גאווה
לפני שנים רבות היה אי קטן בלב ים, שם התגוררו כל המדות והרגשות. יום אחד התחוללה סופה עזה, ומי הים עמדו להציף את האי ולהטביע את יושביו. כל הרגשות מאוד פחדו, אבל מדת האהבה בנתה ספינה כדי לברוח בה מן הסכנה. כל הרגשות קפצו לתוך הספינה, חוץ מרגש אחד.
גברת אהבה ירדה בחזרה אל החוף לבדוק מי זה שנשאר שם ומפקיר את עצמו לסכנה. היתה זו מדת הגאווה. אהבה ניסתה לשכנע את גאווה לעלות על הספינה כדי שתינצל יחד עם כולם, אבל הגאווה סירבה בתוקף, גברת אהבה לא תגיד לה מה לעשות...
כל הרגשות ניסו לשכנע את גברת אהבה לבוא מהר לספינה ולהשאיר את מדת הגאווה לבדה על החוף. אבל אהבה זו אהבה, והיא החליטה להישאר עם גברת גאווה. כל שאר הרגשות עזבו את האי, והאהבה מתה בגלל הגאווה... (הרב פנגר)
מידה רעה ומגונה היא הגאווה, והיא מפריעה מאוד לשלום הבית, בין אם האיש הוא הגאוותן ובין אם האשה נגועה בזה, וכל שכן אם שניהם סובלים ממחלת הגאווה.
איש ואשה שזכו, שכינה ביניהם, הקב"ה נמצא אתם ויש להם סייעתא דשמיא, אבל יש דבר המסוגל לסלק משם את השכינה והוא הגאווה, 'כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם' (סוטה ה.). כאשר יש גאווה הקב"ה לא נמצא ביניהם וממילא גם אין שם ברכה ולא סייעתא דשמיא ואין גם שלום בית.
על מה יש להתגאות?
שמוליק הגאוותן, הלך לרב ידוע, וביקש עצה היאך להיפטר מהגאווה שלו. אמר לו הרב: דבר קשה ביקשת, אני צריך לחשוב על כך, בינתיים תמתין בבית המדרש, אח"כ אקרא לך. הבא בתור היה סוחר גדול ששאל את הרב לגבי עסקיו, האם כדאי לו לקנות מניות בבורסה או להשקיע בנדל"ן? אמר לו הרב: בבית המדרש יושב אדם בשם שמוליק, תיגש אליו ותשאל אותו, ניגש הסוחר לאיש וביקש להתייעץ עמו בענייני עסקיו, אמר לו שמוליק: מחילה, אבל אינני מבין בזה כלל. אח"כ ניגש לרב אדם עם סיר של צ'ולנט, סיפר שנפלה לשם טיפת חלב ושאל אם זה כשר. הרב הפנה אותו לשמוליק שישאל אותו. אמר לו שמוליק הייתי שמח לעזור לך אבל אינני רב ואיני מבין בדיני איסור והיתר.
אח"כ ניגש אל הרב בחור ישיבה וביקש שהרב יבאר לו סוגיה סבוכה בגמרא ובראשונים. אמר לו הרב שילך ל"שמוליק הלמדן". שמוליק אמר שהוא ממש מתפלא על הרב שהוא שולח אליו אנשים, הרי אפילו לשיעור הדף היומי הוא כבר אינו הולך. אח"כ הגיע לרב יהודי עני שבתו באה בברית האירוסין, וביקש כתב המלצה מהרב כדי לאסוף כסף מנדיבים לצורכי החתונה, הרב כתב לו מכתב המלצה ואח"כ הפנה אותו לשמוליק "הנדיב העשיר", שמוליק הוציא מכיסו שלושים אגורות ונתן לעני תוך כדי התנצלות שהוא במינוס בבנק. אח"כ הגיע לרב אדם שעגלתו נתקעה בתוך הבוץ והוא אינו מצליח לחלצה לבדו, גם אותו הרב הפנה לשמוליק החזק והחסון שיעזור לו לחלץ את העגלה. שמוליק אמר לו שהוא מאוד חלוש בגופו, והרופא אסר עליו להתאמץ יותר מדי, ובוודאי שאינו יכול לדחוף את העגלה...
אח"כ קרא הרב לשמוליק, שמוליק נכנס אל הרב בדחילו ורחימו כדי לשמוע את עצת הרב כיצד יוכל להתגבר על מדת הגאווה שלו. אמר לו הרב: אינך מבין כלום בענייני עסקים, גם לא בהלכה, ולא בגמרא, אין לך כסף ואינך חזק, וסליחה שאני אומר, אתה גם לא האדם היפה ביותר בעולם, אז א"כ תאמר לי בבקשה אדון שמוליק היקר: במה יש לך להתגאות?
שמוליק הבין זאת, ומה אתך?
וגם אם אתה אכן חכם, עשיר, גדול וחזק, הרי כל זה אינו ממך, אלא ניתן לך במתנה מאת הקב"ה, א"כ אין לך בכלל במה להתגאות.
בחור ישיבה אחד, אף שהיה "מושלם בכל המעלות הטובות", לא הלך לו בענייני שידוכין, כל הצעה שהייתה מגיעה אליו, הוא היה דוחה כבר אחרי הפגישה הראשונה בגלל שהיא אינה מתאימה לו, ואינה ברמה שלו, והמעלות שלה הן לגביו בגדר של חסרונות...
אמר לו הרב, אני חושב שהבעיה היא בך, שאתה גאוותן נפוח וחושב את עצמך... לפי עניות דעתי אם תעבוד על עצמך, ותלמד בספרי המוסר העוסקים במדת הענווה ובגנות הגאווה, במשך חודש, אני בטוח שאם אח"כ תפגש שוב עם אותה בחורה, אתה תראה שהיא טובה ומתאימה לך.
הבחור הסכים ובמשך חודש למד בכל יום שמונה שעות מוסר על הענווה והגאווה, ולבסוף נפגש עם אותה בחורה. לאחר הפגישה שאל אותו הרב: נו, מה אתה אומר עכשיו? אמר לו הבחור: כבוד הרב אני מתפלא עליך, אם לפני חודש עוד לפני שהייתי מושלם במדת הענווה, היא לא התאימה לי מפני רוב מעלותי, אז עכשיו, אחרי שאני גם עניו שאין כדוגמתו, נראה לך שהיא יכולה להתאים לי?!
מידת הגאווה היא מידה רעה, גם אם יש באדם רק מקצת ממנה, ולעומת זאת מידת הענווה ולב שבור בכוחן לבטל גזירות קשות ורעות.
האדם הגדול ביותר בתורה, ללא ספק היה משה רבינו, עליו נאמר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י), והוא גם היה האדם העניו ביותר שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
הרמב"ן כתב באיגרתו, "שמע בני מוסר אביך וכו', וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה שהיא מידה טובה מכל המדות הטובות". אמרו בגמרא (שבת ל') "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל".
מעשה בשני בני אדם שהתערבו זה עם זה. אמרו: מי שיצליח להקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז'. אמר אחד מהם 'אני אקניטנו'. אותו היום ערב שבת היה, והלל היה חופף את ראשו. אותו אדם הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: 'מי כאן הלל, מי כאן הלל'? (אמר זאת בלשון גנאי לנשיא ישראל ובפרט שלא הוסיף שום שבח). נתעטף הלל ויצא לקראתו. אמר לו: 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר לו: 'שאלה יש לי לשאול'. אמר: 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה ראשיהן של הבבליים עגולות?'. אמר לו: 'בני, שאלה גדולה שאלת, לפי שאין להם מיילדות פיקחות'.
הלך והמתין כמה דקות, חזר ואמר: 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?'. נתעטף הלל ויצא לקראתו (למרות שידע שמדובר באדם קל דעת ולא באדם שיש לו שאלות דחופות בענייני שבת). אמר לו: 'בני, מה אתה מבקש'? אמר: 'שאלה יש לי לשאול'. אמר לו: 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה עיניהם של הסינים מלוכסנות?' אמר לו: 'בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין החולות, שלא יכנס להם חול לעיניים'.
הלך והמתין זמן קצר, וחזר ואמר: 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?'. נתעטף הלל ויצא לקראתו. אמר לו: 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר לו: 'שאלה יש לי לשאול'. אמר לו 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה רגליהם של אפריקנים רחבות?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין הביצות, והקב"ה חס עליהם שלא יטבעו'. אמר לו: 'שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתיירא אני שמא תכעס'.
אמר לו: 'כל שאלות שיש לך לשאול - שאל'. אמר לו: 'אתה הוא הלל, שקורין אותו נשיא ישראל?'. אמר לו: 'כן'. אמר לו: 'אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל' (אין צורך אפילו לומר שאדם אחר במקרה כזה היה משיב לו כגמולו). אמר לו: 'בני, מפני מה?', אמר לו 'מפני שאיבדתי על ידך ארבע מאות זוז'. אמר לו: 'הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד'.