תוכחה וביקורת
לא פעם כשאנו רואים משהו לא טוב אצל בן הזוג, אנו מעירים לו על כך ומוכיחים אותו על מנת לשפר את המצב, אולם דווקא אותה ההערה, שכל מטרתה היתה לשפר ולתקן, היא זו שגורמת לנזק וקילקול. מדוע?
א. האדם מטבעו שואף להיות מושלם. לא די לו שהוא יודע או חושב שהוא מושלם, הוא רוצה שגם הסובבים אותו יראוהו ככזה. אם מישהו מבקר אותו, תחושת השלמות מתנפצת וזו הרגשה מאוד לא נעימה. לכן קשה לאדם לקבל ביקורת ובפרט ממי שלדעתו אינו מושלם יותר ממנו.
ב. אדם רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא, עם כל החסרונות שלו וההרגלים שרכש במשך חייו. הוא זקוק לתמיכה ובפרט מבן הזוג. הביקורת מעבירה לו מסר: "ההתנהגות שלך אינה מקובלת עלינו, אנחנו מצפים ממך להשתנות". אבל אין לך בעולם דבר קשה יותר מאשר שינוי הרגלים, תכונות ומדות.
ג. במקרים רבים הביקורת נאמרת מתוך הצטברות של מרירות, כעס, עלבון ועוד כל מיני תחושות לא נעימות. מאחר שכך, הביקורת מלווה בסממנים של עוינות והיא הופכת לסוג של מתקפה שיוצרת אצל המבוקר חסימה וחוסר רצון לשמוע ולקבל.
ד. כל אדם זקוק לכבוד והביקורת גורמת לפגיעה בכבוד ובגאווה. דבר זה הוא חמור יותר כאשר מדובר בהערה מצד בן הזוג.
הבעל זקוק לכבוד מצד אשתו. הרמב"ם כתב: "וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי, וְיִהְיֶה עָלֶיהָ מוֹרָא מִמֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ עַל פִּיו, וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ". ולא פחות מכך האשה, שכל החיות והשמחה שלה תלויים בכבוד של בעלה אליה. לכן כל פגיעה בכבודה פוגעת בשורש נשמתה, מחלישה את חיותה, ויכולה ממש להמית אותה ברוחניות ובגשמיות.
הפגיעה הגדולה ביותר שיכולה להיות לכבודה העצמי של האישה, הן ההערות של הבעל. אפילו אם הוא מעיר לה בעדינות המרבית, וכל שכן אם מעיר לה בדרך של הקפדה או בזיון. כי כל אישה רוצה להיראות בעיני בעלה כמושלמת - זהו כבודה, וזו שמחתה וזהו הביטחון שלה. וכאשר הבעל מעיר לאשתו הערות זה הורס לה את אותו הדימוי העצמי המושלם, ואת כל הביטחון העצמי. כי כל הערה פירושה שהיא לא מושלמת בעיני בעלה, ובשבילה פירושו שהיא לא שווה כלום בעיניו. לכן אין דבר גרוע יותר מזה והיא ממש לא יכולה לסבול זאת.
את היסוד שהערות הן ההיפך הגמור מהכבוד, אנו לומדים מהלכות כיבוד אב ואם וכיבוד רבו. האם מותר לאדם להעיר לאביו? להעיר לאמו? או להעיר לרבו? בוודאי שלא, זוהי פחיתות כבוד נוראה. לכן מובא בהלכה שאף אם רואה הבן את אביו עובר על התורה, לא יעיר לו על כך. הצורה היחידה שמותר לו להעמידו על טעותו, היא לבוא בעקיפין ולומר לו: אבא, כך וכך למדתי בתורה, ואם יבין אביו מה טוב ואם לאו - לא.
מכאן נלמד גם על כבודו של בן הזוג, שכל ביקורת והערה מהוות זלזול בכבודו.
כאשר מבקשים להעביר ביקורת על מעשיו של אדם, היא נתפסת בעיניו כהתקפה על אישיותו, ובכדי להתגונן הוא מגיב בהתעלמות (חוסר שיתוף פעולה) או בהתחמקות (מתן תירוצים שאין להם שייכות לנושא הנידון) או בהתקפה נגדית (אמירת תגובה בנוסח: "הרי גם את/ה עושה כן"). כך או כך, בכל אחד מהאופנים הנזכרים, הביקורת אינה משיגה את מטרתה, ובמקרים רבים לא רק שאינו מתקן את מעשיו אלא אף מגביר את עשייתם.
ראשית יש לדעת שאפשר לחסוך את הצורך להעביר ביקורת ולמגר את הרע על ידי עידוד הטוב דווקא, למשל אשה המבקשת להעיר לבעלה שאינו מסייע בעבודות הבית, מוטב שלא תעירהו על כך, אלא תמתין עד אשר יעזור לה בדבר קטן, ואז תרבה במחמאות ובשבחים על עזרתו, ובדרך זו תעודד את רוחו להמשיך ולעזור במקום לייאשו מן הרצון לעזור. זהו דבר ראשון שיש לנסותו טרם מעבירים ביקורת!
במידה ואין מנוס מלהעביר ביקורת, יש להעבירה על פי ההדרכה שמסרו רבותינו באמרם (סוטה מז:): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - שפעולת הדחייה (הביקורת) תיעשה בעוצמה חלשה (באמצעות יד שמאל שהיא היד החלשה) ובמקביל תיעשה פעולת קירוב (מטבעות לשון) בעוצמה חזקה (באמצעות יד ימין שהיא היד החזקה)!
כלומר, יש לרכך את הביקורת על ידי הרעפת מטבעות לשון של שבח ומחמאות לפניה ואחריה, והמעטפת הזו של קירוב לפני ואחרי, תסייע בקבלת הדברים בנחת רוח ובנעימה. כאמור, הביקורת פוגעת בכבוד ובגאווה של המבוקר, כאשר אדם מרגיש שלא מעריכים אותו, הוא לא יהיה פתוח לקבל ביקורת. לכן לפני שמבקרים יש להביע את אהבתנו והערכתנו ע"י אמירת שבחים על אופיו ואופן התנהלותו. לאחר מכן, בעת אמירת הביקורת יש להדגיש שאין לנו ביקורת או טענה אישית נגדו, אלא רק קושי בנקודה ספציפית, וזה מצער אותנו. בכך אנו נקטין את הפגיעה בכבודו של המבוקר.
למשל, בעל המבקש להעיר לאשתו שחסר תבלין בתבשיל שהכינה, יחמיא לה בהתלהבות על הטעם הנפלא ועל המרקם המשובח (גם אם איננו באמת כה נפלא ומשובח), אחר כך יסביר בעדינות שהוא אוהב את זה עם מעט יותר תבלין, ושוב יחמיא לה שמעולם לא פגש אדם שמבשל כמותה. אשתו תרגיש מוערכת וחשובה, אך יחד עם זאת תיתן אל ליבה להבא להוסיף מעט יותר תבלין בתבשיל.
מה טוב ומה נעים שהביקורת עצמה תהא בלשון רכה ובמינימום מילים היכולות לבייש את האדם! דרך נפלאה לעשות זאת היא באמצעות משל או סיפור שאינו מדבר ישירות על האדם, אבל ממנו יוכל להבין את המסר.
מאוד רצוי שהמבקר יכניס גם את עצמו לתוך הביקורת: "מה שעשינו לא היה מוצלח". במקום לומר ביקורת ישירה ואישית כמו: "פגעת בי", אפשר לומר: "אני חש/ה פגוע/ה". אין לתקוף את האדם ואישיותו אלא את המעשה והתוצאה: "אני יודע/ת שלא היתה לך כוונה לפגוע בי, אבל היה משהו במה שאמרת ונפגעתי מזה".
עדיף לבקש מאשר לתקוף, במקום לומר: "למה אתה אף פעם לא עוזר לי" (התקפה), אפשר לומר: "זה ממש ישמח אותי אם תוכל לעזור לי" (בקשה). לא להגזים, אין שום טעם לומר: "מיליון פעם אמרתי לך...". לא לעשות הכללות: "אתה אף פעם לא מקשיב" (דבר זה גורם לעשות דווקא). אין לומר הסברים פסיכולוגיים: "את ככה בגלל אמא שלך".
אין לומר את הביקורת בעיצומו של האירוע. באותו זמן אין עם מי לדבר ושום דבר טוב לא יֵצא מזה. כאשר דוחים את אמירת הביקורת, המבקר יהיה פחות כועס ויותר שקול בדעתו, והמבוקר יהיה יותר פנוי ומוכן לשמוע ביקורת בונה.
בשום פנים ואופן אין לומר ביקורת על בן הזוג בנוכחות הילדים.
לפעמים רצוי לומר את הדברים באמצעות מכתב. כאשר מביעים את הדברים בכתב אנו נזהרים בלשוננו, המילים מתונות יותר וגם מורידות את המחסום מצד המבוקר לקבל את הביקורת. מקבל המכתב יכול לקרוא אותו כמה פעמים ולהבינו באופן מדוייק, הוא יכול לשקול את הדברים ולא לשלוף תשובה מהמותן שאח"כ יצטער עליה. אסור שהמכתב יהיה תוקפני, יש לפתוח בדברי שבח על אישיותו ומעשיו של המבוקר, ואח"כ להביא בעדינות את דברי הביקורת שבסופם דברי אהבה ורעות.
לעולם אין להעיר ולבקר דברים שלא ניתן לשנותם: מבנה גוף, קווי אופי יסודיים, מוצאו העדתי ומשפחתו של בן-הזוג.
בעת הביקורת אין להזכיר דברים שליליים שבן-הזוג אמר על עצמו. זאת משום שעל פי רוב דברים שליליים שמספר אדם על עצמו, נאמרים ברגעי חברות וידידות. מתון הרגשה שאפשר להיות פתוח, ולפרוק בפני בן-זוג אוהד מצוקות אישיות, והדברים השליליים לא יפחיתו מערכו של המספר. אם תוקפים באמצעותם, אין ספק שגם לאחר שהריב יפוג, והידידות תחזור לשכון בין בני הזוג, לא תחזור עוד הפתיחות, וגילוי לב וההיחשפות העצמית כבר לא יהיו כלפי התוקף.
כמו כן יש להשתדל לצמצם את הביקורת לדברים עקרוניים בלבד, ולא לפרטים פעוטי ערך. הביקורת צריכה להיות במימדים של הנושא המבוקר - אין לנהוג בתקלה קטנה כבאסון. בן-זוג הרגיל לבקר על כל צעד ושעל, גורם שלא יתייחסו ברצינות הראויה להערותיו, אפילו כאשר הן מכוונות לדברים עקרוניים וחשובים.
אדם לפעמים עושה פעולות חיוביות לא משום שהוא רוצה בהן, אלא משום שחשוב לו שתדמיתו תהיה משופרת בעיני הזולת, או כדי ליצור אווירה טובה של חברות ושיתוף.
לכן פעולות רבות של בני זוג נעשות עבור שותפם לנישואין כדי להשיג אהדה, או כדי שתהיה אוירה רגועה בבית, ושבן הזוג יהיה מרוצה. אולם כאשר מעירים באופן קבוע שוב ושוב, ועל דברים רבים, אומר המבוקר לעצמו: ''בן זוגי הוא טיפוס ביקורתי, וגם אם אשנה את התנהגותי בעקבות הערותיו, הוא לא יפחית את ביקורתו, ואף לא יעריך אותי על פעולותי למענו, א"כ, מדוע עלי להתאמץ לעשות זאת?''.
יתירה מכך, כאשר דברים נעשים בהשפעת פחד הביקורת - כדי 'לשמור על השקט' ולהימנע מריב ומדון, ולא מתוך רצון פנימי, המבוקר אינו שמח בפעולותיו, וכל פעולה שהוא עושה צוברת מרירות ברגשותיו, ואת השפעתה אפשר לחוש באווירה שבבית ובקשר שביניהם.
לכן, גם אם נראה למבקר שהערותיו הן במקומן, ואף יעילות, ונראה לו שזו השיטה שבה צריך לפעול עם בן זוגו שהרי עובדה היא שמבצעים את רצונו, אין הוא מסוגל להבחין שממלאים את הוראותיו מתוך כפיה ומורא ולא מתוך אהבה. אמנם לטווח הקצר, כאשר בקשותיו מתמלאות במלואן, הוא מרוויח, אולם לטווח הארוך הוא מאבד את האווירה הנעימה ושמחת החיים שהן הכרחיות לקיומה של משפחה.
הביקורתן יוצר לעצמו קשיי תקשורת, במה שהוא מצטייר בעיני בן זוגו כטיפוס בקורתי. לכן, גדל הסיכוי, שגם כאשר הוא אומר מילים סתמיות בקשר לתפקודו של בן זוגו, או חפציו, דבריו מתקבלים כמילים ביקורתיות. הדבר מביא את המבוקר לתגובות נזעמות. התוצאה תהיה שהביקורתן ממלכד את עצמו - מתפתחת אצלו תחושה שמחשש שדבריו יתקבלו כבקורת הוא צריך לחשוב היטב על כל מלה שהוא מוציא מפיו, גם אם היא אינה מיועדת לבקר.
מעשה בבחור אחד, שסיים לימודי ציור, ורצה לבחון את יכולותיו בתחום. הוא צייר ציור מושקע מאוד, הניח אותו על כַּן ציור באחד הקניונים המקומיים, וכתב מתחת לציור: "אני צייר מתחיל ומעונין לקבל ביקורת על הציור שלי, כל מי שרואה כאן בעיה, טעות בפרופורציה או במשחק הצבעים וכדומה שייקח בבקשה את העט השחור שהשארתי למטה, ויסמן לי איקס על המקום הבעייתי". למחרת הגיע ידידנו הצייר המתחיל לקניון, וחשכו עיניו - הציור היה מלא איקסים, כמעט עד אפס מקום. בבושת פנים הוא הוריד את ציורו, ומחשבה עברה בליבו: 'אין לי עתיד בציור'.
הוא לקח את הציור למורה, וסיפר לו על הניסיון המר. שאל אותו המורה: "האם תוכל לצייר לי ציור זהה לציור הזה?"
"בוודאי", ענה הצייר המתחיל, וניגש מיד למלאכה. כעבור שלושה ימים הציור השני היה מוכן, זהה לחלוטין לקודמו.
הצייר והמורה לקחו את הציור החדש, הניחו אותו על כַּן ציור בקניון אחר, וכתבו למטה כמעט אותו נוסח: "אני צייר מתחיל, ואני מעונין לקבל ביקורת על הציור שלי", אך הפעם הורה המורה לכתוב, בשונה מהפעם הקודמת: "מי שרואה פה בעיה כלשהי, ירגיש בבקשה חופשי לתקן ולשפר. השארתי סט של צבעים ומכחולים לשימושכם..." למחרת הגיע הצייר, ונוכח לראות שאף אחד לא נגע בציור. גם שבוע לאחר מכן אף אחד לא תיקן כלום. חודש חלף, ושום תיקון לא בוצע.
אמר לו המורה: "כעת הנך רואה את ההבדל? להגיד מה לא בסדר - כולם יודעים, אבל לתקן כמעט אף אחד לא יכול".
אם הביקורת השתלטה על האווירה בבית, והחלטנו שיש לשפר את המצב, לא נחכה שבן הזוג יתחיל. נהיה הגוררים ולא הנגררים. הלל הזקן מלמד אותנו: "אם אין אני לי, מי לי" (אבות א, יד). עוד אמר הלל: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?!" (סוכה נג.). מובן שאין אלו דברי גאווה אלא הכרה בערך העצמי, אך מעבר לכך ביארו בעלי המוסר על יסוד דבריו של הלל: אם אני כאן - אם אני מחליט שאני משנה ומשתפר, הרי הכל כאן - הכול ישתנה. לעומת זאת, "אם איני כאן" - אם נמתין שהזולת יתחיל להשתפר, "מי כאן?!", שום דבר לא יזוז ולא ישתנה, כאילו אין כאן איש.
מעשה בבני זוג שכל הזמן היו מתווכחים ורבים ומרבים לבקר האחד את השני: "לא צדקת בדברייך אתמול. הדברים שאמרת לאחותך בטלפון הוצאו לגמרי מהקשרם, דמיון ומציאות שימשו בהם בערבוביה". "ואתה טעית בכתובת כשביקשת ממני שארד למכולת בזמן לגמרי לא מתאים".
"באוכל שבישלת חסר מלח, ואולי שכחת שיש בעולם עוד כמה תבלינים. למה האוכל בבית הזה תפל כל כך?", "גם המשפטים שאתה אומר תפלים לטעמי!".
משפטי המחץ המשיכו למלא את האוויר ואת האווירה, מכלים כל חלקה טובה. הם חנקו והקשו את הנשימה אבל איש לא נטל יוזמה להפסיק את המצב העגום.
באחד הימים הרגישה האשה כי השינוי מוכרח להתרחש. הבית כולו צמא לשינוי, אי אפשר להמשיך כך. מישהו חייב להפסיק את המחול חסר החן הזה, והיא החליטה שאם בעלה אינו עושה כלום בכדי להפסיק זאת ולנסות להשתנות, היא זאת שתיקח את היוזמה.
למחרת אמר לה בעלה בארוחת הצהרים: "לתבשיל הזה יש טעם של כורכום. לא התכוונתי שתרוקני לתבשיל אחד את כל התבלינים שבארון, ובכלל כורכום אינו לטעמי". היא הוציאה פנקס ועט ואמרה בניחותא: "אני שמחה שאתה מפרט איזה תבלין אינו ערב לחיכך. ארשום לפני אילו תבלינים אתה מעדיף וגם את הכמות המדויקת, ומהיום והלאה אשתדל להתאים את התיבול לטעמך".
לשמע תגובתה הרגועה הוא הופתע, התבלבל ומיהר לתקן את הרושם: "לא הכללתי. בדרך כלל האוכל שאת מבשלת טעים ומתובל כראוי. רק אתמול הייתה התקלה עם המלח, ומשום מה כורכום אינו חביב עלי". היא הביטה בו בעיניים מופתעות. מעולם לא החמיא לה על האוכל שהיא מכינה. היא שכחה שהיא הייתה היוזמת, ושינוי כללי הריקוד נזקף לזכותה.
לא פעם אחד מבני הזוג נותן ביקורת כי משהו חסר בקשר. לפעמים מספיק שהאמיץ מבין השניים יביע נכונות ויתחיל בשינוי - והכל ישתנה.
ביקורת, למרות כל חסרונותיה היא בגדר תשומת לב. בן/בת זוג, וכן ילדים שאינם מקבלים תשומת לב חיובית, מעדיפים לעתים למשוך אליהם ביקורת כדי להשיג תשומת לב כלשהי. משום כך, אם ההורים ירוו את צימאונם זה, ויעניקו להם תשומת לב חיובית ברוחב לב, הם לא ינסו לקבל תשומת לב שלילית על ידי התנהגות מעוררת ביקורת.
ישנם אנשים רגישים ומאוד פגיעים שאינם יכולים לקבל ביקורת, גם כאשר המדובר הוא בביקורת בונה הנאמרת בעדינות ובארבע עיניים. קל וחומר כאשר המדובר הוא בביקורת בוטה והרסנית הנאמרת בצעקות ובפרהסיה! יש לדעת שרוב האנשים לא סובלים ביקורת, כאשר בן הזוג הוא המבקר המצב גרוע בהרבה. בני הזוג מצפים לקבל מבן הזוג תמיכה, הבנה ואמפטיה - ולא ביקורת. כאשר בן הזוג לא בשל לקבלת ביקורת צריך קודם לבנות את בטחונו העצמי על ידי שבחים, מחמאות ודברי עידוד רבים, עד למצב שיוכל להתמודד עם החסרונות שלו ולא יתמוטט מהביקורת!
כאשר הביקורת נאמרת באהבה ועם מחמאה אמיתית בהתחלה ובנוסף היא נאמרת מתוך קשר נפשי עמוק, יש לה יותר סיכויים להתקבל! ככלל אין להציג בעיות של בני הזוג כפגמים נוראים ויש להשתדל לא לבייש את השני אלא לעזור לו להתגבר.
כללים כיצד להעיר:
אין להעיר או לומר ביקורת ליד אנשים אחרים, בעיקר לא ליד בני משפחה. פרט לכך שהלבנת פנים היא חטא חמור כשלעצמו, הסיכוי שההערה תתקבל הוא אפסי, ולא רק שלא תועיל אלא גם תגרור אחריה ויכוחים נוספים והתנצחויות עקרות. מטרת ההערה או הביקורת אינה שחרור לחצים או השגת תחושת נצחון. יש להעיר רק אם מאמינים באמת ובתמים שיש בדבר תועלת וזה יביא לחיזוק הקשר. גם אם אתם משוכנעים בנחיצות ההערה, אין לומר אותה בטרם דנים את בן הזוג לזכות. אם נמצאת סיבה מוצדקת להתנהגותו, אין להעיר. ריבוי ההערות פוגע בסיכויים שהן יתקבלו. אין להעיר בעת מריבה וכעס, אלא רק בזמנים של קרבה. אין להעיר בזמנים של לחץ, מתח ועייפות, ולא לפני יציאה לארוע או בילוי משותף. יש להעיר אך ורק כאשר מצבו הנפשי של בן הזוג מאפשר לו להיות כלי מתאים לקבלת ההערה. אין להעיר בעת שרואים שבן הזוג מנסה להיות חיובי. לפני שאומרים ביקורת או הערה יש לומר שבחים ומחמאות. אין להעיר לבן הזוג מיד כשהוא חוזר הביתה. אין להעביר ביקורת מרוכזת על הרבה נקודות שליליות בו זמנית. אם ההערה כרוכה באמירת לשון הרע אין לאומרה. זו מצוה הבאה בעבירה ואין סיכוי שהיא תתקבל. לפני שבאים לומר ביקורת או הערה יש לעצור ולחשוב: האם יש תועלת בהערה? האם היא תתקבל? כיצד אני הייתי מרגיש אם היו מעירים לי הערה דומה? לעולם אין להעיר באופן ישיר.
הערה צריכה להאמר במהלך שיחה רחבה, בזמנים רגועים, בזמן שהקשר טוב ותקין, ורצוי לקבוע לה זמן מראש. אין להיגרר לעלבונות והאשמות. ביקורת נועדה לבנות ולא להרוס. אין להעלות נושאים מהעבר. יש לדון לגופו של עניין ולא להיגרר לעקיצות הדדיות.
פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים, היתה אשה אחת, שלא היו לה טענות...
אבל זה היה רק פעם אחת, עם אשה אחת ולפני הרבה הרבה שנים...