חוסר סבלנות
אחת ההשקעות הגדולות ביותר שצריך כל אחד מבני הזוג להשקיע בחייו, היא הסבלנות כלפי הצד השני. רק בצורה זו בונים את הקן המשפחתי בצורה נאותה, כפי רצון הקב"ה. התהליך לרכישת מידת הסבלנות הוא ארוך, והוא מקצוע של ממש המחייב למידה, ואי אפשר לקנותו ללא עבודה עצמית מרובה.
בדורות הקודמים, לפני עידן המכניקה והטכנולוגיה, האנשים ובעיקר הנשים היו עובדים הרבה יותר קשה, במשך הרבה שעות, מצאת החמה ועד צאת הנשמה, ובכל זאת בזמן הפנוי המועט שהיה להם, הם היו משקיעים בבן/בת הזוג ובילדים, והתוצאות היו בהתאם. אולם לצערנו, ככל שהתקדמנו מבחינה טכנולוגית ונוספו לנו מוצרים וכלים שעושים לנו את החיים הרבה יותר נוחים וקלים, התרגלנו לחיי נוחות ושלוה ואיננו מסוגלים להתאמץ ולהשקיע כבדורות עברו. אנו נעשינו אנוכיים ומפונקים, חסרי סבלנות הרוצים הכל תיכף ומיד. אנו מתייחסים למשברים קטנים כאסון של ממש בלי שום פרופורציה, וגם כל דבר קטן מרגיז אותנו ומצית אצלנו את הפתיל שגם כך הוא מאוד קצר.
מי שעוסק בענייני שלום בית יודע שאם בעבר היתה פורצת מריבה בין בני זוג, לא היה זה אלא רק על הדברים הכי עקרוניים, אולם כיום יש מקרים שהעומדים מהצד נדהמים למשמע הטענות המגוחכות של שני הצדדים, ואינם יכולים להבין את חוסר הרצון להקריב ולו מעט למען שלום הבית. ידיהם של הרבנים העוסקים בהשכנת שלום בית עמוסות בעבודה, וגם אם מדובר בשטויות והבלים של ממש, לא תמיד משתכנעים בני הזוג שעליהם לעשות ככל שניתן על מנת להציל את המצב שהשכינה תשרה בביתם, והמצב חמור עוד יותר כאשר יש גם ילדים הנופלים בין הכסאות.
להיכן נעלמו שלות הנפש ומנוחת הדעת, שהיתה לבני הדורות הקודמים על אף העומס הרב, הצרות, הרעב והייסורים שהיו מנת חלקם?
הרי בעבר הדלקת נרות השבת אצל אמותינו היתה מלווה במערכת שלמה של בקשות ותחינות וכל מיני תפילות שנאמרו כשעה לפני הדלקת הנרות, וגם ה'יהי רצון' שלאחר ההדלקה היה נאמר בדמעות רותחות והוא כלל את כל הבקשות הנצרכות ובעיקר הצלחה ונחת מהילדים והצאצאים.
מהיכן היה לאמהות הללו כל כך הרבה זמן לאחר שניהלו את כל ענייני הבית בלי כל מכשירי הלוקסוס של ימינו? הן היו צריכות לכבס את כל הבגדים (כולל חיתולי התינוקות) ביד, היו לוקחות את התרנגול לשוחט, מורטות לו את הנוצות מולחות אותו, מבשלות על פתילית נפט במשך שעות, ובכל זאת החיים היו הרבה יותר רגועים, ואותן אמהות של הדור הקודם הגיעו להדלקת נרות השבת בשלוה ובנחת החסרים כל כך בימינו אלה. חוסר השלוה פוגע בצורה משמעותית בכל התחומים ובעיקר בשלום הבית ובחינוך הילדים.
בגלל חוסר השלוה שכל כך מאפיין את דורנו, אנו רואים אנשים גוערים בנשותיהם וילדיהם על כל דבר קטן, ולפעמים אף בלי שום סיבה מוצדקת, וזאת משום שיש להם פתיל קצר, ואין להם סבלנות לסבול כלום.
מהם הגורמים לחוסר סבלנות?
כאשר עם ישראל היו עבדים לפרעה במצרים, משה רבינו בשליחות הקב"ה הולך לפרעה ואומר לו בשם ה' לשלח את עם ישראל, פרעה בתגובה מגביר את קושי השיעבוד. לאחר מכן הקב"ה מצווה את משה: "אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו, ו), אולם עם ישראל "לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". הרש"ר הירש זצ"ל כתב לפרש ש'קוצר רוח' הוא שם נרדף ל"קצר אפים" ופירושו חוסר סבלנות, וניגודו של "ארך אפים". הסבל הבלתי אנושי שחוו בני ישראל במצרים הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם, עכ"ל.
ולפי זה הגורם לחוסר סבלנות הוא לחץ נפשי. ואם בדורות עברו היו האנשים והנשים חזקים ובריאים בגופם ובנפשם, הרי בימינו שיש ירידת הדורות וירדה חולשה לעולם, אנשים ונשים נלחצים בקלות מכל דבר. ולכן כדי שלא להגיע למצב של חוסר סבלנות, יש להסיר מהלחץ עד כמה שניתן, ולא לעשות דברים שאינם הכרחיים. לדוגמא לפני פסח נוהגות הנשים לנקות ולקרצף את הבית באופן שגורם ללחץ רב ואי שקט נפשי, ולמעשה על דברים רבים אפשר לוותר, כי אבק אינו חמץ, ודברים שאינם באמת קשורים לנקיון הבית לפסח (כמו ניקוי התריסים והחלונות) אפשר לדחות לזמנים אחרים פחות לחוצים.
גם חוסר ארגון גורם ללחץ, אם רק נדע היאך לנהל נכון את מהלך היום, ולכתוב בצורה מסודרת מה צריך לעשות, מה דחוף ומה פחות, נהיה גם פחות לחוצים.
יש האומרים: "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום", ויש האומרים: "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות מחרתיים"!
כדאי מאוד שבני הזוג יקדישו לעצמם זמן איכות פעם בכמה ימים, בו הם יוצאים ביחד להליכה לאחר שהילדים נרדמים (אפשר לקחת בייביסיטר), מדברים, תומכים ומעודדים האחד את השני, באופן כזה משחררים לחצים מיותרים.
רצוי מאוד שכל אדם יעצור מדי פעם ממרוץ החיים המטורף, ויעשה לעצמו זמן של התבוננות וחשבון נפש. בזמן זה אפשר לעשות התבודדות, להתייחד עם בורא עולם, ולדבר עמו כבן עם אב, על כל הקשיים והצרות שהיו מנת חלקו במשך היום, תוך בקשה לעתיד ורוד יותר (ראה מה שכתבנו לעיל בפרק התפילה עמוד 140).
אחד הגורמים המביא לחוסר סבלנות וסובלנות בבית, הוא הבלבול שנוצר בהשקפתם של בני הזוג, הסוברים שעליהם להיות תואמים בתכונותיהם, ממש כמו זוג יונים כמו בכריכה של ספר זה.
וכאשר הם מגלים כבר בתחילת חייהם המשותפים שכל אחד מהם הולך בדרכו הייחודית לו, ואינה כמו דרכו של בן/בת הזוג, ולמעשה אין בהם אף תכונה ומדה שהם באמת שווים בה, הרי שסבלנותם פוקעת, ושלום הבית מתערער.
השקפה זו שעל בני הזוג להיות שווים, יסודה בטעות, שיבוש וסילוף האמת. על הפסוק "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טו, ז), אומר המדרש (ב"ר נד, א) אויביו זו אשתו, שנאמר (מיכה ז') 'אויבי איש אנשי ביתו'. וביאר הגר"ח קניבסקי שליט"א שהרי תכונותיהם ואופיים של הבעל והאשה כל כך שונים זה מזה, מה שמעניין אותו לא בדיוק מושך אותה, ומה שהיא רוצה אינו מעניין את הבעל, וא"כ כיצד יתכן ששני בני אדם השונים כל כך זה מזה במזגם ובטבעם מצליחים להסתדר ביניהם עד זקנה ושיבה? כיצד יתכן שאהבה וחיבה שוררת בתוככי הבית הזה?
אלא שהקב"ה הבטיח "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו", והיינו שרק אם תלך בדרך הנאותה, ותציית לכל הוראותיו ומצוותיו (התורה היא הוראות היצרן של בורא עולם ראה עמוד 117), מובטח לך שהאויב שלך שהיא אשתך, ואויב פירושו אדם המתנגד לתכונותיך ולשאיפותיך ישלים אתך, וילך עמך 'באותו ראש' לאורך כל הדרך.
מכל מקום מדברי המדרש הנ"ל מוכח שטעות גדולה היא לחשוב שהבעל והאשה צריכים להיות שווים בתכונותיהם, אלא אדרבה הקב"ה ברא את האשה להיות לו "עזר כנגדו", והיא עוזרת לו בכך שהיא לא כמותו ויש ניגוד ביניהם ובכך הם משלימים האחד את השני (ראה בעמוד 42).
חוסר הסבלנות הוא תולדה של הכעס (ראה עמוד 173), התנהגות סבלנית היא תולדה של ענווה (ראה עמוד 186).