קדושה
הקב"ה מצווה אותנו בתורה הקדושה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).
רש"י פירש: "קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". מכאן משמע שאם אדם יושב ולא עושה עבירה (שיש בה תאווה), נקרא "קדוש", וכן הוא במדרשים: "כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש". וכן: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" - מגיד שהפורש מן המאכלות האסורין נקרא קדוש". הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל למד מכאן, שאפשר לשבר את מידת התאווה אך ורק ע"י קדושה.
אך הרמב"ן כתב, שיש בציווי זה לא רק אזהרה לפרוש מן האסור, אלא גם לקדש את עצמו במותר, שלא להיות נבל ברשות התורה. והביא מדרש: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים". וביאר, שעניינה של הפרישות הוא להתרחק מן ההנאות והתענוגים שהם מותרות ואינם מוכרחים לצורך האדם.
אכן מותר וצריך ליהנות מן העולם במידה הנכונה, אך כל הנאה שאין בה צורך, אלא תאווה גרידה, אסורה היא, ומפסיד כנגדה הנאה אחרת שהיה צריך ליהנות בעולם הבא.
ולכאורה קשה, אם אותו מעשה מותר הוא מן התורה, א"כ מדוע מי שעושה זאת יקרא "נבל" ועוד קשה, מה כוונת המדרש: "כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים", וכיצד אפשר להדמות לקב"ה?
ונראה ליישב, שבכל מעשה עבירה, ישנם שני חלקים, האחד - עצם מעשה העבירה, והשני - הפגם והקלקול שנגרם בנפש האדם כתוצאה מהחטא. כאשר עובר אדם על מִצוַת: "קדושים תהיו", שהיא מִצוַת הפרישות מהדברים המותרים, אע"פ שבעצם המעשה אין עבירה והוא כשר, אך מכל מקום בפנימיותו ובנפשו של האדם נגרם קלקול ופגם, והריהו "נבל" (מלשון "נבלה סרוחה", שזה משאיר כתם מסריח בנשמתו). אמנם הוא לא עשה מעשה עבירה אך יתכן שבמעשה זה נעשה "בעל תאווה", ושאר מידות רעות, וזה כמובן נגד רצון ה' יתברך.
יתכן לומר שהמחלוקת בין הרמב"ן לרש"י אינה מהותית, כי לשניהם המטרה בציווי "קדושים תהיו" - היא להתגבר על התאווה, רק שרש"י דיבר על מצוות לא תעשה, כמו עריות ומאכלים אסורים, והדרך להגיע לזה היא ע"י שיכניע את תאוותו בדברים המותרים. ואילו הרמב"ן דיבר על הפרישה מן המותרות, שאם לא עושה כן, ונכנע לתאוותיו, סופו להיכשל בעריות ובשאר עבירות.
שמירת העיניים
הקב"ה ברא את האיש והאשה עם טבעים שונים. האיש "מתעורר" בקלות ובמהירות ממראות או מחשבות, ואמרו חז"ל: "הרהורי עבירה קשים יותר מגוף העבירה". לכן המצוה לשמור על העיניים והאוזניים ועל טהרת המחשבה היא בעיקר על האיש. אסור לו להגיע לשום מצב של מחשבה על אשה אחרת מלבד אשתו, לכן על הגברים לשמור על הדחפים הטבעיים שנטע בהם ה' לצורך מצוה בלבד.
אשה היודעת שבעלה אינו נותן עיניו באחרות אלא בה בלבד נמלאת באושר עצום, וכאשר אינה מרגישה כך - חרב עליה עולמה. הייחודיות (שהיא רק לו והוא רק לה) היא תנאי להתעוררות האהבה, ועל כן הפגיעה בה מסוכנת מאוד, ואין לך פגיעה בייחודיות הקשר הזוגי יותר מן הידיעה כי בעלה המיוחד לה אינו מסתפק בכך שהיא מיוחדת לו.
תחושה זו מערערת לגמרי את היסוד עליו נבנית האהבה - הייחודיות, ובכך גם פוגעת בשלום הבית.
הגרמ"ש שבדרון זצ"ל סיפר: פעם אחת הגיעו אלי בעל ואשה מסורתיים, בני חמשים בערך, ורצונם להתגרש. התפלאתי מאוד, זוג דתיים שכבר חיים עשרים וחמש שנה ויותר עם בנים ובנות, מה קרה להם שפתאום הם רוצים להתגרש?
שאלתי אותם: האם השתנה משהו באורח חייכם בזמן האחרון באיזה דבר שלא הייתם רגילים בו עד היום? והאשה אמרה: "כן, לאחרונה הכנסנו טלוויזיה לבית".
עניתי להם: "אכן נודע הדבר"!
קראתי לאשה הצידה ואמרתי לה: יש לי מה לומר לך. עד עכשיו תמונת פרצופך היתה חקוקה בעיני בעלך וכל מחשבותיו היו רק בך. בבוקר היה הולך לעבודה - נפרד ממך, בערב שוב נפגש אִתך. אולם דעי לך, משנכנס מכשיר זה לתוך ביתך, ושם צופה ורואה כל מיני דמויות של נשים צעירות ויפות, הרי שאת כקוף בפני אדם בעיניו, ומדוע שיתייחס אליך כמקודם, אחרי שכעת את נחשבת כחסרת ערך אצלו לעומת אותן דמויות שהוא צופה בהן, ומבלה שעות על גבי שעות בהתבוננות על נשים יפות ונאות ממך!
ובכן, אשה הרוצה שלום בית אמיתי, תשכיל שבעל התר אחר לבבו ואחר עיניו, עושה "השוואות" בין מה שיש בחוץ לבין מה שיש לו בפנים, וכשרואה שהפער "די גדול", לא יוכל להמשיך להתייחס בכבוד הראוי, אפילו לא לאשת נעוריו. ופשוט הוא, הרי צריך להיות מלאך כדי להתגבר ולכבוש את מדותיו, לתת את הערך לאשתו באשר היא אשתו, מאשר לדמויות מרהיבות עין השובות את לבו לבגוד באשת נעוריו.
ולפעמים חושב אני ומתפלא מאוד, הכיצד זוג שיש בתוך ביתם טלוויזיה, וידיאו, תמונות תועבה וכדומה יכולים לחיות תחת קורת גג אחת? איזה סיפוק יש להם האחד מהשני? והלא כל חיי משפחתם רק כהצגה בלבד. לא יתכן שיש ביניהם קשר פנימי נאמן ואמיתי, שהרי טבע האדם תמיד לרצות חידוש, ולרצות את האסור, ולא את המותר. מהמותר לעולם לא תשבע נפשו. ואם כן, העצה היחידה היא אך ורק להמנע מכל מגע, ראיה ועסק עם כל הגורם לעורר את החשק. הכיצד יתכן לחיות בהפקרות ומתירנות וחופשיות, ועם כל זה להישאר זוג נאמן ואוהב, להתעלם מהחוץ ולייקר רק מה שיש בפנים? אכן זו פליאה ממני, נשגבה עד מאד! עד כאן דברי הרב שבדרון.
וזה נאמר על הטלוויזיה של פעם, שהתוכניות היו מבוקרות ומצונזרות באופן יחסי, ואילו היום בעידן הסמארטפונים והאינטרנט המצב גרוע הרבה יותר שהרי אין על זה שום פיקוח ובקלות אפשר להכשל בראיות אסורות ובאיסורים חמורים ביותר.
התורה הקדושה מצווה אותנו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר טו, לט), ובגמרא (ברכות סא.) אמרו חז"ל: "כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה (כדי ליהנות), אפילו יש בידו תורה ומצוות כמשה רבינו, אעפ"כ לא ינקה מדינה של גיהנום". ועוד אמרו: "העובר אחרי אשה בנהר, כדי להסתכל עליה, אין לו חלק לעולם הבא".
הסטייפלר הקדוש אמר שאם נקלטה לאדם במוחו תמונה לא
נקיה - אזי חייו אינם חיים! הוא יסבול על זה כל ימי חייו, ואפילו אם יזכהו הקב"ה, ויזכה אח"כ לחזור בתשובה, מ"מ הוא יצטרך להלחם מלחמה קשה עם עצמו, כדי לסלק ממוחו את התמונות שיעלו לו בעת שיעסוק בתורה ובמצוות.
כל ראיה אסורה, מכניסה לאדם תשוקות ורצונות, עד שבכל פנייה לרחוב, הוא כבר לא מסוגל לשלוט על עיניו!
מעשה בבחור צעיר שעלה לאוטובוס. בזמן ששילם לנהג, הנהג הסתכל בהנאה וב"התבוננות מעמיקה" על אשה אחת ממש לא צנועה, ואילו הבחור הטה את מבטו ונמנע מלהסתכל. אמר לו הנהג: "איזה מסכן אתה שאינך יכול להסתכל...", אמר לו הבחור: "אני מסכן?! אתה הוא המסכן! אני בן 16 ויכול לא להסתכל, ואילו אתה כבן שישים ואינך יכול שלא להסתכל".
צניעות
כאשר החתן מקדש את אשתו, הוא אומר לה: "הרי את מקודשת לי", ומקודשת פירושו, מובדלת ומיוחדת רק לי ואסורה על כל השאר (אשת איש). לאחר מכן בברכת הנישואין אומרים: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם". אנו מאחלים להם בברכה זו, שיזכו להיות שמחים בחלקם האחד בשני, כשם שהיו אדם הראשון וחוה שמחים האחד בשני. אדם וחוה היו יחידים בעולם, ואם כן, בוודאי שהשמחה שלהם היתה בשלמות ללא "פזילה", כי לא היה על מי לפזול.
אשה נשואה צריכה להבין, שבכך שהיא נשואה לאיש, עליה להתעניין בבעלה בלבד ולעניין את בעלה בה בלבד. אסור לה לפזול החוצה, וגם לא לגרום לבעלה לפזול.
האשה ההגונה והנבונה, המעוניינת בחיים של אהבה ואחווה, שלום ורעות, חייבת להצניע את עצמה מעיני זרים לבל ילטשו עיניהם עליה, כי אם ינסו להתקרב אליה וימשכו את תשומת לבה, הרי שבכך ימנעו ממנה את האושר האמיתי - להיות מאושרת בבעלה, בעל בריתה. יתכן והיא תוקסם מהתפעלותם של הזרים ממנה, וברגעים אלה תרגיש את עצמה מאושרת ביותר, אולם בשובה לביתה, תתאכזב מהחיים הסטנדרטים, ללא חידוש והתפעלות מיוחדת מבעלה על יופיה (שלא רואה בכך שום חידוש).
חז"ל ציוו על האשה את מִצוַת הצניעות משום שהיא זו המשמרת את תחושת היחודיות בינה לבין בעלה.
צניעות אינה מתבטאת רק באופן חיצוני, אלא שעיקר הצניעות היא ברובד הפנימי. הצניעות מחייבת את האשה להקפיד על כיסוי גופה וראשה בפני זרים, אך גם דורשת ממנה שלא לגלות את מכמוני לבה לאחרים אלא לבעלה בלבד.
הצניעות דורשת מהאשה להרחיב את התחום הייחודי המייחד אותה לבעלה בלבד, וכשהיא מקפידה על כך היא חשה את הייחודיות שבזוגיות שלהם. לעומת זאת, אשה שאינה נוהגת בצניעות מצמצמת מאוד את תחושת הייחודיות, משום שרגשותיה וגופה גלויים לעין כל וכמעט שלא נותר דבר המייחד אותה אך ורק לבעלה.
הקפדה על הצניעות משרה בבית את השכינה וממילא גם ברכה והצלחה, ומעבר לכך גם מעצימה את הקשר הייחודי ואת האהבה בין הבעל והאשה. היא מלמדת אותם שיש להם דברים המיוחדים רק להם ולאיש בעולם אין קשר לזה.
חובת כיסוי הראש של האשה מיום חתונתה אף היא באה בשל הצורך בשימור הייחודיות. היא מעידה שהיא אשת איש, ומשדרת לבעלה: יש בי משהו שאיש אינו זוכה לראותו חוץ ממך...
כאשר האשה נוהגת בצניעות היא מטילה על בעלה אחריות עצומה. אשה השומרת את יופיה לבעלה בלבד והוא אינו מעריך זאת נקרא גזלן. הוא גוזל מאשתו את היקר לה - את תחושת הייחודיות העצמית. היא מקריבה עבורו את היקר לה, ואליו בלבד נושאת את עיניה, והכל בכדי להעצים את הייחודיות שלהם, והוא אינו מעריך זאת... על כך אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (שלא לצער אותה), שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (ב"מ נט.), וכאשר היא מקריבה למענו את יופיה ומייחדת את עצמה לו בלבד, והוא אינו משיב לה כפועלה, אז צערה רב והיא מרגישה פגועה ומעיין הדמעות נפתח.
לעומת זאת כאשר האשה נוהגת בצניעות ובעלה משיב לה כראוי, שניהם זוכים לזוגיות מאושרת. היא משמרת את עצמה לו בלבד, והוא מספק לה את צרכיה הרגשיים, עד ששניהם אינם זקוקים עוד למאומה. יתרה מזו היא מביאה אל ביתם את השכינה הקדושה ואז גם יש ברכה והצלחה וסייעתא דשמיא וזוכים לפרנסה טובה ולילדים טובים, חכמים וצנועים.
וכשם שצניעות תורמת לקשר הזוגי, כך חוסר צניעות מזיק ופוגם. אשה שאינה נוהגת בצניעות, גורמת בעקיפין (אף בלא כל כוונה) לתחרות נוראה. היא חושבת לתומה: "אם אני יפה ומוכשרת, למה לא להראות זאת לכולם?", ואינה יודעת שמעשיה גורמים לנזק עצום. היא אמנם יפה ומוכשרת, אך אינה יודעת מה קורה בראשו של גבר שאשתו פחות יפה ומוכשרת... וכל זאת מלבד לנזקים רוחניים שנגרמים מחוסר צניעות.
מִצוַת הצניעות היא מהמצוות החשובות ביותר לבת ישראל, ולכן יש יצר הרע גדול מאוד ללכת שלא בצניעות, כי היכן שיש קושי, שם עיקר התיקון. אשה השומרת על צניעותה, זוכה לשכר שלא יסולא בפז, ולעומת זאת אשה שהולכת שלא בצניעות עתידה לתת על כך את הדין.
וכתב המהר"ל (גבורות ה' פרק ס'): "עיקר שבח האשה ומדרגתה העליונה היא הצניעות ולכן נשתבחו האמהות בפרט בצניעות", וכעין זה מובא בשם הגר"א שהיה אומר שהמדרגה הגדולה ביותר לנשים היא הצניעות ובזה נמדדת צדקתה, וכך היה החזו"א אומר שיראת השמים של האשה ניכרת ונמדדת לפי גודל זהירותה והידורה בצניעות ובכיסוי הראש, ובעל הפלא יועץ כתב (בספרו חסד לאלפים על שו"ע או"ח ס"ג ד'): כמעט כל שכר האשה וכל עונשה לעוה"ב תלוי בצניעות.
במוקד 100 של המשטרה התקבלה פעם שיחת טלפון מוזרה, היתה זו אשה במצב של מצוקה, וכך פחות או יותר היא נשמעה: הלו... הצילו... הוא רוצה להרוג אותי... אח"כ נשמעה צרחה מקפיאת דם, ואז לאחר שהטלפון צנח לריצפה, נשמעו קולות עמומים של צווחות וזעקות...
עד מהרה הצליחו לבצע איכון לטלפון ולזהות את הכתובת המדויקת ממנה התבצעה השיחה, ומכיוון שהמוקדנית במשטרה לא הצליחה לדובב את האשה, ולא ידעו במה המדובר, החליטו לשלוח למקום בדחיפות את יחידת היס"מניקים, על גבי אופנועים, וגם מסוק עם היחידה ללוחמה בטרור...
תוך חמש דקות הגיעו כוחותינו למקום האירוע. מסביב לבניין היתה התקהלות של אנשים, אך אף אחד לא ידע במה המדובר. הלוחמים האמיצים עלו בזריזות לקומה השלישית, פרצו את הדלת, חדרו לבית, ולתדהמתם מצאו, אשה גדולה עומדת על שולחן קטן, בידה האחת מצקת של מרק, וביד השנייה מערוך, צועקת בהיסטריה, רועדת ונפחדת, ומולה עומד עכבר קטן מבוהל, ויש אומרים ג'וק גדול...
כמעט כל אשה פוחדת מעכבר וכל שכן מג'וק (ובמיוחד אם הוא גדול ומפחיד עם מחושים ארוכים ופרצוף אכזרי שמשדר בטלפתיה: "אני הולך לאכול אותך..."). ועכשיו ניגש לפואנטה - אם מג'וק את מפחדת, האם לא ראוי לפחד, ולו במקצת, ממלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר בידו נפש כל חי, והוא מחייה אותנו בכל רגע ורגע. העולם אינו הפקר, יש דין ויש דיין, יש שכר ועונש ויש עוה"ב.
וגם אם אינך דואגת לעתידך, מדוע אינך דואגת לכלל ישראל, שהרי עוון זה של חוסר צניעות בוודאי מגדיל ח"ו את חרון האף יותר משאר הדברים, כי על שאר העבירות אין השכינה מסתלקת וכמו שכתוב (ויקרא ט"ז ט"ז) "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", מה שאין כן על ענין זה של צניעות כתוב: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג, טו).
וכתב החפץ חיים זצ"ל שכל ההשפעות וההצלחות בגשמיות וברוחניות ובפרנסה הם בזכות הצניעות, ולענ"ד דבר זה רמוז במה שנאמר בגמרא: אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך', תנא דבי ר' ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו (תענית ח:).
ויש לדעת שככל שהאדם מתלבש יותר בצניעות כך הוא יותר חשוב, וכמו שקרא ר' יוחנן לבגדיו מְכַבְּדוּתַי (סנהדרין צד.) לפי שהבגדים מכבדים את בעליהם (רש"י). מלכת אנגליה ושאר בנות המלוכה, אינן יוצאת החוצה בבגדים שאינם צנועים משום שאין זה מכובד. בת ישראל היקרה, גם את ממשפחת המלוכה, כי עלינו עם ישראל נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד, א-ב), ועלינו להתנהג ולהתלבש בהתאם.
אשה אחת אמרה לחברה שלה: היום קניתי "בגדי מעצבים". שואלת החברה: מה זה בגדי מעצבים? השיבה הראשונה: קניתי בגדים מאוד יקרים, ובעלי התפוצץ עלי מעצבים.
טהרת המשפחה
בכדי להבין את עניין טהרת המשפחה, נפתח בסיפור משעשע:
מדענים לחקר ההתנהגות האינטלקטואלית עשו ניסוי בקרב שני שבטים פרימיטיביים באפריקה. הם החליטו להכניס מקרר אמריקאי משוכלל למרכז הכפר, באישון לילה, ולצפות מרחוק באמצעות מצלמות נסתרות כיצד יגיבו הילידים המקומיים לנוכח הממצא החדש.
בשבט "קוקו לוקו" השכים קום אחד הילידים כדי להוציא את הטיגריס שלו לטיול, בדרך הוא ראה עב"ם (עצם בלתי מזוהה), תיבה ענקית בצבע חום, עשויה מחומר בלתי מוכר. הוא בודק בעיניו, והטיגריס מרחרח ובודק באפו, ממשש, מנסה להזיז ולבסוף מגיע למסקנה שבתוך התיבה מונח משהו חשוב וכבד (כנראה מתנה משמיים בגלל שאנחנו, בני שבט "קוקו לוקו" מאוד נחמדים).
הוא קורא לראש השבט המכובד, בעל הנוצה האדומה והעצם באף. ראש השבט בודק את הממצא לעיני עשרות סקרנים (ולעיני המדענים שנמצאים הרחק משם ורואים הכל דרך מסך ענק). הוא מקיש על הקופסא, מבקש שיביאו לו סכין גדולה ומצליח לפתוח את האריזה לקול מחיאות כפיים סוערות. לעיני כולם נגלה חפץ מלבני גדול. ראש השבט מסתובב סביב החפץ, בוחן ומתבונן, הוא מושך בחוזקה באחת הבליטות, ולפתע נפתחת הדלת, ושוב - מחיאות כפים סוערות מצד הקהל.
הם רואים בפנים מדפים ומגירה. ראש השבט פותח את המגירה ומוציא משם חוברת. הוא מדפדף, מעביר לידי נתיניו וכולם נהנים מאוד מהתמונות המדויקות.
ראש השבט חושב: "מה אפשר לעשות במתנה? מעניין למה זה משמש? מהי התועלת שיכולה לצמוח מזה?"
ואז עולה במוחו רעיון גאוני. במקום שכל החפצים והבגדים שלו יהיו מפוזרים על רצפת הצריף, אפשר לסדרם על המדפים. איזה רעיון נפלא... ושוב מחיאות כפים סוערות, כמה חכם ראש השבט...
בשבט "בונה בטטה", הסיפור חזר על עצמו. גם שם ראש השבט פתח את האריזה לקול מחיאות כפים. אולם לאחר שמצא את החוברת, החל להתבונן ולחשוב, סקר את החלקים והשווה אותם למה שמצויר בחוברת. הוא ראה חוט חשמל, והבין שזה צריך להתחבר לחורים בקיר. לכן קדח חורים בקיר הצריף, הכניס את התקע וכלום לא קרה.
הוא הבין שמשהו אמור להתרחש כאשר מכניסים את התקע, ואם לא קורה כלום, סימן שהחורים שקדח בקיר אינם מתאימים. בסוף הוא הבין שהוא לא מבין, ולכן שלח שני נציגים עם החוברת לעיירה הרחוקה, אולי שם הם מבינים. בעיירה שלחו את הנציגים לעיר הגדולה, שם הסבירו להם על המצאת החשמל...
בסופו של דבר הם חזרו לכפר עם גנרטור וטכנאי שחיבר את המקרר לחשמל. ראש השבט הבין שהמקרר שומר על טריות המזון. אפשר לקרר או להקפיא ומעתה לא צריך לצוד בכל יום.
למעשה, שני המנהיגים הפיקו תועלת מהמוצר, אך ברור, שההנאה והתועלת הגדולה ביותר מכל מוצר מופקת כאשר משתמשים בו לפי הוראות היצרן ולצורך התכלית (אף אחד לא קונה יאכטה מפוארת כדי להשתמש בה כבמחסן).
ללא ספק ה"מוצר" המורכב ביותר בבריאה הוא האדם, וזה לא יתכן שלמקרר פשוט יש הוראות יצרן, ואילו לאדם המורכב אין. אך למעשה גם לאדם יש "ספר הוראות יצרן", וספר זה הוא התורה הקדושה, אותה קיבלנו מבורא עולם יוצר האדם. במצות טהרת המשפחה תורת ישראל מציגה בפני האדם מערכת הוראות ברורה שתכליתה איזון בין הצרכים המרכיבים את הקשר הזוגי. אם רק נשכיל לפעול לפיהם, אזי נצליח למצות את מירב הקשר הזוגי ולשמר אותו לאורך ימים ושנים רבות.
לאחרונה נעשו מחקרים מדעיים בנושא מצות טהרת המשפחה היהודית, בהם קבעו מדענים בוודאות שבני זוג המנהלים את חייהם על פי כללי ההלכה היהודית בנושא זה, זוכים ליתרונות של אושר במשפחה, בריאות האשה והגבר, סיפוק הדדי בכל מרחבי הקשר הזוגי וילדים מוכשרים ורגועים יותר.
רופאה בריטית בשם דר' סטופס ערכה מחקר מקיף בנושא זה וכתבה על כך ספר בשם "נישואים של אהבה", ושם היא כותבת: "ההלכה היהודית בעניין טהרת המשפחה מבטאת דרך חיים מתקדמת ביותר... זוגות המנהלים את חייהם לאור עקרונות אלה, מובטחים שחיי הנישואים שלהם יהיו מאושרים".
ההגיון שבמִצוַת טהרת המשפחה
המציאות בה אנו חיים היא תהליך מתמשך ושיגרתי, ומטבע הדברים השגרה שוחקת את התענוג והאושר שבדבר, ועל כך אמר פעם הרבי מקוצק: "אדם רוצה מה שאין לו ועל כן אין לו מה שהוא רוצה". למה אדם רוצה את מה שאין לו? משום שהוא חפץ בתענוג. ומפני מה אין לו את מה שהוא רוצה? משום שכאשר הדבר ברשותו הוא נשחק והופך לשיגרתי, ועל כן רוצה האדם דברים אחרים שאינם ברשותו.
עלינו להכיר בכך שלאחר הנישואין השגנו בן זוג וא"כ הוא "ברשותנו". הנישואין הם מצב מחייב גשמית ורגשית כאחד, ובאופן טבעי מצב זה גורם לשחיקה רגשית. ואמר המלך שלמה: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה, טז), הדבר המתוק והטעים ביותר בטבע הוא דבש, ובכל זאת אם אוכלים ממנו הרבה הרי הוא נמאס וגורם להקאה. והנה המילה "דבש" בגימטריה היא 306, בדיוק כמו "אשה".
לכן בכדי לשמר את הריגוש בחיי הנישואין, יש ליצור מנגנונים למניעת שחיקה. כאן נכנסת לתמונה מִצוַת טהרת המשפחה. השיגרה נגרמת מהתמשכות קבועה, רציפה ונטולת חידושים, וגם הנשואין יכולים להיות כאלה לולא מִצוַת טהרת המשפחה.
אלא שבמִצוה זו יש דינים מיוחדים הקובעים ריחוק וקירבה ובכך מרחיקים את בני הזוג מאפרוריות השגרה, והם זוכים לחדש ולרענן את הקשר מידי חודש בחודשו. דווקא המרחק הוא שגורם לאהבה בזמן הקירבה.
אולם הריחוק והקירבה צריכים להיעשות בעדינות ובמידה נכונה ומדוייקת. ריחוק רב מידי עלול להרוס את הקשר, ואילו ריחוק מועט מידי אינו מסוגל לייצר את ההתחדשות הרצויה. ובזה ניכרת מעלתה העצומה של מצות טהרת המשפחה, שניתנה לנו מאת "היצרן" הבורא, שמכיר את ה"מוצר" טוב מכולם, ועל כן היא מדויקת בתכלית. כדי להפיק את מלוא התועלת מטהרת המשפחה וליהנות מפירותיה, עלינו לקיימה בקפדנות ובדייקנות, כי כל סטייה מסכנת את התוצאה הרצויה.
שמירת טהרת המשפחה היא זכות נפלאה העומדת למקיימיה, ומוסיפה להם שפע טובה וברכה ושכר עצום ורב לעולם הבא. אולם יש אשר זכות המצוה עומדת להם גם בעולם הזה, כפי שאומר החפץ חיים זצ"ל (טהרת ישראל): "ידוע שמכל מצוה נברא מלאך מליץ טוב אחד. אם כן, כמה מאות מלאכים קדושים יש לה, לאשה השומרת על טהרת המשפחה, שימליצו טוב עבורה בעולם הזה, שלא תמות חס ושלום על ידי חבלי לידה, וכן להצילה מכל פגעי הזמן", ואכן ישנם עובדות וסיפורים מדהימים אודות ישועות וניסים אשר התרחשו בעקבות שמירה על "טהרת משפחה":
מעשה בזוג מבאר שבע, שבמשך 17 שנות נישואיהם לא זכו לילדים. הם הלכו לרופאים, למגידי עתידות, וניסו סגולות שונות - ולא נושעו. סיפרו להם אודות המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שעקרות רבות נפקדו בזכות תפלתו. האשה והבעל ביטלו את הדברים במחי יד, אולם לאחר זמן שיכנע אותם אברך מבאר שבע לעלות לירושלים אל הרב. אמר להם הרב: נעשה לכם תיקון, ובעזרת ה' אני מבטיחכם כי בעוד עשרה חודשים תהיו הורים לתאומים, אך תנאי אחד קודם לכל,
והוא - שתקפידו על שמירת טהרת המשפחה וצניעות האשה.
בני הזוג חזרו לבאר שבע ובעידודו של ידידם האברך החלו בלימוד ובקיום הלכות נידה, האשה אף שמרה על צניעות לבושה. לאחר כחודש ימים התעברה האשה. משראו בני הזוג כי ברכת הצדיק מתקיימת בפועל לנגד עיניהם, התמידו בקיום המצוות וחזרו בתשובה.
כעבור עשרה חודשים מיום בואם אל הרב, ילדה האשה בלידה רגילה וקלה תאומים, וזאת לפליאתם של הרופאים שאצלם ביקרו בני הזוג במשך שנים. בהגיע היום השמיני ללידה, ערכו את הברית בישיבה של הרב שרעבי, וכבדו את הצדיק בסנדקאות. הצדיק הרעיף על הילדים ברכות שמים, ולהורים איחל לגדל את ילדיהם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.
יש לציין שמצוה זו של טהרת המשפחה, אינה רק זכות אלא גם חובה. זוג שאינם מקיימים מצוה זו עוברים בכל פעם על איסור "כרת", שהוא אחד מהאיסורים החמורים ביותר בתורה (כמו מי שאוכל חמץ בפסח, או האוכל ביום הכיפורים). וכל זמן שהאשה לא טבלה כדת במקווה כשר לאחר "שבעה נקיים", על בני הזוג לנהוג בכל דיני ההרחקות.
"איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתם" (סוטה יז.).
אהבת האיש והאשה היא כמו אש. אש יכולה להיות חיובית
וטובה - מחממת, מאירה, מבשלת, מניעה מכונות וכלי תחבורה. העולם אינו יכול להתקיים בלי אש! אולם האש יכולה גם להיות הרסנית עד מאוד - שורפת וגורמת סכנות ונזקים כבדים. במה הדבר תלוי בשליטה! אש ששולטים עליה היא אש חיובית, אך אש שאין עליה שליטה היא אש הרסנית.
מצות "טהרת המשפחה" דורשת שליטה בין בני הזוג, ודווקא שליטה זו גורמת שאהבתם תהיה חיובית מאד. אם לא - זו פשוט אהבה עצמית, אהבה הרסנית, "אהבה" שאיננה אלא התפרקות היצר, הנאה גופנית רגעית, שאינה קשורה כלל עם אישיותו של בן הזוג. להיפך: זה קשור לא פעם באי התחשבות באשה, ולעתים גם בחוסר אחריות כלפיה!
כאשר ה איש והאשה מכניסים את שמו של ה' [י-ה] ביניהם (כלומר: הם מווסתים את יחסיהם לפי רצון ה'), אז הם זוכים לאושר. אך אם הם חיים ללא הנחיות הבורא יתברך, נשארת רק ה"אש", חלילה.
השראת השכינה
נאמר בתורה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד), כדי לחבר שני דברים צריכים לדבק. מהו אותו "דבק" המחבר בעל ואשה? תשובה לכך מצינו בגמרא (סוטה יז.): "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם", ה"דבק" הוא השכינה הקדושה, כאשר הקב"ה נמצא עמם אז יש להם סייעתא דשמיא, ושפע של ברכה והצלחה בכל העניינים.
הקב"ה אומר לישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), 'בתוכו' (בתוך המקדש) לא נאמר אלא "בתוכם" - הקב"ה רוצה לשכון בתוך כל יהודי ויהודיה, אבל לשם כך צריך הוא לתת לקב"ה מקום בלב כדי שיוכל לשכון שם. כמובן שעל האדם להבין שקדושה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת ביחד עם טומאה, ובוודאי לא כשיש מכשיר טמא המונח בכיס ובתוכו כל טומאות ותועבות העולם. הסמארטפון הרס והורס משפחות רבות, פוגם בשלום הבית וחינוך הילדים, ואנשים מוכנים לאבד את העולם הזה והעולם הבא שלהם, בשל הדביקות במכשירים טמאים אלו, במקום להיות דבקים בקב"ה לכך (עיין בפרק תקשורת פסולה עמוד 197). כשאדם נותן את דעתו ולבו למכשיר טמא זה, אז הקב"ה אינו יכול לשכון בלבו.
כאשר אליעזר עבד אברהם אע"ה מגיע לחרן ולבן רוצה לארח אותו בביתו, הוא אומר: "לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת", וכתב רש"י שלבן פינה את ביתו מעבודה זרה ומכל דבר טמא, כדי שיוכל הצדיק לשכון בביתו, כמו כן כדי שנזכה שהקב"ה ישכון בתוכנו עלינו לפנות את הלב מכל דבר זר ליהדות. ואע"פ שנאמר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), ופירש רש"י: "אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם", זה נאמר על טומאות הגוף כמו טמא מת וכיו"ב, ולא על טומאת עבירות, וכן הוא מפורש ב'גור אריה' שכתב שאמנם גם על עבירות מצינו לשון טומאה, אך הפסוק בויקרא מדבר על טומאת מקדש וקדשיו ולא על טומאת עבירה. וגם אם נאמר כמו שכתב שם רבינו בחיי: "אפילו יש בתוכם סוררים ופושעים שכינה ביניהם", בוודאי שאין מדובר בעבירה של ניאוף ועריות וחוסר צניעות שעל זה נאמר במפורש: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג, טו).
הקב"ה אומר לכל יהודי: "אני רוצה שתתן לי מקום מכובד בתוך לבך, כדי שאוכל לשכון בו, ואז אעניק לך חיים טובים ומאושרים". ועם קצת רצון, כל אחד יכול לזכות. ?