לוותר
מרן הגרא"מ שך זצ"ל מסר פעם שיחה לתלמידיו וכך אמר: "בחורים יקרים, אתם עומדים בפני הקמת בית בישראל, בשעה טובה ומוצלחת. ידוע לכם שאדם השרוי בלי אשה, שרוי בלא תורה בלא ברכה בלא שמחה. יוצא אם כן שהבית שתקימו חופן בחובו את התורה שהיא מעמידה את העולם כולו, וכן את האושר הפרטי שלכם, שהוא הפרנסה, הבריאות ושמחת החיים היומיומית....
"אני יהודי זקן אבל ברצוני לתת לכם נוסחה מופלאה המורכבת משלוש מילים בלבד, שיש בה את הסוד המופלא לשמור על שלום ביתכם, והעיקר להקים משפחה עם אשה ובעל וכמובן ילדים מאושרים בריאים בנפשם ובגופם.
שלוש מילים בלבד יש בנוסחה, ואלו הן:
המילה הראשונה - לוותר!
המילה השנייה - לוותר!
והמילה השלישית - לוותר!
זו הנוסחה שהיא גם סגולה אמיתית לשלום בית ואושר: לוותר, לוותר, (והכי חשוב) לוותר".
כל העוסקים בהשכנת שלום, יודעים להעיד מנסיונם האישי עד כמה עצה זו היא אכן 'עצת זהב'. המוותר - לא רק שאינו מפסיד כלום, נהפוך הוא - הוא מרוויח חיים מאושרים ושלווים, הוא זוכה בחיים נוחים ומאירים, הוא משרה בביתו אוירה רגועה ושמחה, וגם מחנך את ילדיו להתנהגות אצילית לצד ישועות גדולות. הבה נאמץ את שיטת הוויתור, כי היא המפתח לחיים טובים ומאושרים!
בני זוג שהשלום לא שרר בביתם, פנו לרב שישכין שלום ביניהם.
אמר להם הרב את הסגולה הידועה: לוותר, לוותר ולוותר.
אמר הבעל לאשתו: שמעת, הרב אמר שאת צריכה לוותר!!!
מי שמוותר לחברו, הרי שבכך הוא שובר את רצונותיו ועושה כנגד טבעו, ועל ידי זה זוכה שגם בשמים ינהגו עמו באופן שמעל הטבע. דבר זה רואים משרה אמנו, שלאחר שנים רבות של עקרות, וכל התפילות, הסגולות והמעשים הטובים שעשתה לא עזרו לישועתה, היא מסרה את הגר שפחתה לאברהם שיקח אותה לאשה ויוליד ממנה. היא אומרת לאברהם: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה".
ולכאורה קשה, כי גם אם אברהם יזכה לילדים משלו אם ישא את הגר שפחת שרה, הכיצד שרה תוכל "להבנות" מילדים אלו אשר אינם שלה?
התשובה היא, ששרה אמנו ידעה על סגולה נפלאה שבאמצעותה אפשר לזכות לעולם ומלואו - "שבירת המידות". היא ידעה שכדי לזכות לנס מעל לטבע, עליה לשבור גם את טבעיה שלה, והיא בחרה לעשות את המעשה הקשה ביותר לאשה - לתת לבעלה אשה נוספת. שרה אמנו לא הסתפקה רק בכך שהציעה לאברהם לשאת אשה נוספת, אלא עוד הציעה כמועמדת לכך את הגר שפחתה. מדובר כאן בהקרבה עצומה! היא ידעה שבזכות הוויתור הגדול מצידה והעברת המידות, תזכה לפרי בטן, ילד משלה, מעל לגדר הטבע, בגלל גדולת המעשה, ולבסוף אכן זכתה לכך.
מספרים על אברך יקר בשם רבי בנימין, תלמיד חכם וצדיק, אשר שנים רבות לא היו לו ולרעייתו ילדים. הם הרבו בתפילות, דרשו ברופאים, עסקו בסגולות שונות ומשונות, נתנו צדקה, נתברכו מפי רבנים, אולם כלום לא עזר. קשה לתאר את העצב והיגון, השקט והבדידות, שהיו מנת חלקם.
יום אחד רבי בנימין הגיע לביתו ובשורה בפיו: "שמעתי שבבית מדרשו של האדמו"ר פלוני אלמוני מירושלים, מי שזוכה לעלות בראש השנה לעליית המפטיר, המדברת על פקידת חנה, זוכה עוד באותה שנה להיפקד בפרי בטן".
בני הזוג החליטו ששווה לנסות, הוא יתארח בראש השנה אצל חבר בירושלים בקרבת האדמו"ר, ויתפלל בנוסח תפילה שונה ממה שהוא רגיל, והיא תהיה בחג בבית הוריה.
הזמן עבר, חלף לאט לאט, עד שהגיע היום המיוחל. האברך הגיע לתפילת מנחה של ערב החג לבית הכנסת של האדמו"ר בעל המופת. הוא ניגש לאחד הגבאים, סיפר לו בקצרה את תלאות חייו, והתחנן אליו שיתן לו מחר בבוקר לעלות לעליית המפטיר.
לאחר שהסתיימה תפילת ערבית של ראש השנה, הוא יצא מבית הכנסת ופסע לאיטו לבית מארחו. בדיוק אז, צצה למולו דמות מוכרת. הוא הביט בפניו של האיש, ולאחר שקימט את מצחו הוא זיהה את אליהו פרידמן, חברו לספסל הלימודים בישיבה הקטנה. הם לחצו ידיים בהתרגשות מרובה. רבי בנימין שאל את רבי אליהו מה הוא עושה כאן בתפילה זו, ואליהו מבליע אנחה חרישית ואומר: "לצערי לא זכיתי להיפקד בילדים, מישהו הציע לי לבוא לכאן ולנסות לקבל את עליית המפטיר".
רבי בנימין בלע את רוקו, הוא הבין שלא יתכן שגם הוא וגם רבי אליהו חברו יזכו לעלות למפטיר... הוא ברך לשנה טובה ומיהר להיעלם מהמקום.
אז החלה המלחמה בלבו. מה יאמר לאשתו אם לא יזכה לעליית מפטיר מה יהיה על התקווה לילדים אם לא הוא יבחר למפטיר ואולי... אולי צריך לוותר?
לוותר! המחשבה הפחידה אותו, אולי לא יוכל להגיע לכאן שוב, ואז יאלץ לוותר גם על הסיכוי לילד משלו, האם לוותר לרבי אליהו ולהמשיך לחיות חיי צער?
לילה שלם נאבק רבי בנימין מאבקי נפש כבירים שהביאוהו להחלטה הגורלית - ל ו ו ת ר ! ! !
בבוקר הוא התעטף בטליתו ופנה שוב לאותו בית מדרש. הוא ראה את רבי אליהו ידידו ניגש לגבאי, מתחנן. הוא ראה גם את הגבאי מהנהן בראשו והדמעות חנקו את גרונו...
הוא התפלל בדמעות, שמע את קריאת התורה, שמע שמכריזים על אליהו בן אברהם לעליית מפטיר, וראה אותו זורח מאושר ומברך. הוא הביט בו כאשר אח"כ ניגש אל האדמו"ר להתברך... במוצאי ראש השנה הוא אף ניגש לידידו רבי אליהו ובירך אותו שאכן יזכה עוד בשנה זו להיפקד.
חזר לו רבי בנימין אל ביתו, לשנה חדשה, משעממת ושקטה כמו כל השנים הרבות הקודמות. ממתין לראש השנה הבא, אז אי"ה ילך שוב לאותו אדמו"ר ויבקש רחמים.
אולם גם בשנה הבאה לא קיבל רבי בנימין את המפטיר... הוא פשוט כבר לא היה צריך לסגולה הזו... בזכות "סגולת הוויתור", הוא זכה לחבוק תינוקת חמודה ובריאה.
לאחר תפילת שמונה עשרה, כשאומרים "עושה שלום", נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לאחור, כי כאשר רוצים שלום - יש לסגת מעט ולא לעמוד במקום!
יש להעיר שוויתור הוא תולדה של נתינה, והבאנו לעיל שהנתינה מביאה לידי אהבה, וכך גם כשמוותרים. אולם כמו בנתינה שצריך שהיא תהיה אמיתית ולא מתוך כפייה, כך גם הוויתור צריך להיות אמיתי. אם אדם מרגיש סיפוק ואושר אחרי שוויתר, סימן שהוויתור היה טוב ומועיל. אולם אם לאחר שוויתר הוא מרגיש הרגשה של צער ופיספוס, ובמיוחד אם לאחר שוויתר הוא אומר: אמרתי לך... אתה רואה... היית צריך להקשיב לי... חבל שהקשבתי לך... וכד'. אין זה נחשב וויתור כלל, ובמקום להועיל זה מזיק.
כל מריבה מתחילה מאיזו שטות או אי הבנה. איזהו חכם? הרואה את הנולד, זה שכבר בהתחלה רואה מה עתיד לצאת מאותה מריבה קטנה וטיפשית, מוחל על כבודו ומוותר. וכמו שאומרים לנהגים: "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם", כך גם בבית אל תהיה צודק, תהיה חכם, וחכם הוא מי שמוותר.
בין העיירות קראקוב לזלאטצ'וב ברוסיה הלבנה היתה דרך סלולה. הדרך היתה כל כך צרה, שאם מגיעות שתי כרכרות זו מול זו, חייב עגלון אחד לרדת לשוליים כדי לתת לעגלון שמולו להמשיך לנסוע, וכשיעבור האחד, משנהו יעלה מן השוליים בחזרה לשביל, וימשיך בנסיעתו. בוקר קייצי אחד, ממש בלב הציר בין קראקוב לזלאטצ'וב נסעו זו מול זו שתי כרכרות מפוארות, ובכל אחת מהן יושב לו גנרל נפוח מגאווה וחשיבות, עטור במדליות ואותות כבוד. הן נעמדות זו מול זו, וכל עגלון מסמן לחברו "רד מהשביל, אני מוביל גנרל", "גם אני מוביל גנרל" משיב רעהו. ואז מתפתח ויכוח, שהופך לפולמוס בוער עם חילופי מילים וגידופים, כאשר גם הגנרלים מצטרפים לבוקה והמבולקה.
מן הכרכרה הדרומית מתגלגל גנרל גוץ שראשו מחובר לגופו ללא צוואר, ושמו ולאדימיר מליינסקי, ומן הכרכרה הצפונית גולש לו סרגיי קלאצ'ניקוב גנרל גבה-קומה ורזה.
"אני חשוב ממך", צווח הגוץ מליינסקי, "יש לי 14 אחוזות ענקיות ויותר מ-1,000 פועלים, רד לשוליים טיפשון!".
"נו, נו, עלוב נפש שכמוך", לועג קלאצ'ניקוב, "אני מפקד הארמיה הכי גדולה של הצאר ניקולאי ויש לי 3,000 חיילים תחת פיקודי. אני חשוב הרבה יותר ממך, הסתלק לשוליים חסר דעת".
השמנמן לא מרפה: "שוטה שכמוך, גנרלים כמוך יש כמו זבובים לצאר ניקולאי, אבל אני מעמיד לרשותו את אוצרות הזהב שלי, בלעדיהם הוא לא מסוגל להניע את המערכת הכלכלית של המדינה. כל הדיוט מבין שאני חשוב ממך, תן הוראה לעגלון שלך לרדת לשוליים ולפנות לי את הדרך תכף ומיד...!".
אמר לו קלאצ'ניקוב: "גוץ, הכסף שלך לא יועיל ביום קרב. עשרות פעמים הצלתי את המולדת בקרבות עקובים מדם, וגם חייך ניצלו בזכותי, אז תפסיק לנדנד ורד לשוליים".
יותר משלוש שעות שני התרנגולים המנופחים הללו עומדים ניצים מגדפים ומחרפים זה את זה, ועשרות עגלות תקועות להן מכל כיוון, עד שפקעה סבלנותו של איגור סכלתנוביץ', איכר פשוט, שעמד סמוך למוקד הוויכוח, והגיש לפניהם עצה הגיונית להפליא: "מדוע שתתקוטטו ונסבול כולנו מהפקק הענקי, הזמן של כולנו יקר, הנה לא הרחק מכאן עומדת לה עגלה עמוסה ביהודים חסידיים, ללא ספק יושב שם רב זקן, תנו לו להכריע מי חשוב ממי, שהוא יהיה הבורר המוסכם עליכם, ונסיים את הוויכוח הטיפשי הזה בכבוד".
"יפה מאד", אמרו שני השוטים - הגבוה והגוץ, וצעדו כתף גבוהה מכתף עד שניצבו סמוך לעגלת היהודים ותרו בעיניהם אחרי דמות של רב. בבטן העגלה הם ראו חסיד זקן שזקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו, וביקשו ממנו לפסוק חד-משמעית, מי החשוב מבין השניים. ושוב התחילו השוטים לשבח את עצמם, זה בגבורתו העצומה ובשלל נצחונותיו בשדה הקרב, ורעהו מפאר את עושרו ורוב נכסיו. "מה שתחליט נקבל על עצמנו" הבטיחו הגנרלים.
מהנהן החסיד הישיש בראשו ימינה ושמאלה, מטה ומעלה, מביט בעיניו היוקדות בשני הערלים הגאוותנים, ומזמזם ניגון חסידי מן הטיש האחרון של אדמו"רו הקדוש. לאחר זמן מה של הרהורים הוא מתחיל לדבר:
"תראו רבותי הגנרלים החשובים, אמנם איני יודע מי מכם חשוב יותר, אך זה באמת לא חשוב כי לאחר שדנתי הדק היטב בסוגיה הקשה שלפני, הגעתי למסקנה אחת חותכת, מי שירד לשוליים הוא דווקא החכם שמביניכם, הוא יסיט כרכרתו לשוליים ויאפשר לטיפש מביניכם לעבור ולהיעלם מעבר לאופק".
שני הגנרלים, הגוץ והארוך, פתחו בריצה לעבר כרכרותיהם והורו לעגלונים שלהם לרדת לשוליים, כדי "לאפשר לטיפש להיעלם מהר מן האופק, ויפה דקה אחת קודם". ואכן, הפלא ופלא שני הגנרלים המנופחים ירדו לשוליים, הציר נפתח והפקק נמוג לו, והם נשארו להתווכח מי ירד קודם לכביש.
ונשאלת השאלה: האם לא עדיף להיות חכם וגם וותרן לפני הוויכוח, מאשר טיפש שחושב שהוא חכם אחרי הוויכוח? (הרב קובי לוי)
כתב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ד'): שלמה המלך עליו השלום אומר: 'כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט', כי כאשר אין הקדוש ברוך הוא מניח מלשכוח כל מעשה טוב קטן כמות שהוא, כן לא יניח מלשפוט ולהוכיח כל מעשה רע קטן כמות שהוא, ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשוב שלא יעלה האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ולא יקח חשבון עליהם, אלא כלל הוא: כל האומר, הקדוש ברוך הוא ותרן הוא, יתוותרו מעוהי. וכן אמרו: אם אומר לך יצר הרע, חטא, והקדוש ברוך הוא מוחל לך אל תשמע לו. וזה דבר פשוט ומבורר, כי הנה אל אמת ה'.
הקב"ה אינו מוכן לוותר אף על המעשה הקטן ביותר שעשה האדם, אולם מצינו בחז"ל (ר"ה יז.) שיש מציאות שהקב"ה מוחל וסולח לאדם לא רק על עבירות שעשה בשוגג אלא אף על חטאים שנעשו בפשיעה במזיד: אמר רבא: כל המעביר על מדותיו (מוותר לחבירו) מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עון ועובר על פשע', למי נושא עון? למי שעובר על פשע!
רב הונא בנו של רבי יהושע, נחלה ועלה רב פפא לבקרו. ראה רב פפא שרב הונא הולך להסתלק מן העולם, ואמר לסובבים אותו: "הכינו לו תכריכין". לבסוף נתרפא רב הונא, והיה רב פפא מתבייש לראות את פניו. אמר לו רב הונא: באמת, נגזר עלי למות, אך הקדוש ברוך הוא אמר: מכיון שהוא מעביר על מדותיו, גם אתם אל תדקדקו אחריו.
והנהגה זו היא בגדר של מדה כנגד מדה, שכמו שאדם מוחל וסולח על מה שעשו לו ופגעו בו, כך גם הקב"ה מוחל וסולח על מה שעשה אותו אדם.