מריבות וויכוחים
יועץ הנישואין אומר לבני הזוג: אני שמח שהצלחתי לגרום לפיוס ביניכם, עכשיו תאמרו כמה מילים טובות זה לזו. הבעל: "אני מאחל לך כל מה שאת מאחלת לי".
האשה: "שוב פעם אתה מתחיל?!"
"כשם שפרצופיהם שונים - כך דעותיהם שונות" (ברכות נח.), אמנם צריכים להנהיג בבית קו אחיד, אולם מותר שלבעל ולאשה יהיו דעות שונות, אך אסור שדעות אלו יגרמו למריבות. במערכת הזוגיות חוברים יחדיו שתי מערכות של דעות ורצונות שונים, אשר לשתיהן יש מטרה אחת ורצון מיוחד - לחיות יחד באהבה ואחווה שלום ורעות. זה טבעי שבמערכת מעין זו יתגלעו לפעמים חילוקי דעות שמקורם ברצונות השונים המרכיבים את התא המשפחתי וזה מה שגורם לוויכוחים. אין צריך לחשוש מזה אך יש צורך לשלוט בזה ולהפיק מכך תועלת.
הוויכוח אינו אישי וגם לא דבר שלילי, אלא רק שני אנשים המשמיעים כל אחד את דעתו לצד השני, ודנים מה עדיף. לעומת זאת מריבה היא דבר שלילי שכל אחד צועק וכועס ומטיח דברים קשים כלפי חברו, ויש בזה פגיעה אישית. הסכנה בוויכוח שלפעמים בלי לשים לב הוא הופך למריבה ומחלוקת קשה.
הריב אינו עוסק בסיבת הוויכוח הוא מטיל למערכה גורמים נוספים שאינם קשורים אליו כלל. אם בתוך הוויכוח משתלבות הערות על תכונות אופי לקויות שאינן קשורות לשורש הוויכוח, הדבר מעיד שלפנינו ריב. כאשר במהלך הוויכוח עושים בני זוג שימוש במידע רגיש כדי להוכיח את צדקת טענותיהם, אין זה וויכוח אלא ריב.
בעל אחד אמר לאשתו: את צודקת
רק כאשר את אומרת שאת טועה!
מה טוב אם בני הזוג יקבלו על עצמם שכל אחד מהם יקשיב וישמע את מה שיש לצד השני לומר ושאם יש משהו להגיד, לומר זאת בנחת ושלעולם לא יגביהו קולם על בן/בת הזוג, ובכך לא יגיעו למריבה ומחלוקת הרסנית.
בשנה הראשונה הבעל דיבר והאשה הקשיבה,
בשנה השנייה האשה דיברה והבעל הקשיב,
בשנה השלישית שניהם "דיברו" והשכנים הקשיבו...
הוויכוח בחיי הזוגיות משול לכלי עבודה. ביכולתו לתקן ולבנות, אך גם לקלקל ולהרוס. בכוחו לדרדר את הזוגיות אל התהום, ומאידך להעצים אותה לרום הפסגה. כמו בכל תחום גם לוויכוח יש כללים.
כאשר אנו נתקלים במחלוקת, עלינו להזמין וויכוח. עלינו להתיישב מול בן הזוג, לחייך ולומר: עכשיו מתווכחים. רצוי גם לקצוב זמן מוגדר לוויכוח וכאשר הוא מסתיים לשוב לשגרה ולא לעסוק בו עד למפגש המוסכם הבא. חכמת האדם מתגלה בעיקר בזמן הוויכוח. החכם אינו נכנס לתוך דברי חברו, בעת וויכוח אין לקטוע את דברי בן הזוג, אלא רק אחרי שהוא מסיים לומר את טענותיו, רק אז אנו משיבים על דבריו. לפני שמשיבים על טענות בן הזוג עלינו לחזור עליהן ולוודא שהבנו נכון. פעמים רבות מתברר שפשוט לא ירדנו לסוף דעתו של בן הזוג. במקום להתעסק בהתקפה, יש לעסוק בהקשבה לדברי בן הזוג. עלינו להתרכז בו, להביט אל תוך עיניו ולהקדיש לדבריו את מלוא תשומת הלב. בזמן הוויכוח לא מתעסקים בדברים אחרים. אין לומר: "אמרתי לך", בן הזוג מכיר בכישלונו, הוא זוכר היטב ש"אמרנו לו", והוא אינו זקוק לשמוע זאת מפינו. אין לתקוף את האדם עצמו, אלא אך ורק את מעשיו. אפשר לומר שהמעשה שעשה הוא אינו ראוי, פסול ואף מכוער. כך גם בהאשמות, אין להאשים את בן הזוג אלא את מעשיו בלבד. לא מפשפשים ומזכירים דברים מן העבר. הצגת הטענות צריכה להיעשות בקול מתון ורגוע. אין לצעוק או להגביה את הקול. הרמת הקול אינה הופכת את הטענה לנכונה יותר, אלא שהיא מונעת מבן הזוג להסכים לה. אין להעצים את הטענות. די אם נאמר שאנו חשים מתוסכלים, לא צריך להוסיף: "מאוד". אין להתווכח ליד הילדים. הם אינם יודעים להבחין בין וויכוח לבין ריב. עבורם כל דיון בין ההורים מהווה איום על שלימות ביתם. וויכוחים מנהלים רק בארבע עיניים.
יש שסוברים שאם אין להם וויכוחים ומריבות בבית, זה סימן שהם בשלום ואינם צריך לעבוד על שלום הבית, וזו טעות חמורה, משום ששלום הבית אינו רק הימנעות ממריבות, כי גם אנשים שהם "ברוגז" ולא מדברים האחד עם השני אינם רבים, אך אין זה אומר שהם חיים בשלום. שלום בית הוא כאשר כל אחד מוותר ועוזר לשני ורוצה בטובתו.
השופט: את שברת אגרטל על ראשו של בעלך,
האם יש לך מה לומר להגנתך?
האשה: לא התכוונתי לשבור את האגרטל!
הרבה פעמים מריבות מתחילות בגלל חוסר הבנה או פרשנות מוטעית.
מעשה באדם אחד שנכנסה לו אבן קטנה לתוך הסנדל, ומאוד הציקה לו בהליכתו. הוא אחז בעמוד חשמל והחל לנענע את כף רגלו בכדי להוציא את האבן מהסנדל. עובר אורח שעבר שם, רץ לעברו עם נבוט גדול מעץ, והיכה אותו בחזה, האיש עזב את העמוד ונפל כמעט מתעלף. "מדוע עשית זאת", שאל המוכה את בעל הנבוט... "אני מצטער, חשבתי שהתחשמלת!".
אם היתה מריבה או אי הבנה בין בני הזוג, יש להשתדל להתפייס מיד, ולא ללכת לישון בלי פיוס והבנה הדדית. אף שנראה לך שאת/ה צודק/ת ובן הזוג אשם, צריך להביא אותו למצב של שיחה נינוחה בלי כעס ועצבנות, כדי שיכיר את טעותו, ורצוי אף להכין לפני כן מיני מתיקה ושתיה, כדי שתהא אווירה נינוחה להידברות ולהבנה, כי גדולה לגימה שמקרבת לבבות. ואף שאתם עייפים או כועסים, יש להתגבר ולהתפייס למען השלום והשכינה בבית, כיון שאיש ואשה שזכו שכינה ביניהם, ואם לא זכו ח"ו, אש המחלוקת ביניהם והשכינה מסתלקת.
אל תמתינו לבן הזוג שהוא יבוא ויפייס, ואף שנראה לכם שהוא האשם, אלא תקחו את היוזמה למען השראת השכינה ביניכם, ותוותרו על הכבוד העצמי למען כבוד השכינה, ותתנצלו (גם אם אתם לא אשמים), וזכרו שמחלוקת היא סיבה גם לעליה ולהבנה הדדית, "שבע יפול צדיק וקם", על ידי הנפילה קמים ועולים.
על מכת צפרדע נאמר בתורה: "וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ח, ב). ופירש רש"י: "צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים של צפרדעים".
המצריים הטיפשים רואים שכאשר הם מכים את הצפרדע, במקום שהיא תמות יוצאים ממנה אלפי צפרדעים, ומה הם עושים? מכים יותר חזק, ויוצאים ממנה עוד עשרות אלפי צפרדעים, במקום לעצור כאן, המצרים לוקחים מקלות, ואח"כ סכינים, גרזנים, אקדחים, תת מקלע, תותח, נ"ט, נ"מ, פצצת אטום... הם רואים שלא רק שזה לא עוזר, אלא שזה גורם למצב הרבה יותר גרוע, והם ממשיכים...
כך נראה גם אדם שנמצא בוויכוח שהופך למריבה: זה עשה טעות קטנה, השני מעיר לו, הראשון פוגע, השני מעליב, הראשון מקלל, השני דוחף, הראשון סוטר, השני בועט, וכן הלאה עד שלבסוף שניהם חולקים את אותו חדר בבית חולים, וגם שם ממשיכים לריב. הכיצד?
הסיבה לכל זה - הכעס! מי שכועס, לא משנה עד כמה הוא חכם ונבון, כשהוא כועס - השכל הישר מסתלק ממנו, ואין הוא פועל מתוך הגיון.
השופט: מי התחיל במריבה האלימה ביניכם?
הבעל: היא התחילה!
השופט: איך?
הבעל: היא החזירה לי סטירה!