מאמרים · מחויבות
[מהרב יצחק פנגר שליט"א]
אשה אחת צלצלה אל הרב שלה פעמים רבות לבכות באוזניו על רוע מזלה. בעלה הוא אחד מבעלי החסד הגדולים, ושמו הטוב הולך לפניו. בעבר היא התאוננה רבות: "היכן שאני הולכת, קשה לי לשמוע שכנים וידידים המריעים בהתפעלות על בעלי בפניי: 'אה, איזו זכות, כזה צדיק', הכול מלאים הלל ותשבחות. אני שומעת אותם ומרגישה כאילו מישהו דוקר בי בסכין חדה, משום שהחסד שלו מופנה כלפי כל העולם, אך מה איתי? לי אין בעל! לילדים אין אבא!".
יום אחד היא טלפנה לרב, ומיד פרצה בבכי מר: "אינני יכולה יותר", "מה קרה?" שאל הרב, והיא סיפרה כי היא בשמירת הריון (זו הפעם השביעית שהיא בשמירה), ובעלה, כמובן, אינו עוזר לה... "מדוע?" שאל הרב, ותשובתה היתה "כי רבים צריכים אותו, אין לו זמן מיותר בשביל אשתו". היא סיפרה בבכי: "הפעם, בשמירה הנוכחית, החלטתי שלא כבעבר, שלא אכפת לי, אין לי כוח לריב אתו, שימשיך עם החסדים שלו. בתי בוגרת ויכולה לעזור, אני אסתדר אתה נהדר.
אבל היום הבת יצאה לטיול עם כיתתה, וכי אני יכולה להגיד לה לא? וכי היא אשמה שאמה בשמירת הריון? לכן ביקשתי מבעלי הנכבד שיבוא, באופן חד פעמי, בשעה שתים עשרה בצהריים על מנת לקבל את הילדים ולהאכילם והוא הסכים מיד. נוכחתי לראות כי גם לו ולחסדיו יש קו אדום, והנה, כשאני באמת צריכה - הוא שם בשבילי. בעשרה לשתים עשרה הוא התקשר ואמר: 'אני נורא מצטער, לא אוכל להגיע'. שאלתי מדוע, והוא ענה: 'כי יש כאן אשה מסכנה, שהיא בשמירת הריון לפני לידה, ואין מי שיעזור לה'...". כשאמרה זאת, פרצה שוב בבכי תמרורים "אשה מסכנה בשמירת הריון, שאין מי שיעזור לה".
כפי הנראה בעלה לא כזה רשע, א"כ מדוע הוא עוזר לכל העולם ורק לאשתו אינו עוזר כלל?
אפשר להבין על פי המעשה המובא בתנ"ך: דוד המלך ע"ה, לפני הסתלקותו, אמר לשלמה בנו: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן... וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מ"א ב, ו-ט). בספר שמואל ב' (פרק ט"ז) מסופר ששמעי בן גרא קילל את דוד המלך ואף סקל אותו באבנים, דוד המלך בחר לא להגיב, אך כיוון שנתחייב מיתה למלכות, לפני פטירתו ציווה את בנו להשלים את המלאכה, אך לא להורגו בידיים אלא שיתן לדברים לקרות מאליהם, לכן אמר לשלמה: "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה".
נשאלת השאלה, מה עניין חכמה להריגת שמעי? לכאורה, היה די להורות לו שיוריד את שיבתו שאולה כי הוא מורד במלכות, אך מה הסיבה לתוספת "כי איש חכם אתה"? התשובה היא, שדוד המלך נפטר והלך לעולמו. כאשר שמעי בן גרא שמע על הסתלקותו, ידע כי עתה הגיע זמנו למות, הרי ישנה צוואה. שמעי בא לשלמה ובכה לפניו: "אדני המלך, אני זקן בן שמונים, מה ייתן ומה יוסיף לך שתהרוג אותי? אנא תן לי למות בשקט, במיטתי. כמה כבר נותר לי לחיות?". שלמה המלך ענה לו: "אין בעיה, בנה לך בית בירושלים, תתגורר בירושלים. אם רק יצאת, חלפת על פני נחל קדרון - בפאתי העיר, דע לך כי מות תמות - זו פקודתי לא יותר". שמעי בן גרא יצא שמח וטוב לב.
מהו הקושי הטמון בקיום הציווי "לא לצאת מירושלים"? לא חולף זמן רב, ובורחים לשמעי שני עבדים, והולכים לכיוון גת. שמעי יצא לרדוף אחריהם כדי להשיבם, ויצא מירושלים. מיד ברגע זה שלמה המלך תפס אותו והרגו.
ונשאלת השאלה: מה חשב שמעי בן גרא כשרדף אחרי העבדים? הרי הוא ידע ששלמה המלך "מחכה לו בפינה". מה חשוב יותר לשמעי, החיים שלו או העבדים? שאלה נוספת שעולה היא, מדוע שלמה המלך נטל על עצמו סיכון, הרי אביו הורה לו להורגו. מה היה עושה אילו שמעי לא היה יוצא מירושלים? הרי היה עובר על צוואת דוד המלך ע"ה. אם כן, כיצד לקח סיכון גבוה כל כך?
תשובה אחת יש לכך: החכם מכל אדם ידע כלל יסודי: ברגע שאני כובל אדם ואומר לו "אל תצא", הוא דווקא ייצא. אדם לא יכול לעמוד בקושי של מחויבות. כל מקום של מחויבות יגרום לו לעשות את ההיפך. לכן, בסופו של דבר שמעי יוצא מהעיר. העבדים שברחו היוו תירוץ מעולה ליציאה מהעיר, וגם אם עבדיו לא היו בורחים, הוא עדיין היה מוצא סיבה אחרת לצאת. זאת הייתה חוכמתו של שלמה המלך.
דוגמה לקושי במחויבות ניתן לראות בסיפור על מלמד בתלמוד תורה, שבכל שנות עבודתו לא היה ילד שלא ידע את החומר, לא הייתה קיימת מציאות כזו. הוא היה מלמד מסור מאין כמוהו. הקדיש את ימיו לילדים, בשעת ההפסקה לא נכנס לחדר מורים אלא נשאר בכיתה לעזור לתלמידים החלשים, בשבתות הילדים היו באים אליו אחר הצהריים ללימוד, וכך היה במשך עשרות שנים. כאשר יצא לפנסיה, המלמדים הוותיקים ערכו לכבודו מסיבת פרידה. בנאומו המרכזי של אחד המלמדים, בין הדברים, הוא שאל את הנוכחים: "האם יש אחד מהנוכחים הזוכר פעם אחת, את המלמד, חתן המסיבה, בחדר המורים?", אף אחד לא קם. מסירות של ממש, הלוואי שכל המלמדים היו כאלה. ובכל זאת סיפר לרב אותו מלמד: "האמן לי, אינני מסוגל לשבת בשבת אחה"צ חצי שעה ולחזור עם הבן שלי על מה שלמד בחדר, אינני מבין מדוע זה כך, אך כנראה בגלל זה השם נתן לי בן אחד וחמש בנות...."
הסיבה הברורה היא, שלכל אותם ילדים שמסר נפש בשבילם, אינו חייב כלום, ואילו לבנו הוא מחויב.
ניתן לראות זאת גם לדוגמה אצל זוג שגר יחד מספר שנים, ומערכת היחסים שלהם טובה מאוד, עד שהחליטו להתחתן. לאחר מספר חודשים מהחתונה החליטו להתגרש. נשאלת השאלה, כיצד זה ייתכן? האח שלהם (שהיה בעל תשובה) אמר, שמהיכרות אישית הם חיו יפה יחד, עד שנישאו... פשוט לפני החתונה הם לא היו מחויבים אחד לשני במאומה, וכל עוד שאדם אינו מחויב, אין לו בעיה להעניק, אבל ברגע ש"סגרו את עצמם" בטבעת הנישואין, התחושה השתנתה לכליאה בבית כלא. כאן מתחיל הקושי...
המבחן האמיתי של האדם, הוא דווקא בקושי, בשעה שקשה לו. יהודי מקים בית, לא על מנת לקבל, אלא על מנת לתת, ובצורה הקשה ביותר. הנתינה היא לבן/ת הזוג שאנו מחוייבים כלפיהם באופן יומיומי. אם המחויבות היא חד פעמית, האדם עומד בה בקלות, אך כשהמחויבות היא יומיומית, היא הופכת לקשה על גבול הבלתי אפשרית, וזו העבודה של האדם בעמידה בקושי זה.