שקרים
רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. (אבות א, יח)
האמת והשלום קשורים זה בזה, כי כאשר בעל הזוג נתפס על שקר, הרי שנפגעו האמון והנאמנות, וממילא נפגע גם השלום! אף אחד אינו מעוניין לחיות עם אדם שקרן, ואם יאמר שכן - הוא משקר.
אדם משקר מכמה סיבות, או שהוא חושש שאם יאמר את האמת יפגע הדבר בתדמיתו, או שהאמת אינה תופסת מקום של כבוד בסולם הערכים שלו, או שהוא לוקה בחוסר בטחון עצמי והוא חושש מביקורת, או שהוא סתם מבקש להרשים.
כיצד עלינו לנהוג כאשר אנו מגלים שקרים בדברי בן הזוג? עלינו לחזק את פנימיותו. במקום להטיח בו שהוא משקר עדיף שנחזק את בטחונו העצמי, במקום להאשים אותו בעיוות ערכי, עלינו לחזק בו את הדימוי הערכי, לרומם אותו ולשבחו. רק כך נוכל למנוע את הישנות השקר. אם נחזק את פנימיותו של בן הזוג יש אפשרות לא רעה שנצליח לשנות את מעשיו.
כתוב בספר 'מנורת המאור' (פרק ל"ה): לא נברא העולם אלא במידת אמת. וזה נרמז בסופי תיבות של תחילת וסיום מעשה בראשית: "בראשית ברא אלוקים" - סופי תיבות 'אמת'. וכן בפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות" - סופי תיבות 'אמת'. ללמדך שכל מה שנברא בששת ימי בראשית עומד על האמת.
האותיות ש.ק.ר אינן מסודרות כסדר אותיות ה-א"ב, לרמז שהרשעים הם הפוכים ומעשיהם הפוכים ונידונים בהפיכה כמהפכת סדום ועמורה. אולם אותיות א.מ.ת הן כסדרן, מפני שהצדיקים דוברי אמת בלבבם, עוסקים בתורת אמת. הם אמת ומעשיהם אמת ועצתם אמת ומתקיימת, כמו שכתוב "ועצת ה' היא תקום" (משלי יט).
הגמרא (שבת קד.) שואלת: מדוע אותיות 'שקר' הן שלוש אותיות קרובות, ואילו אותיות 'אמת' מרוחקות (זו בתחילה זו באמצע וזו בסוף)? לומר לך שהשקר מצוי בעולם, אך האמת אינה מצויה.
ומדוע במילה 'שקר', כל אות עומדת על רגל אחת, ואילו אמת הבסיס שלה רחב? מפני ששקר אינו עומד, ואילו האמת עומדת וקיימת לעולם, ומקיימת את העולם. על כך נאמר 'השקר אין לו רגליים', ונאמר ברמז: "אתם ניצבים" - 'אתם' אותיות 'אמת' שיש לה קיום ויציבות.
התורה מצווה אותנו: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). בכל התורה כולה לא מצינו בשום עבירה איסור הרחקה, כמו שמצינו במידת השקר. וזאת להורות לנו על ההרחקה והבריחה הגדולה שצריך לברוח מהשקר. ועוד באה לרמוז שע"י מידת השקר מתרחק האדם מהקב"ה שמידתו וחותמו - אמת.
ולמה דווקא האמת היא החותם של מלך מלכי המלכים הקב"ה? מפני שבכל המידות הטובות יכולים לנהוג בהן רק בדרכי חיקוי ותו לא. מידה אחת לא ניתנת לחיקוי והיא האמת, כי אחרת הרי היא שקר.
אומרים חז"ל (דב"ר א, י): חותמו של הקב"ה אמת! החפץ חיים זצ"ל ביאר שהתיבות והאותיות שבחותמת הן הפוכות (כמו שרואים מול המראה). מי שאינו מנוסה ב'כתב ראי', אינו מצליח לקרוא את האותיות, אך לאחר שמחתימים את החותמת על נייר, אז כבר כל אחד יכול להבין.
בדומה לזה גם האמת האלוקית, מלמעלה על פני השטח נראה הכל כבילתי ישר, דברים שונים נראים תמוהים, ללא סדר ותיאום, ללא הבנה, ויש קושיות ותמיהות, ואילו במציאות אין הדבר כן. כשבוחנים את החותם האלוקי על גבי מסמך הבריאה, פתאום כל האותיות ניתנות לקריאה. וכל התופעות מדויקות ומושלמות, וכל היקום כולו מפגין את חותמו של הקב"ה - אמת.
הנביא זכריה אומר "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). שאל האדמו"ר מאוז'רוב זצוק"ל: בנוהג שבעולם אמת ושלום הם שני דברים הסותרים זה את זה. כי בדרך כלל כשמסתכלים מתוך נקודת האמת מוצאים חסרונות ופגמים בזולת. א"כ קשה, כיצד אפשר לחבר את האמת והשלום? אלא כוונת הנביא זכריה, שלא "נחפש את האמת" ונבקר את השני, אלא כל חיפוש האמת, כלומר החסרונות והפגמים, עלינו לחפש רק בעצמנו, אז מובטח שיבוא השלום. לכן בא הנביא זכריה והקדים: 'אלה הדברים אשר תעשו, דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. איש תחת רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם', ורק אז יכול להתקיים המשך הכתוב: "האמת והשלום אהבו" (באר משה פרשת ויקרא תל"ה).
הגמרא (סנהדרין צז.) מספרת על רב טביומי שאם היו נותנים לו כל כסף והון שבעולם לא היה משנה מדיבורו, פעם אחת נזדמן רב טביומי לעיר ששמה קושטא, שם כל אנשי המקום היו אנשי אמת ולא שינו בדיבורם, ומעולם לא היה מת אדם קודם זמנו באותה העיר. נשא רב טביומי אשה מבנות המקום ונולדו לו שני בנים. יום אחד היתה אשתו חופפת את ראשה, באה השכנה ונקשה על הדלת ושאלה אם אשתו נמצאת בבית. סבר רב טביומי שאין זה דרך ארץ שתכנס עכשיו השכנה, ולכן אמר לה שאשתו אינה כאן (הוא התכוון לומר שאינה כאן בחדר, ולא לשקר גמור).
אולם כיוון שאפשר היה להבין מדבריו שאינה בבית כלל, היה בזה אבק שקר ומיד מתו שני בניו. באו אנשי המקום ואמרו לו: במחילה מכבודך, צא מהעיר ואל תגרה בנו את מלאך המוות. המהרש"א שם כתב שבעיר קושטא לא מת אדם קודם זמנו, מפני שחותמו של הקב"ה אמת ובו קיים את העולם.
אדם שמשנה בדיבורו, מקלקל את חותם המלך וקיומו של העולם, ואפילו אם מהרס ופוחת ממנו דבר מועט וזעיר כמו האות "אלף", ממילא מאותיות "א.מ.ת" נשאר רק אותיות "מת".
הבעל שם טוב הקדוש היה דורש את הפסוק "אמת מארץ תצמח" - ראשי תיבות אמת. שאפילו אם יקברו את האמת ויכסו אותה הרי שהיא צצה ועולה וסופה של האמת לנצח, ולעולם אין מפסידים מן האמת. והקשה: אומרים 'אמת מארץ תצמח', מאחר והיא צומחת על הארץ כמו חיטה ושעורה, א"כ למה קשה להגיע לאמת ולהדבק במידה זו? ותירץ שאמנם האמת צומחת מהארץ, אבל בשביל לאסוף אותה צריכים "להתכופף" קצת. ולזה לא כולם מוכנים.
מסיפור האמת, גם אם היא קשה וכואבת, אף פעם לא מפסידים:
אגדה סינית עתיקה מספרת, שלקיסר גונג לי השלישי לא היו ילדים. הקיסר כבר היה מבוגר והיה צורך למצוא יורש עצר בדחיפות. יום אחד יצא כרוז ברחבי הממלכה, והודיע: הקיסר גונג לי, ירום הודו והדרו, רוצה לבחור יורש עצר, ולשם כך הוא יחלק לכל ילדי הממלכה עציץ ובו זרעים של פרחים מרהיבים ביופיים. הילד שיצליח לגדל את הפרח היפה ביותר מהעציץ שקיבל - יזכה להיות יורש העצר.
כל הילדים גידלו את הפרחים שלהם בחום ואהבה, הם שרו להם שירים סיניים עתיקים, הקריאו להם סיפורים והתפללו עליהם שיגדלו ויהיו לתפארת ממלכת סין האדירה. אולם הילד צ'אנג צ'ונג, אע"פ שטרח, ועמל, והשקיע רבות בטיפול בעציץ, כלום לא צמח. הילד בכה והתפלל, שר לעציץ שירים, סיפר לו סיפורים, השקה אותו, ושם אותו בשמש... אולם כלום לא קרה.
ביום המיועד, עמדו בצדי הדרך מיליוני ילדים סיניים חמודים עם עיניים מלוכסנות, כשביד כל אחד מהם עציץ עם פרח גדול ויפה לתפארת מדינת סין, וביניהם עומד ילד מבויש ובידו עציץ ריק. עבר הקיסר במרכבתו ההדורה וכל הילדים הריעו לו. כשהגיע ליד הילד צ'אנג צ'ונג, הקיסר הורה לעגלון המלכותי לעצור. המרכבה נעצרה, ומתוכה ירד הקיסר גונג לי. הקיסר התקרב אל הילד ההמום, הרים אותו על כתפו, ואמר לו: "אתה עתיד להיות הקיסר הבא". עיני כולם נפערו בתדהמה, וצ'אנג צ'ונג הקטן, אמר לקיסר בשקט: אבל העציץ שלי ריק, לא גדל בו כלום, ואע"פ שהשקעתי וטרחתי ועמלתי והתפללתי, הפרח לא גדל... יש כאן מסביבי מיליוני ילדים עם פרחים מדהימים, א"כ מדוע הקיסר בחר דווקא בי?
חייך הקיסר ואמר לילד ולכל הנוכחים: דעו לכם, בכל העציצים שקיבלו הילדים לא היו זרעים כלל, אך כמעט כולם הלכו למשתלה המקומית וקנו זרעים של פרחים יפים. אולם היה ילד אחד בלבד, שלא ניסה להתחכם, והלך עם האמת עד הסוף, וזה הילד צ'אנג צ'ונג, ולכן רק הוא ראוי להיות הקיסר הבא של ממלכת סין.
אמת ושלום
עד עכשיו ראינו עד כמה חשובה מדת האמת, ועד כמה מגונה וגרועה מדת השקר. הקב"ה שונא שקר ואוהב אמת, אך לא פחות מכך הוא אוהב שלום שנאמר: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). כאשר שני ערכים יסודיים אלו יכולים לדור בכפיפה אחת, הנה מה טוב ומה נעים.
הבעיה מתעוררת לנוכח מצב שיש בו סתירה בין האמת לבין השלום, כאשר האמת מסכנת את השלום והשלום מערער את מדת האמת, מה יהיה הדין באופן כזה?
תשובה לכך מצינו בגמרא (יבמות סה:): "אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר 'אביך ציווה כה תאמרו ליוסף...' (כלומר אחי יוסף אמרו ליוסף שיעקב אביהם ציווה אותו לזון אותן למרות שלא כך היה, אלא הם שינו מפני דרכי שלום). רבי נתן אומר: מצוה לשנות. דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו, דמעיקרא כתיב 'ואדונִי זקן', ולבסוף כתיב 'ואני זקנתי' (שרה אמנו אמרה על אברהם שהוא זקן, וכשגילה זאת הקב"ה לאברהם הוא שינה הדבר מפני דרכי שלום ואמר לו ששרה אמרה על עצמה 'ואני זקנתי').
ויש להעיר שהאמוראים לא אמרו שמותר לשקר, אלא אמרו שמותר לשנות (ובמקום אחר מצינו בזה לשון 'בדאות') שהכוונה לומר בלשון המשתמעת לשתי פנים, "חצאי אמת" ולא שקר גמור.
וכן מצינו במחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל כיצד משבחים את הכלה בפני החתן (כתובות יז.), שלבית שמאי אסור לומר דבר שאינו נכון, ואילו לבית הלל שהלכה כמותם אומרים על כלה שהיא נאה וחסודה אפילו אם אינה נאה, כי אפשר לפרש את הדיבור שהיא "נאה במעשיה".
מכל מקום מצינו בזה שתי דעות לגבי שינוי האמת מפני השלום: לדעת רבי אילעא מותר, ולדעת רבי נתן לא רק שהדבר מותר אלא שאף מצוה יש בדבר זה.
ולכאורה אם מדת השקר היא כה גרועה ומגונה, הכיצד ניתן לשנות מן האמת משום דרכי שלום?
בכדי לענות על כך יש לשאול שאלה נוספת: בפרשת תולדות יצחק אבינו רוצה לברך את עשו בנו הבכור, רבקה שומעת ואומרת ליעקב להתחפש לעשו ולקבל את הברכות במרמה. ולכאורה קשה, כיצד יתכן שיעקב אבינו, שהוא אוחז במידת האמת, מוכן לשקר לאביו?
למעשה כל השאלה יסודה בטעות - אנו מבינים שהאמת היא כשאנו מספרים עובדות כפי שאירעו, ושקר - כאשר משקרים ומשנים מן האמת, אולם הגר"א דסלר זצ"ל כתב (מכתב מאליהו ח"א ע' 94) שכל זה הוא רק באופנים פשוטים. למעשה ישנם אופנים בהם יהיה אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לשון הרע, או אם מישהו יפגע מהדברים, ולפעמים צריך לכתחילה לשנות מן האמת, כאשר במקום להועיל עלול להזיק, כי אז מה שנראה אמת למעשה הוא שקר, משום שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית רצויה של אמת. נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לכוחו של הרע שהוא ה'סיטרא אחרא'.
מכיוון שרבקה ראתה בנבואה שלפי רצון ה' יתברך יעקב צריך לקבל את הברכות במקום עשו, והדרך לכך יכולה להיות כאשר יעקב יתחזה לעשו, לכן היה מותר ליעקב, ואף היה צריך, לשנות מן האמת ולהתחזות לעשיו, ואין בזה שום פגם במידת האמת של יעקב, משום שאם זה רצון ה', הרי שזו האמת.
וגם לענייננו מכיוון שהקב"ה אוהב שלום לא פחות מן האמת, ורוצה שיהיה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, לכן אין זה בכלל שקר אותו שינוי מן האמת, כי אם זה רצון ה' אין זה שקר אלא שזו האמת (גם אם המציאות היא קצת שונה).
אשה אחת הגיעה לפגישה עם מנהל הכלא ופתחה בבקשה: "באתי לבקש ממך שתקל על התנאים של בעלי, הוא עובד ממש קשה"!
אמר לה המנהל: "גבירתי, בעלך עובד בספרייה של הכלא, זו העבודה הכי קלה שיש!"
האשה מזועזעת: "השקרן הזה... ולי הוא סיפר שהוא חופר מנהרה..."