ושאל אותו אם יש כאן בשוק אדם שהוא בן העולם הבא. אמר לו אליהו הנביא: שני אנשים אלו הם בני עוה"ב. ניגש אליהם רבי ברוקא ושאל אותם למעשיהם. אמרו לו: אנחנו אנשים שמחים, ואנו מבדחים ומשמחים בני אדם עצובים. וכאשר אנו רואים שני בני אדם שיש ביניהם מריבה, אנו טורחים ומשמחים אותם ועושים ביניהם שלום (מכאן גם רואים שכאשר יש שמחה יש גם שלום).
והקשה ה'גאון יעקב', מה לו לרבי ברוקא לשאול על ענין זה, אם בני עולם הבא הם או לא? וכתב שרבי ברוקא שאל אם יש כאן בשוק אנשים שיש להם הנאה כאן בעולם הזה מעין הנאת עולם הבא. וביאר, כי תענוג העולם הבא הוא תענוג שאין כדוגמתו ודמיונו כלל בעולם הזה. כי כל תענוג שבעולם הזה, מעורב בו גם עצב. כמו מי שאוכל ושבע במיני תענוגים, אמנם הוא כעת נהנה מהם אולם הם עלולים להוליד בו חולאים רעים, וכן עלול להיעצב מסיבות צדדיות אחרות כהפסד ממון וכדומה. אבל תענוג העולם הבא הוא אמיתי, שאין מעורב בו שום עצב כלל. והנה אדם שרוצה ליהנות בעולם הזה מעין עולם הבא, צריך להיות שמח וטוב לב תמיד, ולקבל כל דבר בשמחה. ויאמר תמיד, הן מתנת אלקים היא, ולמה אתעצב. גם כשיראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, ירבה שלום וינחם את ליבם. כאשר אדם נוהג כך, הרי הוא נהנה מעין עולם הבא.
אפשר להגיע לשמחה ע"י התבוננות, שיתבונן האדם בכל הטוב שיש לו, וכמו שנאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך" (דברים כו, יא). עצם זה שהוא יהודי, בן לעם הנבחר, ויש לו הבטחה "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" (סנהדרין צ.), היא כבר סיבה אמיתית לחוש שמחה עצומה, ואם נוסיף לזה שיש גם קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש, יש אשה וילדים, עלינו לשמוח בלי גבול.
ב'תנא דבי אליהו' נאמר על הקב"ה: "ברוך המקום ברוך הוא, שמכיר בראש ובסוף, ומגיד מראשית אחרית, מקדם עד שלא נעשה, ויודע מה שנעשה ומה שעתיד להיעשות, וצופה לטובה ואין צופה לרעה, ועשיר ושמח בחלקו, ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו".
הגר"ח מוולוז'ין שאל את רבו הגר"א: כיצד יתכן לומר על הקב"ה שהוא שמח בחלקו, והרי לה' הארץ ומלואה? הגר"א השיב: עפ"י הנאמר בפסוק: "כִּי חֵלֶק ה' - עַמּוֹ" (דברים לב, ט), משמע שעם ישראל הם "חלקו" של הקב"ה, והוא שמח "בחלקו", כלומר בעם ישראל, בכל מצב שהם נמצאים בו. אף אם הם לפעמים יורדים ממדרגתם הרוחנית, שוכן הוא עמם בתוך טומאתם כביכול, ואינו נוטשם ועוזבם. כי שמח הוא על אשר בחר את עם ישראל מכל העמים.
גם האמונה היא מקור לשמחה, כי אם אדם מאמין שהקב"ה שומר עליו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, והוא כל יכול, והכל מאתו יתברך, וכל מה שהוא עושה הכל לטובה, ממילא אין מקום לא לכעס ולא לעצבות כי הרי כל מה שנעשה לי, גם מה שכביכול נראה רע, הכל משמים וממילא הכל לטובה, וגם על זה נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך" (עיין בפרק האמונה עמוד 134).
דבר נוסף, בספר החינוך (מצוה ט"ז) כתוב: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", כלומר יש פעולות גשמיות ומוחשיות, המסוגלות מטבען למשוך את הלבבות, ופעמים שאת מה שלא יוכל האדם להשיג בכח פנימיותו - יוכל להשיג ע"י מעשים חיצוניים. לכן גם אם אדם ממש לא שמח, אם הוא ישים מוסיקה קיצבית ויתחיל לרקוד, קרוב לוודאי שיוכל להגיע גם לשמחה פנימית.
מצינו שהשמחה משפיעה על הגוף שנאמר: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" (משלי טו, ל). ה'ישמח משה' זצ"ל כתב: "עיקר ושורש עבודת האיש הישראלי היא השמחה, והשמחה היא רפואה לגוף ולנפש". בימינו דבר זה הוכח מדעית שכאשר אדם נמצא בשמחה, מופרש מהמוח חומר בשם סרוטונין שמשפיע לטובה על הגוף ומועיל מאוד בתחומים רבים כגון: תיאבון, שינה, זיכרון, למידה, ויסות טמפרטורת הגוף, שיכוך כאבים ועוד. הסרוטונין יכול להשפיע גם על תפקוד הלב, השרירים ועל המערכת ההורמונאלית. חומר זה גם תורם למניעת כאבי ראש, מיגרנות, חרדות והפרעות אכילה.
לאחרונה גילו שחומר זה מופרש לא רק כאשר האדם מצוי בשמחה, אלא גם כאשר עוסק בפעילות גופנית ואף כאשר הוא צוחק צחוק מאולץ (וזה למעשה מה שעושים בסדנת צחוק), ואחרי שחומר זה מופרש לגוף אז הוא נעשה באמת שמח ומאושר כי חומר זה אמנם מופרש בד"כ ע"י השמחה, אולם גם כאשר מופרש באופן אחר הוא גורם לתחושת שמחה והנאה, וזה ממש כדברי בעל החינוך ש'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'.
זה קשה ולא נעים להיות בחברת אדם עצוב ומדוכא, לעומת זאת תענוג להיות ליד אדם שמח ומאושר. כאשר נמצאים ליד אדם שמח ומאושר, השמחה מדבקת, וגם אנו נעשים שמחים יותר. כאשר יש שמחה קל יותר לעבור את כל נסיונות החיים.
לא משנה מה יעבור על האדם, עליו להשתדל תמיד להיות בשמחה כמו שנראה מהמעשה הבא:
לפני שנים רבות היה מלך אחד שהחליט להתחפש ולצאת לרחובות העיר, לראות איך מתנהגים פשוטי העם ומה הם עושים. הוריד המלך מעליו את בגדי המלכות המכובדים ואת הכתר שבראשו ובמקום זה לבש בגדים פשוטים ויצא בשעות הערב לרחוב העיר, ואכן אף אחד לא העלה בדעתו שזהו מלכם הגדול והנערץ.
המלך עבר ליד הבתים של פשוטי העם, ובאחד מהם ראה אדם יושב בתוך בית פשוט ודל, מסביבו אשתו, בניו ובנותיו הקטנים, והם שמחים מאוד, אוכלים ושותים, שרים ומנגנים. המלך התפעל מאוד מן האיש הזה ונקש על הדלת כדי לראות מבפנים. הדלת נפתחה ובעל הבית הזמין אותו פנימה, ומיד הביא לו כסא שישב וכיבדו מן המאכלים הפשוטים, שהיו על השולחן. שאל אותו המלך: האם זכית היום באיזו בשורה משמחת שאתה כל כך שמח?
אמר העני: לא שמעתי שום בשורה משמחת, אבל אני מודה לה' יתברך על הכל, אני עובד במשך היום בתור עוזר נגר, ובסוף היום הוא משלם לי, ועם הכסף הזה אני קונה קצת אוכל ושתיה, וכולנו יושבים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל הטוב אשר גמלנו.
שמע המלך ונפרד מהם לשלום, אמר המלך בליבו: "מעניין מה יקרה אם יפטרו אותו מעבודתו, האם עדיין יבטח באלוקיו וישמח"? למחרת בבוקר יצא חוק מטעם המלך שאסור לשום נגר לקבל ולהעסיק עוזרים. אמר המלך בלבו: היום בוודאי לא תהיה לו סיבה לשמוח, שהרי הוא לא יעבוד ולא יהיה לו כסף והוא לא יוכל לקנות אוכל.
והנה בשעות הערב, שוב המלך החליף את בגדי מלכותו, ויצא לדרך לכיוון הבית של אותו יהודי, אך לתדהמתו החגיגה הגדולה של אתמול חזרה גם היום. המלך נקש על הדלת ובעל הבית ניגש ופתח לו את הדלת, קיבלו בסבר פנים יפות וצירפו לסעודה השמחה. אמר המלך לאיש: "מהיכן הצלחת להשיג כסף, הרי המלך ציווה לאסור על הנגרים לקחת עוזרים?", "אתה צודק", אמר היהודי, "אך אני הלכתי לנפח והוא קיבל אותי לעבודה, ובסוף היום הוא הביא לי את כספי, וברוך ה' לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד".
נפרד ממנו המלך לשלום וכאשר הגיע לארמון המלוכה מיד הוציא כרוז בשם המלך שאסור לכל בעלי המקצוע למיניהם להעסיק עוזרים, עד להודעה חדשה. בערב המלך הסיר מעליו את בגדי המלוכה והחליף לבגדים פשוטים וצעד שוב לבית האיש העליז והשמח, ואמר בליבו שהיום בוודאי לא יהיה לו על מה לשמוח.
אך שוב הופתע לראות את בני הבית יושבים מסביב לשולחן אוכלים ושותים, שרים ושמחים. נקש המלך על הדלת ובעל הבית קיבל אותו בסבר פנים יפות וצירף אותו אליהם לסעודת השמחה. אמר לו המלך: אני שמעתי שהמלך אסר לבעלי המקצוע לקבל עובדים, ספר לי בבקשה איך השגת היום פרנסה?
אמר בעל הבית: "המלך אסר להעסיק עוזרים, אז החלטתי להיות עצמאי, הכרזתי שאני מתקן כלים שבורים, ובאו כמה אנשים עם כלים, תיקנתי והרווחתי כמה פרוטות, וב"ה זכינו גם היום להסתופף סביב השולחן". שמע המלך והתפלא מאוד על חכמתו ושמחתו ואיך שהוא לא מתייאש ונפרד לשלום.
הלך המלך לארמונו המפואר, ולמחרת הוציא כרוז שאסור לתקן כלים שבורים אצל אף אחד עד להודעה חדשה, ויהי בוקר ויהי ערב, והמלך שוב פעם התחפש וניגש לבית של האיש כשבליבו הוא בטוח שהיום לא יהיה לו דבר מה לאכול.
אך מה רואות עיניו, שוב פעם כמו אתמול ושלשום, כל בניו ובנותיו ואשתו יושבים מסביב לשולחן, ושמחה על פניהם. הקיש המלך בדלת ובעל הבית הכניסו בפנים מאירות. אמר לו המלך: "תסלח לי שאני שואל אותך, אבל אני מאוד סקרן איך היום הצלחת להשיג פרנסה והרי המלך אסר וגזר שלא לתקן כלים שבורים"?
"אתה צודק", אמר בעל הבית, "לכן החלטתי ללכת ולהציע את עצמי שומר בארמון המלוכה, נתנו לי חרב, שמרתי בשער ובסוף היום ביקשתי את שכרי מהמנהל, והוא אמר לי שכאן לא משלמים כל יום רק בסוף החודש, ולכן הלכתי לנגר ונתתי לו את החרב היקרה לערבון והוא נתן לי סכום כסף בהלוואה שיספיק לי עד למשכורת ואז אחזיר לו את ההלוואה, ובינתיים החרב שלי מעץ ולא מברזל, ואף אחד לא רואה כי זה בתוך הנרתיק, וכך זכיתי גם היום לאכול ולשתות ולשמוח עם אשתי ובני ביתי", המלך שמע, חייך ונפרד מהם לשלום.
למחרת המלך קרא לממונה על השומרים ואמר לו: "יש לי אדם שצריך לצאת להורג, ואני רוצה לבחור את אחד השומרים שיהרוג אותו, לכן אני מבקש שתקרא לכל השומרים". בינתיים השוטרים הביאו את הנידון למוות לכיכר העיר. המלך ניגש לשומר היהודי שהשמחה על פניו תמיד, הצביע עליו ואמר לו: "אתה הוא זה שצריך להוציא את הנידון להורג, זו פקודה מהמלך". ניסה האיש להתחמק ולומר: "כבוד המלך, אני מעולם לא הרגתי אדם, איני יודע אם אני מסוגל לעשות זאת", אולם המלך חייב אותו. התחכם היהודי ואמר בקול: "ריבונו של עולם, מעולם לא הרגתי שום אדם, וגם מי יודע אם האדם שעומד כאן באמת מגיע לו גזר דין מוות? לכן, אבא שבשמים, אתה תקבע, אם מגיע לו מוות, החרב תהרוג אותו, ואם הוא זכאי שהחרב תהפוך לעץ". תוך כדי דיבור הוא הוציא את החרב מהנרתיק, ולתדהמת כולם ראו שהחרב עשויה מעץ ולא מברזל.
המלך קרא ליהודי ואמר לו: "אני הוא האיש שהיה בא אליך כל ערב. ראיתי בחוש איך תמיד אביך שבשמים עוזר לך, אתה מצאת חן לפני ולכן אתן לך עושר גדול, ותמיד תהיה שמח".
יש אנשים שחושבים שאם הם יזכו בפיס בכמה מיליונים אז הם יהיו מאושרים, אולם חז"ל מגלים לנו שההיפך הוא הנכון, לא העושר הוא הגורם לשמחה, אלא שהשמחה היא הגורם לעושר, כי אמרו חז"ל "איזו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א).
מעשה במלך אחד שהיתה חסרה לו שמחת חיים, ועל כן היה בעצבות ודיכאון. הוא פנה לאדם זקן וחכם כדי שיתן לו עצה היאך להגיע לאושר בחיים. אמר לו החכם שכדי להיות מאושר, עליו ללבוש חולצה של אדם מאושר, ועל ידי זה יהיה גם הוא מאושר.
שמע זאת המלך ומיד פנה לאחד מידידיו המלכים, וביקש ממנו שיתן לו ללבוש את חולצתו, כי הוא נראה לו אדם מאושר ואולי בכך ימצא מזור למחלת העצבות. אמר לו אותו המלך: "אינני הכתובת הנכונה, גם לי יש את הטרדות והבעיות שלי, ואיני מאושר כמו שאתה חושב, ולכן חולצתי לא תגרום לך את האושר בחיים".
שמע זאת המלך ופנה למלך אחר, וגם שם מצא תשובה דומה. כך הסתובב בין המלכים והשרים העשירים שחשב שהם מאושרים, ולא מצא אדם שאכן הוא מאושר באמת.
באחד הימים ראה איכר עני שעסק בעבודתו כשהוא נותן את קולו בשיר ובשמחה.
פנה אליו המלך ושאל: "האם אתה מאושר בחיים?", אמר לו האיכר: "בוודאי, לא חסר לי דבר ואני מאוד שמח ומאושר". שמח המלך ואמר: "האם תואיל בטובך למכור לי את חולצתך" תמה האיכר: "חולצתי?! אין לי בכלל חולצה!!!..."
אז הבין המלך, שכוונתו של אותו חכם היתה ללמדו, שהאושר לא תלוי בממון ובכבוד הגדול, אלא בהסתפקות במועט, ואפילו אדם ללא חולצה, יכול להיות מאושר אם אכן יודע הוא להסתפק במה שיש לו.
כך גם בענייני שלום בית, אם כל אחד מבני הזוג יסתפק במה שיש לו, ויגיד תודה לה' על שזכה לבן/בת זוג שכזה, יתמקד ביתרונות ויתעלם מהחסרונות, ויהיה שמח בחלקו, ממילא גם יהיה "עשיר" ולא יצטרך לכלום.
האושר הוא הדבר היחיד שכאשר מתחלקים בו
הוא מכפיל את עצמו
החיוך הוא קו עקום שמיישר ומקרב לבבות
לא תמיד אנו מודעים לעוצמת מעלת החיוך. אילו היינו ערים לכוחו הגדול, לא היה החיוך מש מפינו לעולם, לא רק ברגעים השמחים אלא גם ברגעים הקשים.
החיוך אינו בהכרח פותר את כל הבעיות, אך בכוחו להמעיט מאוד ממשקלן. החיוך מחזק את היכולת הרגשית להתמודד עם המציאות ולראות אותה באור שונה. החיוך משדר הרבה: אני מבין אותך, מקבל את דבריך, מקבל את התנהגותך, נעים לי להיות בחברתך.
בכפר קטן ורחוק היה מקום מיוחד במינו בו היה בית עם אלף מראות. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות, היישר אל הדלת הראשית, הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות, ולהפתעתו ראה מולו אלף כלבים קטנים, נחמדים ושמחים, מקשקשים בזנבם בהתלהבות בדיוק כמוהו. הוא חייך חיוך רחב, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים חברותיים. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים, אבוא לבקר בו לעיתים קרובות".
באותו הכפר היה כלב קטן נוסף, אולם בניגוד לקודמו, הוא לא היה שמח במיוחד... יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית עם אלף המראות. כשהגיע אליו טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת, להפתעתו ראה מולו אלף כלבים שבוהים בו בפרצופים מאוד לא נחמדים, הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כשראה אלף כלבים עם שיניים חשופות ופרצוף עצבני. הוא עזב את הבית וחשב לעצמו: "איזה מקום נורא, בחיים לא אחזור לשם"...
החיים שלנו הם כמו הבית עם אלף המראות... איך שאתה מתנהג כלפי חוץ, כך האחרים יתנהגו כלפיך. אם תחייך לאחר, תראה אותו משיב לך חיוך עם פנים מאירות. וכן אומר שלמה המלך החכם מכל האדם: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). חייך גם כשקשה לך, וגם כאשר אתה נמצא בצרה ח"ו ואין לך שום סיבה לחייך, אם תעשה זאת הקב"ה יראה ויאמר: "אם הוא מחייך לסביבתו בלא סיבה, אניח אתן לו סיבה טובה לחייך".
אדם שמח חי את העתיד, הוא מתכונן אליו ולא מניח להווה להכריע אותו. מחשבותיו בונות עתיד טוב יותר שמתוכו הוא מתבונן אל ההווה הקיים. מצב נפשי זה מאפשר להתעלות מעל הקושי ולראות גם בהווה את נקודות האור, עצם הידיעה שהקושי הוא רק דבר זמני מאפשרת לאדם להיות אופטימי ושמח.
במקום להיות פסימי ולהסתכל על חצי הכוס הריקה,
למה שלא תעביר את תכולתה לכוס קטנה יותר,
אז היא תהיה מלאה ואתה תפסיק להיות פסימי...
מורה הגיע לכיתה ואמר לתלמידיו שיש לו מבחן פתע. הוא חילק את כל דפי המבחן כשהם הפוכים. כשסיים לחלק, הוא ביקש מתלמידיו להפוך את הדפים. כולם הפכו את הדפים והיו בהלם, הדף היה ריק מלבד נקודה שחורה קטנה במרכזו. הם הביטו על המורה במבט משתומם ולא הבינו מה קורה.
המורה ביקש מכולם שיכתבו את מה שהם רואים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, כתבו שהם רואים נקודה שחורה במרכז הדף. המורה סיים לקרוא את כל התשובות ואמר בתמיהה: "מדוע אך אחד מכם לא כתב על הדף הלבן שמסביב לנקודה השחורה? מדוע כולם התמקדו רק בנקודה השחורה הקטנה?"
ובאמת שאותו מורה צודק, יש לנו בחיים כל כך הרבה דברים טובים ויפים: אהבה, אושר, אכפתיות, חברים טובים וחוויות מרגשות שאנו חווים מדי יום, אבל תמיד רואים ומתמקדים בנקודה השחורה הקטנה: עד כמה רע לנו, אנו במינוס בבנק, פגעו בנו, העליבו אותנו, משעמם לנו, ועוד... שימו לב, הנקודה השחורה הרעה היא רק חלק קטן ביחס לכל הלבן והטוב שיש לנו בחיים. ומי שיש לו קצת אמונה יודע שגם הנקודה השחורה הרעה היא בעצם משהו טוב, כי הכל מאת ה' שעושה הכל לטובה.
בקיצור, תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב על כל הטוב שהעניק לנו הבורא, אל תתמקדו בנקודה השחורה הרעה, ודעו שגם מה שנראה לנו רע הוא בעצם חלק ממשהו טוב שהקב"ה מתכנן עבורנו, ולכן אין מקום לעצבות כלל.
פתגם חסידי אומר: אין בכל התורה איסור על עצבות, אך העצבות יכולה להוריד את בעליה לכזו תהום, שאין שום עבירה בעולם שיכולה להורידו לשם. העצבות שואבת את כוחות הנפש מהאדם ומונעת ממנו את היכולת להתרומם ולהתגבר על הקשיים.
יש לברוח מהעצבות כמו שבורחים מאש. העצבות משרה פסימיות ופאסיביות מדכאת: שום דבר לא הולך לי... החיים שלי אבודים... אני לא יוצלח... ומכאן גם קצרה הדרך להתדרדרות נפשית ורוחנית.
אחד הדברים הגורמים לעצבות הוא חוסר משמעות. אדם הממלא את צרכי גופו אך אינו מוצא משמעות לחייו, לא יהנה מהמילוי החומרי, זו גם אחת הסיבות לתחושת הריקנות המצוייה אצל אנשים רבים. בדורנו התרבו מאוד חולי הנפש, והדכאון הפך למחלה מודרנית נפוצה מאוד. משום שבדורנו אנו עסוקים רוב הזמן בפעולות חסרות משמעות ותוכן ולא נותר לנו זמן לעסוק במילוי המצברים של הנשמה.
תורת ישראל מעניקה לאדם שמחה משום שהיא גואלת אותו מן העצבות, ולא בקסמים ובלהטים, אלא משום שמצוות התורה מעניקות לאדם משמעות לא רק בתפילות ובקיום המצוות אלא גם בפעולות החומר בחיי היום-יום. אדם שומר תורה ומצוות אוכל ככל אדם אחר, אלא שלאכילתו נלוות חוויה רוחנית: הוא מודה על המזון ונפשו מתפעלת מהחסד האלוקי שבו. הוא מברך על כל דבר מזין הנכנס לגופו ויודע להודות גם על הפסולת היוצאת ממנו (ברכת אשר יצר).
האיזון הזה הוא שמסלק את העצבות מחייו, והוא שמביאו לידי שמחה. זהו שאמר הנביא: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה לה, י). ששון הוא התגובה לסיפוק רוחני, והשמחה היא תולדת הסיפוק החומרי. וכאשר מתמלאים שניהם, ממילא ינוסו מהאדם היגון והאנחה. המשמעות הרוחנית עליה מושתתים הזוגיות והבית היהודי היא שמרוממת את בני הזוג.
ילד שואל את אמו בחתונה:
אמא, מי זאת האשה בשמלה הלבנה?
זו הכלה, עונה האם.
למה היא לבושה בלבן?
מפני שזה צבע האושר והשמחה!
אז למה החתן לבוש בחליפה שחורה?