שביבים · וויכוחים
בתלמוד תורה ירושלמי, בזמן ההפסקה, שני ילדים החלו להתווכח ולצעוק האחד על השני בקולי קולות. לאחר שהסתיימה ההפסקה, המחנך נכנס לכיתה ושאל את התלמידים: "למה כאשר אנשים רבים הם מרימים את קולם, אם השני נמצא ממש לידם?", שקט השתרר בכיתה, התלמידים לא ידעו מה לענות!
אמר להם המחנך: "כשאנשים רבים, חוסר שביעות הרצון שלהם האחד מהשני גדל, והלבבות שלהם מתרחקים, כשהלב מתרחק, מתרחקות גם הנשמות שלהם... לכן, על מנת לשמוע האחד את השני, עליהם להרים את הקול, כי נשמתם רחוקה. ככל שהכעס והעלבון חזקים יותר, כך נשמותיהם רחוקות יותר והם צועקים חזק יותר".
המורה ניצל את השקט ששרר בכיתה והמשיך: "ומה קורה כשאנשים אוהבים? הם לא מרימים את הקול, הם מדברים בשקט. הלבבות שלהם קרובים, והמרחק בין הנשמות כלל לא קיים. ככל שהאהבה שולטת בהם, הם אפילו לא צריכים לדבר, הם יכולים להתלחש, ולפעמים אף זה מיותר כי כשאוהבים באמת אין צורך במילים, כי העיניים שלהם כבר מבינות הכל..."
ריב לפעמים נפתח מכלום, והסוף שלו בדרך כלל אינו נראה באופק. המריבות לא רק שמרחיקות אותנו זה מזה, אלא שהמילים הנאמרות והצעקות המתלהמות תוך כדי המריבה, מרחיקות אותנו פי כמה וכמה. לא פעם, מנצלים את המריבה לעקיצות, עלבונות ופגיעה אישית, ואז לפעמים כבר קשה למצוא את הדרך חזרה...
"מוות וחיים ביד הלשון", מילים יכולות להרוג, וסייג לחכמה שתיקה. שמירת הפה והלשון היא הפתרון שהוויכוחים הקטנים והרצויים לא יהפכו למריבה, כמו שנראה מהסיפור הבא.