אור ברסלב

עושה שלום

כעס

מריבות וויכוחים

נאמר בגמרא: "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין סה:). הכעס הוא אחד הדברים שבהם ניכר האדם, ודמותו האמיתית מבצבצת ויוצאת באמצעותו החוצה, אל מעבר למעטה או למסכה שהוא חובש, ומסגיר את דמותו האמיתית, אותה לא היה רוצה להראות לציבור. הכעס הינו אחד ההתנהגויות הקשות ביותר התוקפות את האדם.

כתב הרמב"ם (הלכות דעות ב, ג): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". הסיבה לכך היא מפני שהכועס מייחס כח אחר מבלעדי ה' שאליו הוא מפנה את כעסו. עצם זעמו וקצפו על הרע שנעשה עמו, מורה שרואה הוא בסיבה שגרמה לו את הרעה כגורם בעל כח עצמי שיכול להרע לו, כי אחרת לא היה תולה בה את האשמה (למשל, ראובן היה סבור ששמעון הרע לו, הזיקו, הפסידו וירד לחייו. עקב כך הוא החל בפעולת תגמול נגד שמעון שהרע לו. והנה מתברר לו במהלך פעולת נקמתו, שבעצם לא שמעון הוא זה שהרע לו אלא לוי. הלא מיד ובנקל תתקרר רוחו מלזעום על שמעון, ויסור בן רגע זעמו וקצפו משמעון אחר שהוברר לו שפשוט טעה, ושמעון כלל לא הוא זה שהרע לו).

המאמין השלם, גם כאשר ישנה סיבה שסיבבה את הרעה שקרתה לו (כגון הזיקו אדם, קללו, ביזהו וכיוצא בזה), יודע הוא שבעצם עליו מיד להסב את הכתובת לבורא, ויודע הוא שטועה הוא באם יחשוב שהאדם שהרע לו הוא הסיבה לרעתו. רק בכך יקל לו להיגמל מהכעס והנקמה (אם אדם חושב ששמעון הרע לו, ולכן הוא כועס עליו ומתכנן עבורו 'פעולת תגמול', אולם תוך כדי כך מתברר לו שבעצם לא שמעון הוא זה שהרע לו אלא ראובן, הרי שמיד יסור כעסו משמעון).

אדם ממהר לעבודתו, עולה לרכבו ונוסע, במשך הנסיעה יש תקלה והוא נאלץ להעמיד את הרכב בצד הכביש ולהזמין גרר. בלא התבוננות נכונה, האדם יכעס על מר גורלו, על הרכב, על בעל המוסך ועל כך שהוא מאחר לעבודה... אולם אם אדם חי בצורה נכונה של אמונה אמתית, כאשר הוא נכנס למכונית הוא מתבונן: מי נתן לי את המכונית הקב"ה! מהיכן יש כח למכונית לנסוע הקב"ה נתן ונותן לה כח לנסוע בכל רגע ממש מחדש. כאשר זו השקפת האדם במוחו ולבו, אזי כאשר מכוניתו פוסקת מלנסוע מכל סיבה שהיא, הרי מחשבתו של האדם היא כך: מי נתן במכונית את הכח לנסוע עד עתה הקב"ה! ומי נטל ממנה כעת את הכח לנסוע הקב"ה! נמצא שאם אכעס על העדר היכולת לנסוע במכונית, פרושו שהנני כועס חס וחלילה על הקב"ה, שהרי הוא הוא שנטל ממני את האפשרות לנסוע עתה במכונית.

כאשר האדם זוכר בתמידות שהקב"ה מנהיג אותו ואת כל העולם כולו בהשגחה פרטית גמורה, אזי אף בשעה שיש לו מכשולים בדרכו, גם אז יזכור וירגיש שרק הקב"ה הוא זה שהוליכו עד עתה, ואף מעתה רק הוא זה שמונע בעדו, ולא שום גורם אחר. ואזי ישכיל ויבין שעצירה זו מידו יתברך שמו. וכן הוא הדבר גם כאשר הרעה נגרמת ע"י אדם, אע"פ שהוא בעל בחירה, שהרי אם הקב"ה לא היה רוצה שיקרה לו כך, אף אחד בעולם לא היה יכול לפגוע בו. וכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה, שכאשר ברח משאול, בא אליו שמעי בן גרא וקיללו קללה נמרצת. כאשר רצו להעניש אותו, אמר להם דוד: "האלֹקים אמר לו קלל", זה לא הוא בכלל שהזיק לי, הקב"ה הסית אותו ושלח אותו להזיק לי, ואילו לא היה מגיע לי נזק, לא היה ביכולת שום אדם להזיקני.

לאחר שהאדם מבין בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה אינו אלא מאת ה' ית', עתה צריך שיתבונן - האם מעשה זה של הקב"ה נובע מאהבתו אליו, או חס וחלילה להיפך? ברור שהקב"ה אוהב את האדם אהבה רבה ועצומה. א"כ ברור שמעשה זה שנעשה על ידי הקב"ה ונובע מאהבה - תכליתו להיטיב עם האדם.

כאשר ישכיל האדם להבין בדעתו ובלבו שכל מקרה שנעשה עמו, אינו אלא הטבה גמורה הנובעת מעומק אהבת הקב"ה אליו, אזי אין מקום לכעס כלל. מכיוון שהכעס עניינו כאשר מישהו פוגע באדם ומבקש רעתו, וכיוצא בזה. אולם אם כל כולו של המעשה הטבה גמורה, ואין בו מקום לרע כלל, ומניע המעשה עומק אהבת הבורא אליו, מה מקום לכעס יש כאן!

האדם המאמין באמת ובתמים שהכל מאת ה' יתברך, וכל מה שה' עושה - הכל לטובה, לא יכעס לעולם, משום שאין סיבה בעולם לכעוס!

אדם אחד חמום מח, אשר סבל מעצבנות יתר והתפרצויות כעס וזעם, פנה לפסיכולוג שהציע לו ללכת לחוף הים, לשבת על כסא נח, להקשיב לגלים ולהירגע, וגם לעשות חשבון נפש ולחשוב מעט לפני שהוא מתפרץ.

הוא הגיע לים, ישב ושקע במחשבות רגועות, אולם לאחר כמה דקות הוא שומע: "יוסי, מישהו מנסה לפרוץ לך את האוטו!", נעשה לו חם, הוא נהיה אדום, מד לחץ הדם אצלו עלה לשחקים... הוא קם בבהלה, לקח בידו 'נבוט' ורץ לחנייה. הוא קפץ לכביש בלי לחשוב פעמיים ורכב פגע בו והעיף אותו לנתיב הנגדי, שם גם עלה עליו אופנוע.

תוך שתי דקות העלו אותו לאמבולנס גונח מכאבים, ואז הוא חשב: "כמה צודק הפסיכולוג שעלי לחשוב לפני שאני מתפרץ, הרי בכלל אין לי אוטו... וגם לא קוראים לי יוסי..."

 ישנם זמנים ומצבים שהאדם נוטה לכעוס בהם יותר. כדאי לשים לב לכך ולהיות חכמים מראש ולנהוג בהם זהירות יתירה. כאשר אדם עייף או רעב אין לו כח פיסי ונפשי מה נכון וראוי לענות. בן הזוג יכול להעלות איזה נושא רגיש, ואז מבלי לשים לב אפשר לענות משהו טיפשי שגורם לתגובה עצבנית ואז יש מריבות וחיכוכים שעלולות להשפיע לרעה על שלום הבית לאורך זמן. לכן כדאי לזכור שכאשר עייפים או רעבים, אין זה הזמן הראוי לדבר על נושאים רגישים.

בזמני לחץ כמו: ערב שבת, לפני יציאה לאירוע או לפני בחינה, המתח גורם לאדם לכעוס בקלות וגם להיפגע בקלות. לכן צריכים להיות מודעים לכך ולא לתת לכעס להשתלט.

 הכעס מביא בני אדם להתנהגות שלא היו רוצים לראות את עצמם נוהגים בה כאשר הם בפכחון, ממש כשם שהם מביטים בבוז על אדם אחר שמתנהג כך. ואכן, לא רק הסובבים מתייחסים בבוז אל הכעסן שעושה את "הצגת היחיד" שלו, אלא גם הכועס עצמו. כמה דקות אחרי שהוא סיים לשפוך מררתו על הסובבים, הוא עצמו, כשוך חמתו, מתמלא חרטה על מה שעשה, ובעיקר מתבייש על מה שעולל לעצמו. הוא חש כמי שהציג את עצמו לראווה מעורטל מכל ההגנות שהוא נוהג להגן על עצמו והעטה על עצמו קלון. ואז הוא כועס שוב ומאוד מאוכזב. קודם כל על עצמו, על שלא עמד ברצון הפנימי העמוק והטבעי כל כך שנמצא בכל אדם לשלוט על ההתנהגויות שלו, ולא להתפרץ.

הוא גם יודע היטב כי החברה האנושית אינה מעריכה, בלשון המעטה, את המתפרץ. ועל כן הוא כועס שוב על עצמו, על מה שגרם במו ידיו מבחינת התדמית. ואחר כך הוא מתבייש בפני אחרים. כל ארוע כזה משאיר אותו ניזוק לימים ארוכים.

ההיפך מהכעס הוא תכונת השליטה העצמית, שהיא אחת התכונות החזקות והמועילות ביותר של האדם בדו-שיח עם העולם הסובב אותו. ראשית, השליטה העצמית מקנה לו מיקדמה של תדמית טובה ומבטיחה לו השפעה בחברה וגורמת שדבריו ישמעו. ואכן, אדם שניכרת שליטתו העצמית - מוערך יותר, לדבריו יש משקל רב יותר, מעמדו החברתי מבוצר, ואנשים רואים בו "בר דעת". הרבה מעבר לאדם חסר שליטה עצמית, שהוא אולי הרבה יותר חכם ואינטיליגנטי ממנו, אבל סובל מהתפרצויות שמגמדות את דמותו ומרעות לו.

שליטה עצמית היא אחד המאפיינים המבדילים את האדם מבעלי החיים שמונחים על ידי האינסטינקטים שלהם ולא על ידי מערכת חשיבה ובקרה ששולטת על מעשיהם. גם על כך נאמרה אימרת חז"ל הנודעת, שמצביעה על הבדל בסיסי בין טובים לרעים: "צדיקים ליבם ברשותם רשעים הם ברשות ליבם".

 רבי משה לייב מסאסוב היה רגיל לומר: אם יכבוש אדם את כעסו פעם אחת הרי טוב ומועיל לנשמתו ולכפרת עוונותיו יותר מאלף תעניות, ואם ישמע אדם חרפתו וישתוק הרי טוב מאלף עינויים.

מעשה בבנו של רבי מיכֶל מזלאטשוב זצ"ל, שקיבל מאביו בירושה את התפילין המהודרות שלו. הניחם בשמחה עצומה והרגיש קדושה נוראה. לאחר תקופה ביקשה ממנו אשתו שימכור את התפילין של אביו, כי הפרנסה בבית קשה מאוד ויש עשירים שרוצים לקנות את התפילין בהון רב, אך הוא לא הסכים. כאשר הגיע חג הסוכות, הלך הרב לקנות אתרוג, שבזמנם ובמקומם לא היה בר השגה, ולכן היה שווה הון תועפות. אמר לו המוכר: "מה אתה מוכן לשלם תמורת האתרוג המהודר", אמר הרב: "אני מוכן לתת בתמורה את התפילין של אבי ר' מיכל מזלאטשוב". כששמע המוכר כך אמר בלבו: "זו עסקה מצוינת", וכך עשו.

בהגיע הרב אל ביתו שמח וטוב לב, שאלה אותו אשתו לפשר השמחה. אמר לה: "קניתי אתרוג מהודר, ובעזרת ה' אזכה את כל אנשי העיר לברך עליו".

"מאיפה יש לך כסף לקנות אתרוג!", תמהה הרבנית.

"נתתי את התפילין וקיבלתי אתרוג". כשמוע האשה את בעלה אומר כך, כעסה מאוד. לקחה את האתרוג, זרקה אותו על הרצפה ופסלה אותו.

מה שעבר על הרב באותו רגע, וודאי שאי אפשר לתאר במילים... אמר הצדיק: "תפילין אין לי, אתרוג גם אין לי... אבל לפחות שלום בית יהיה לי ולא אכעס!"

באותו לילה, בא אליו אביו בחלום ואמר לו: "זה שהיית מוכן לתת תפילין שזו מצוה לכל החיים בעבור אתרוג, שזו מצווה זמנית של שבעה ימים, וכל זה עשית כדי לזכות את הרבים, עשית רעש גדול בשמים. אבל זה שלא כעסת על אשתך, והתגברת על מידת הכעס - זה פי כמה וכמה. ובזכות זה אתה תהיה עשיר גדול כל ימי חייך". וכך היה.

אומרים העולם: אדם שכועס מעניש את עצמו על טעויות שאחרים עושים, ואכן הרגזן לא הרוויח, אלא רק את רגזנותו. ולא רק שלא מרוויח כלום מכעסו אלא טורף נפשו באפו, ומלביש על עצמו את הסטרא אחרא וגונדא דיליה, ורק מפסיד, ובגדול!

במדרש מסופר על אשה אחת שהלכה במוצאי שבת לשאוב מים מהבאר, ובעלה שהיה מצורע ומוכה שחין היה ממתין לה בבית. מאחר ואיחרה כעס עליה האיש, גער בה, ומתוך פחד ובהלה היא הפילה את הכד, והמים נשפכו לכל עבר. הניצוצות שנתזו עליו ריפאו אותו מהשחין באותם המקומות בהן נגעו, והיכן שלא נגעו המים לא נרפא. התברר שבאותו זמן שהיא שאבה מים, היה נס והיו אלו מים מבארה של מרים, ואם לא היה כועס, היה זוכה לשתות מהמים וכל גופו היה נרפא.

ידועה חומרת הכעס שחז"ל אמרו (פסחים סו:): כל הכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים, מורידין אותו מגדולתו. מנין? מאליאב שנאמר "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן" (שמואל א, יז). וכשבא שמואל להמליך מלך מבניו של ישי, ראה את אליאב, שהיה גבוה משכמו ומעלה ויפה תואר וגיבור חיל, אמר: כנראה זה המלך המיועד לעם ישראל, וכמו ששאול המלך היה גבוה משכמו ומעלה כך גם אליאב, אמר לו הקב"ה: "אל תביט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו". מכאן שהיה ראוי להיות מלך ראשון לשבט יהודה וממנו יכול היה לצאת מלך המשיח. אבל הקב"ה מאס בו, כיוון שכעס על דוד אחיו שעזב בשדה את מיטב הצאן ובא לראות את גוליית הפלישתי שמחרף מערכות אלוקים. ולמרות שאליאב היה צדיק גמור ולא נמצא בו שום דופי, כיוון שהיתה בו הנטייה לכעוס הפסיד את המלוכה ואת הסיכוי שממנו יצא מלך המשיח.

מעשה באדם חמום מח שהיה נהג משאית בטון, והיתה לו חניה פרטית למשאית ליד ביתו, ואם היה מישהו חוסם לו את החניה היה כועס עליו, מבזה אותו וצופר חזק. יום אחד הוא מגיע עם המשאית בטון, והוא רואה שהפעם עומד רכב חדש עם הניילון בתוך החניה הפרטית שלו. חמתו בערה בו, ואמר בלבו אני אלמד אותו לקח, ובתוך כדי דיבור הוציא את המשאבה של הבטון לכיוון האוטו והפנה אותה לאוטו החדש, ושפך עליו את הבטון, עד שהכל נתכסה בבטון, ורק לאחר מכן עלה לביתו.

הוא פתח את הדלת, ולפתע כולם צעקו לו: "הפתעה", הבית היה מקושט בבלונים, וכל הקרובים והחברים שלו הגיעו, והתחילו לשיר לו: "היום יום הולדת". אשתו אמרה לו: בוא אתי ותראה מה קניתי לך ליום ההולדת, היא קשרה מטפחת לעיניו והובילה אותו אל החלון הצופה אל החנייה, הוציאה מעליו את המטפחת וחשכו עיניו. הרכב שהרס לא היה אלא רכבו שלו, שקיבל במתנה ליום הולדתו.

מכאן לומדים יסוד גדול: שאם תתגבר על הכעס רק תרוויח ואם לא אתה המפסיד העיקרי. ואיך באמת אפשר להתגבר על מדת הכעס?

כאשר האדם זוכר בתמידות שהקב"ה מנהיג אותו ואת כל העולם כולו בהשגחה פרטית גמורה, אז גם בשעה שיש לו מכשולים בדרכו, אם יזכור וירגיש שרק הקב"ה הוא זה שהוליכו עד עתה, ואף מעתה רק הוא זה שמונע בעדו, ולא שום גורם אחר. וישכיל ויבין שכל מה שה' עושה הכל לטובה, אז יוכל להתגבר.

כשאדם מסתגל למחשבה שמבלעדי רצון השי"ת אין כלום בעולם, וכל המגמה והרצון שלו להשתעבד ולהתבטל לרצונו יתברך, ממילא אין לו כעס ולא תרעומת ולא צער על שום דבר שבעולם, מפני שיודע שהכל זה רצונו יתברך. וזו תכלית האדם בעולמו, שישים כל מגמתו וכל חפצו ורצונו לדעת מה ה' שואל מעמו, ומה חובתו בעולם כדי שיקיים אותה. ואז מובטח לו שגם הקב"ה יעשה רצונו וגם יבטל רצון אחרים מפני רצון עבדו.

הגאון מווילנא זצ"ל כתב באגרתו (בשם המדרש): "על כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו (בשעת מריבה), זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער"!

מספרים שאל הסטייפלר זצ"ל הגיע פעם אדם שהיה זקוק לישועה וביקש ממנו ברכה, אמר לו הרב: מה חשובה היא ברכתי? אותו אדם התעקש לקבל ברכה מהרב, אך הרב אמר לו: במקרה שלך, ברכה לא תעזור, אתה זקוק למשהו יותר חזק: אם תראה שני אנשים רבים ביניהם, והאחד מחרף ומגדף את חברו והשני שותק, תיגש אליו באותו רגע ותבקש ממנו ברכה, כי ברכתו בוודאי תתקבל. וכך עשה ונושע.

 הכעס הוא יועץ רע ומרע לאדם שהוא משתלט עליו. אך האם זה אומר כי הכעס הוא שלילי לחלוטין, או שנודעת לו גם מידה של תועלת?

רבינו יונה (בפירושו לפרקי אבות) אומר דברים מפתיעים מאוד כאשר הוא מסביר את המשנה: "קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד" (אבות ה, יא). לכאורה דברי המשנה עצמה כבר מצביעים על החידוש. המשנה משתמשת בלשון "קשה לכעוס" ובעצם אינה שוללת לחלוטין את הכעס, שהרי היא לא כותבת כי אין לכעוס כלל, או למשל "אינו כועס" (וממילא אין צורך לרצותו), כלומר יש להבין מכך שגם בחסיד נמצאת מידת הכעס, אבל היא "אינה קלה בעיניו להוציאה". הוא משתמש בה במשורה, רק במקרים קשים ושולט עליה.

ולפי זה הכעס הוא אמצעי לגיטימי ביסודו. אלא שמחד, אדם צריך להיות עניו ושפל רוח, כך שלא יהיה מקום למידת הכעס, אך מאידך במקומות הנכונים אין לדחות על הסף את השימוש במידת הכעס. למשל, אם פגעו בו שלא כראוי והוא חייב להגן על צלם האלוקים שבו, וכשם שמובנים מאליהם כעסו ומחאתו במקרה שישמע שפוגעים ברבו, משום שיש בזה חילול השם, כך הוא רשאי להגן על עצמו על ידי ביטוי של כעס, כאשר פוגעים בו. רבינו יונה מסביר לנו, כי אסור לוותר על צלם האלוקים שבנו ואל לנו לאפשר לאחרים לפגוע בנו בזדון (כל זה ברור כאשר האדם מגן על עצמו מפני העלבון שהעליבו אותו והוא עושה זאת בגלל כבוד האדם שנברא בצלם ולא בגלל רגשות הכבוד המדומה שמפעמים בו).

ואכן דברים בהקשר זה אומר רבינו יונה, שהוא המקום להבנה כי הכעס הוא מכשיר חיובי, כי "על כל פנים יש לו לאדם לכעוס, אך בקושי הוא מתקצף לפעמים, אשר לו ניתן לו רשות לעמוד שלא יכעוס, כי צריך להיות לו הרגשה בעלבונים אשר יעשו לו בני האדם. ועל זה לימדו אותנו חכמי המוסר במבחר הפנינים אל תהיה מתוק פן יבלעוך".

המסקנה הנלמדת מכל זה היא שהכעס הוא מכשיר, וכמו מכשיר חשוב אחר בחיינו, השאלה אינה על המכשיר אלא על אופן השימוש בו. כי גם במכשירים הנראים חיוביים שבידי האדם הוא עלול לעשות שימוש גרוע, וכנ"ל במכשירים הנראים לא מכובדים הוא יכול לעשות שימוש טוב ומועיל, לו ולאחרים. מה שאומר כי כל המכשירים שריבונו של עולם צייד אותנו בהם, כולם טובים ונועדו לקדם אותנו, אלא אם כן השימוש שהאדם יעשה בהם יהיה שלילי, שאז כאמור גם המכשירים הטובים עלולים להיות לנו לרועץ.

יחד עם זאת, מסיים רבינו יונה, כי אף על פי שבמקרים מסוימים יש לאדם רשות לכעוס, כיוון שיש בכך תועלת, בכל זאת יש להתרצות במהירות. ועל כן המשיכה המשנה את דבריה וסיימה ב"נוח לרצות". המרשם הוא השמירה על מינון הכעס בין הניצול לתועלת לבין האיפוק והפגנת השליטה העצמית כאשר הוא אינו לתועלת.

זו היא גם דעתו של הרמב"ם (הלכות דעות א, ד), שאומר, כי האדם צריך לנקוט בדרך הישרה שהיא המידה הבינונית. מחד "לא יהיה בעל חימה נוח לכעוס", ומאידך "ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני". "לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת".

 כיצד להתייחס לכועס: לפעמים נשאל, על מה הכעס על דבר פעוט כזה? אבל הסיבה לכעס היא לא הדבר הפעוט, אלא דבר אחר שקדם לכך והופנם, כגון: בן זוג ציפה למתנת יום הולדת או יום הנישואין ולא הייתה התייחסות, בן הזוג התאכזב ונעלב, הדבר נשמר בלב ונחקק בתחושותיו, הוא נהפך רגיש לכל דבר קטן. על כן כאשר נתקלים בכעס על דבר פעוט שכזה יש לברר מה הגורם האמיתי המציק כדי לתקן את המעוות.

כיוון שכל המשפחה סובלת מהכעסן, אין לדרוש רק מהכעסן לתקן עצמו, אלא מוטל על בן זוגו לעזור בכך, כיצד?

א. ע"י בירור הסיבה האמיתית של הכעס, וכן ע"י לימוד הדברים שהכעסן רגיש בהם ולהיזהר בהם להבא.

ב. ניתן להבחין על פניו של הכעסן, רגע לפני הכעס שהוא עומד לכעוס, התנהגות נכונה שלנו ברגע זה יכולה להביא רגיעה על הכעסן.

ג. לפעמים ויכוח מתמשך גורם לכעס ולכן יש לעצור כזה ויכוח לפני שיתפתח הכעס, וזאת למרות הקושי הרב בכך. לאחר זמן הדבר יהיה קל יותר.

ד. יש כאלה אשר רואים בעת ריב שהכעס גובר, יוצאים מהבית להירגע. זו עצה טובה, אך ישנם כאלה שפעולה זאת תגרום לתוצאה הפוכה של הגברת הכעס, מתוך תחושה של: "לא מקשיבים לי", "לא מתייחסים אלי".

ה. דיבור בנחת מביא לרגיעה, לעומת הגברת הקול המגבירה את הכעס.

ו. אי הסתכלות בפניו של הכועס יכולה להשפיע לטובה.

ז. אין לפנות עם בעיות או ביקורת בזמן של לחץ או עייפות.

ח. צריך לדעת שאין הכרח שהאומר מתכוון באמת למה שאמר, אלא שבשעת כעס הכועס רוצה לפגוע, והוא אומר מילים שהוא יודע שהן יכולות לפגוע, כי למד עם הזמן את רגישותו של הנפגע ומה משפיע עליו. אין הכוונה שמותר לעשות כן, אלא שיש להבין שהדברים נאמרו על מנת לפגוע, מתוך כעסו ולא במתכוון.

ט. אם לא נתייחס למילים הפוגעות שהכעסן אומר הוא יפסיק לומר אותן כי הוא יגלה שזה לא מועיל לו.

י. כל אדם רוצה להיראות חיובי בעיני אחרים (במיוחד בין בני זוג). מילים טובות מעודדות אותו לנסות להשתפר על פי מדד השבח והעידוד שקיבל, והפוך חס ושלום, הטחת מילים שליליות, כגון: עצלן או שקרן, מפחיתות את הרצון להשתפר: "למה עלי להשתפר, הרי ממילא כך חושבים עלי".

סוקרסט (הפילוסוף היווני) אמר שטוב להיות נשוי:

אם יזכה לאשה טובה - יהיה מאושר.

אם יזכה לאשה רעה - יהיה פילוסוף.

סוקרטס כל היום היה יושב ולומד ומתבטל ממלאכה, אשתו כעסה עליו ואמרה לו: קשה יום לך לעבוד, כל הגברים עובדים ואתה יושב כמו נקבה בבית... פעם אחת צעקה עליו כמנהגה, ואף לקחה עציץ ושפכה עליו את כל המים שהיו בתוכו. אמר הפילוסוף בשלוות נפש:

ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם.

מאחורי כל אשה עצבנית עומד גבר.

סתם עומד, לא מבין מה יש לה הפעם...

איש אחד הלך למגדת עתידות. אחרי שפתחה בקלפים, קראה בקפה והציצה בכדור הבדולח שלה, היא אמרה לו: "אני רואה שלאשתך מצפה מוות אלים..."

אומר לה האיש: "כן, את זה גם אני יודע, אבל תגידי לי, האם אצא זכאי במשפט?"

בעל אחד חוזר הביתה עם חבר מהעבודה. אשתו מיד מתחילה בצעקות: "מה קרה לך, השתגעת?! למה לא צילצלת לקבל אישור להביא אורחים? מה זה פה מסעדה? אלף פעם אמרתי לך, כל דבר שאתה עושה עליך לתאם אתי"... והיא ממשיכה להשתולל ולצרוח: "תראה איך הבית נראה... יש כלים בכיור... אני לא לבושה יפה... לא מאופרת... לא בישלתי כלום... תגיד לי למה בכלל הבאת אותו???

עונה לה הבעל: "הוא חושב להתחתן, רק רציתי שיראה מה מצפה לו..."

תוכן העניינים

עושה שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה