מאמרים
תכלית הנשואין
בתורה נאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (בראשית ב, יח-כד)
ולכאורה קשה, מדוע לאחר שהקב"ה אמר שלא טוב לאדם להיות לבדו, הוא קודם מביא לאדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם שמות, ורק אח"כ בורא ממנו את חוה אשתו? מדוע הם לא נבראו באותו זמן? ומדוע היה צריך לברוא את חוה מתוך גופו של אדם?
נאמר במדרש: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" - מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרות להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהן שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן ידע סוד כולן, ואותם השמות עומדים לדורות, שנאמר "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". ולמה הביאן אצלו? להראות למלאכי השרת חכמתו של אדה"ר.
בשעה שביקש הקב"ה לברוא אדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להם: "נעשה אדם" אמרו לפניו: "רבון העולמים, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" אמר להם: "אדם זה שאני מבקש לברוא, חכמתו מרובה משלכם", הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: "זה מה שמו", ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: "זה מה שמו", אמר: "זה אריה, זה חמור וזה גמל". "ואתה מה שמך" אמר לו: "אני נאה להקרא "אדם" שנבראתי מן האדמה", "ואני מה שמי", אמר לו: "לך נאה להקראות "אדני" שאתה אדון לכל בריותיך", אמר רב אחא: "ה' הוּא שְׁמִי" - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות, אמר: "לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג!" ולאדם לא מצא עזר כנגדו, אתמהא, ולמה לא בראה לו תחלה אלא צפה הקדוש ברוך הוא שהוא עתיד לקרות עליה תגר לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו, כיון שתבעה מיד "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן". (מדרש הגדול, בראשית).
שמו של דבר - זהו מהותו. לאדם ניתן כח מיוחד, כח הדעת, שעל ידו הוא יודע להגדיר דברים לאמיתות פשיטותם, ולהעניק להם את שמם המתאים. אדם הראשון ידע בחכמתו לכוון לאמת ולקרוא שמות לפי שורשו הרוחני של כל בעל חיים, וכך "הוא שמו" באמת, מיסודו וטבעו.
אריה - מטיל יראה בהופעתו, "אריה" בגימטריה "גבורה". חמור - מלשון חומר, בהמה חסרת אצילות ודעת, ומסמלת יותר מכל את כבדות ועצלות החומר הבהמי. גמל - גבעה מעל (דבשת), וגם גרה מעל (שהוא היחיד שמעלה גרה בלי הפרסת פרסה). הוא גם מסוגל להגמל זמן רב ממזון ושתיה וגם גומל טוב לבעליו ומשרתו נאמנה. (עפ"י ספר 'הצופן')
ולכאורה קשה, אם לכל הבהמות והחיות קרא האדם שם שיש בו משמעות עמוקה לתכונות שיש בכל אחד ואחד מהם, מדוע לעצמו קרא "אדם" על שם הגוף שנברא מהאדמה, ולא קרא לעצמו על שם החלק הרוחני שבו שהוא העיקר?
הסבא מסלבודקא כתב שדווקא בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל יסוד מהותו. אמנם אדה"ר הכיר שמצד אחד גדול הוא מאוד ונעלה על כל הברואים, עד שהקב"ה התפאר בו ואמר למלאכים "ראו שחכמתו גדולה משלכם", ואפילו המלאכים טעו בו ובקשו לומר לפניו "קדוש". אולם מצד שני הוא הכיר בעובדה שהוא נברא מהאדמה, ועליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ובגלל סטייה כלשהי בעלייתו, עלול הוא לרדת בבת אחת למדרגות הפחותות ביותר.
הראשונים ביארו שהשם "אדם" הוא גם מלשון "אָדַמֶה לעליון". כלומר תכלית בריאת האדם היא כדי שיתעלה מהגוף והחומריות וידמה לקב"ה. כיצד? אמרו חז"ל: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" - במידותיו - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום... חנון... גומל חסדים... קדוש... וכן בכל המידות. הקב"ה ברא אותנו כדי להיטיב לנו, וגם עלינו לדבוק במידותיו ולהשתדל להיטיב לסובבים (עיין במאמר הבא).
וכתב הרמח"ל (ב'דרך ה" פ"ב), שכדי להדבק בקב"ה לעתיד לבוא, צריך להדבק במידותיו בעוה"ז, ועיקר הדבקות במידותיו של רחום וחנון וגומל חסדים, זה לאחר הנישואין, שצריכים הבעל והאשה להיטיב האחד לשני תמיד.
לפי המדרש שהבאנו לעיל, הקב"ה ברא את האשה לאחר שאדה"ר קרא שמות לחיות, כדי שהוא יראה שלכל החיות יש בן זוג ואז גם הוא ירצה ויבקש. ואז אם יהיו תלונות, הקב"ה יגיד לאדם: "אתה ביקשת!"
אולם אפשר לומר גם דבר נוסף, עפ"י הנאמר לעיל, שכאשר אדה"ר קרא שמות לחיות, עשה זאת לפי המהות והתכונה שיש לאותה החיה. כאשר הוא רצה לקרוא שם לעצמו, הוא לא היה יכול, משום שלא הכיר את תכונותיו. הוא לא יכול היה לדעת אם כעסן הוא או רגוע, קמצן או בזבזן, עניו או גאוותן וכד', משום שהיה יחידי ולא היה לו על מי לכעוס או למי להעניק.
כאשר הקב"ה ברא את האשה והביאה לאדה"ר, אז קרא לעצמו "איש" ולאשתו קרא "אשה" משום שהבין שכל המידות והתכונות הן מיסוד האש וצריך לעבוד עליהן. עיקר מידותיו של האדם באות לידי ביטוי בהיותו בביתו, שם הוא אינו חושש מהסובבים ולא עושה "הצגות" להראות כמה שהוא נחמד וטוב לב.
הקב"ה ברא את האשה מהאדם. דבר זה בא לרמז לתפקיד האשה בעולם, שמעצם בריאתה היא קשורה לאיש לעזור לו ולהשלימו, ואין האשה כורתת ברית אלא עם בעלה, ואין האיש שלם אלא ע"י אשתו. רק כאשר שניהם ביחד, הם נקראים "אדם", כמו שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם", ובשותפותם הם בונים בית לשכינה.
תכלית זיווגו של האדם שונה מתכלית החיות והבהמות, כי עניין הבהמות והחיות הוא להביא תולדות לקיום מינן. בעלי החיים אינם מקפידים על בן זוגם, ולכן הקב"ה ברא אותם כל אחד בפני עצמו. אולם האדם נברא כדי לעבוד את בוראו והאשה משלימה אותו ועוזרת לו לקדש את עצמו שלא יחטא, ובכך יוכל לגדול ביראת שמים ובלימוד התורה הקדושה. וכתב הטור (אה"ע א, א): "כל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא דירה בלא תורה בלא חומה בלא שלום ואמר רבי אלעזר: כל מי שאין לו אשה אינו אדם".
האיש והאשה הם גוף אחד כי התכלית שלהם אינה רק לתולדות או להנאה עצמית, אלא להשלים האחד את השני כדי שיוכלו לעבוד את ה'. האשה היא "עצם מעצמו ובשר מבשרו" של האיש, והם גוף אחד, משום שגם נשמותיהם נחצבו ממקור אחד. ובספר הזוהר הקדוש (ויקרא פא.) נאמר, שאיש בלא אשה הוא פלג גופא (חצי גוף). שלמות נשמתם היא רק אם שניהם יהיו ביחד ע"י נישואין. עליהם להתקדש יחדיו ולהשלים תיקון נפשם ע"י שיקימו את ביתם לשם שמים, להעמיד בנים צדיקים, ובכדי שהאשה תשלים את תיקון נפשו, תהיה לו לעזר בעבודת ה' וכדי שיהיה לו על ידה "פת בסלו", ובכך יהיה שלם בתורה וביראת ה'.
"איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז.). גם באיש וגם באשה יש את המילה "אש", אך יש בהם גם אותיות י"ה, שהוא כינוי לשכינה. אם הם זוכים להשלים נשמתם, שכוונתם לשם שמים והם מכבדים האחד את השני. הם זוכים לכך שהשכינה תשרה ביניהם, תהיה להם סייעתא דשמיא ויזכו לבנים צדיקים, כמו שאמרו: "שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה".
ואיך אפשר לזכות לכך? אם כל אחד מהם ירגיש שהוא זכה בבן הזוג בתורת מתנה, "זכיה", ולא ירגיש שמגיע לו. אם כל אחד ירצה לתת לשני ולא רק לקבל ולקחת מהשני. אם כל אחד יוותר "ויזכך" את עצמו, ינסה להתאים את עצמו לבן זוגו ולא ירצה לשנות את השני - אז הם "זכו".
פעם אחת היה ביער צבי עם קרניים מפותלות, ארוכות ויפות. בכל פעם שהיה נרדף מבני אדם או מחיות רעות, היו קרניו מסתבכות בענפים ובסבך העצים, והיה ניצל בנס. ומכיוון שלא רצה יותר לסמוך על הנס, החליט הצבי לנסר את כל עצי היער, כדי שלא יפריעו לו במנוסתו. הוא קנה מסור חשמלי והחל במלאכה. פגשו בו חבריו והציעו לו: "במקום לנסר את כל עצי היער, פשוט תנסר את הקרניים שלך". אל תנסו לשנות את השני, נסו להשתנות בעצמכם.
ויקרא את שמם אדם
[עפ"י מה שכתב הרב אפרים עובד שליט"א בהקדמת ספרו האושר שבנישואין]
אמרו חז"ל (יבמות סג.) "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב). וצריך להבין מדוע לפני הנישואין אינו אדם?
בכדי לבאר דבר זה עלינו קודם להבין דבר נוסף, בתורה נאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), הרי שהאדם מורכב מגוף ונשמה, וא"כ קשה, מדוע הוא נקרא "אדם" (מלשון אדמה) על שם הגוף שהוא הטפל, ולא נקרא על שם הנשמה הרוחנית שהיא העיקר?
כתבו הראשונים על שם "אדם" שהוא גם מלשון "אדמה לעליון", והיינו שתכלית בריאת האדם היא לעלות מהגוף והחומריות ולהדמות לקב"ה. ובמה אדם נדמה לקב"ה? כבר פרשו לנו חז"ל "ולדבקה בו" במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, שהרי השם יתברך ברא העולם הזה והעולם הבא כדי להיטיב לנו, שהרי אינו צריך אותנו.
וכתב הרמח"ל (דרך ה' ח"א פ"ב) שבכדי לזכות להדבק בקב"ה לעתיד לבוא, צריך להדבק במדותיו בזה העולם, וכמו שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם (במדותיו) חיים כולכם היום" - ליום שכלו ארוך. ונמצא לפי זה שמהות האדם להדמות לעליון במדותיו, ועיקר הדבקות במדותיו של רחום וחנון וגומל חסדים זה בעיקר לאחר הנשואין שאז יש לו אשה שצריך להיטיב לה יום יום, כל זמן שנמצא עמה, מה שאין כן לפני הנשואין שבדרך כלל אינו נותן אלא נוטל, ואף שנותן הוי נתינה זמנית ולא תדירית יום יום.
והנה השם יתברך ברא את האשה שהיא בטבעה צריכה לקבל מבעלה כל הזמן, וכמו שכתוב בקדושין (דף מא.) דאמר ריש לקיש: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו", ופירש רש"י משל הוא שהנשים אומרות על הבעל כל דהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה. ולכן האשה מוכנה להתקדש אף בשווה פרוטה, ואפילו למוכה שחין, כי היא צריכה לקבל חמימות מבעלה.
וכתב הגר"א דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו חלק א' בקונטרס החסד), שמטרת בריאת האדם שיהא נותן ולא נוטל, וכתב (שם בפרק ו') שזו תכלית הנישואין, לתת ולהעניק זה לזה ועל ידי זה אוהבים זה את זה. וכן לפרות ולרבות ולהעניק ולתת לילדיו, ולכן צריך להרבות בילדים.
ונאמר: "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו" (איכה ג, כז), ופירשו חז"ל (איכה רבה ג, ט), שזה "עול אשה", והיינו שהוא עול כיון שצריך להיטיב לאשתו, לכבדה, להעניק לה ולוותר לה על ידי שבירת מדותיו. אבל זהו עול טוב כמו שכתוב "טוב לגבר", שעל ידי זה זוכה להיות אדם שדומה לעליון, וזוכה לעולם שכלו ארוך.
ולכן צריך לשאת העול בנעוריו ולא אחר זמן רב, כדי שיתרגל בזה מנעוריו. וכתוב "טוב לגבר" ולא טוב לאיש, כי בזה צריך להיות גבר על דרך אומרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו (אבות ד, א), שאם לא יכבוש את יצרו לא יוכל לעמד בעול זה, כי יחשוב רק על עצמו, ולא על אשתו.
ובגמרא (סוטה יז.) דרש רבי עקיבא: "איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן", ופרש רש"י שכינה ביניהם שהרי חילק את שמו ושכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה, לא זכו אש אוכלתן, שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
ויש לעין מה הכונה "זכו" ובמה תלויה זכות זו. ולפי מה שכתוב לעיל יש לפרש "זכו" מלשון כי זך וישר הוא, דהיינו זכוך המדות. שאם האיש והאשה זככו עצמן וכל אחד חושב להיטיב לשני ולותר מנוחיותו למען השני הם דומים לשכינה שנדבקים במדותיו ולכן שכינה ביניהם. אבל אם לא זכו אלא כל אחד חושב רק על עצמו אינם דומים לשכינה והשכינה מסתלקת מביניהן ונשאר ביניהן אש המחלקת, רחמנא ליצלן.
גוף אחד
נאמר: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת" (בראשית ב, כא-כג). ויש לשאול מדוע ה' ברא את האישה מתוך האיש ולא בראה ברייה בפני עצמה כפי שברא את שאר בעלי החיים?
יש ליישב ולבאר עפ"י דברי האברבנאל (בראשית ב, א): "הנה ראה יתברך לברוא את האשה מצלע האדם, ולא בראה בפני עצמה כנקבות שאר בעלי-החיים? לפי שנקבות בעלי-החיים אינן מתחברות לזכרים ולא נשמעות אליהם אלא לענין המשגל בלבד, משום היותן נפרדות ביסודן מהזכרים, ודבר אין להן עמהם. אמנם נקבת האדם הוצרכה להיות עזר בכל ענייניו לזכר, ובעבור זה הוצרך להיותה חלק מגופו. כי החלק יתחבר לחלקו, ותאהב אותו ותגן בעדו. ולכן לקח ה' אחת מצלעותיו של אדם ומזה עשה בנין האשה".
כלומר המציאות של הזיווג, שהאשה היא חלק מהאדם עצמו. לפני שנפרדה ממנו, היתה בת זוגו חלק ממנו, לאחר מכן היה פירוד, ואחר שיצר הקב"ה את האשה מהאדם כתוב: "ויביאה אל האדם".
מצורתו של הזיווג הראשון שהיה בעולם, למדים אנו שענין הזיווג אינו סתם לחבר בין שני דברים, אלא עניינו למצוא את החלק של האדם עצמו, כמו שאמרו חז"ל שהאדם הוא "פלג גופא": כלומר, ביקש ה' ללמדנו הכרח הזכירה ששני בני הזוג הם זה מבשרו של זו למען יחיו באהבה וכבוד הדדיים ויהפכו יחד לאדם אחד שלם בבחינת הפסוק (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד": וכדרך שפסק הרמב"ם (הלכות אישות טו, יט): "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו", וכמו המעשה הידוע עם רבי אריה לוין זצ"ל, שהגיע עם אשתו לרופא ואמר בכאב: "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו", וזוהי דרך המוכרחת לו לאדם, שיכאב בכאבה של אשתו, יתעצב בעיצבונה, וגם, ישמח בשמחתה.
ואל יטעו בני אדם לחשוב חלילה שייטב להם זה בלעדי זו, אלא תמיד ישימו על ליבם כי (בראשית ב, יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ": וכמו שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם": הרי שניהם יחד קרויים אדם וכל אחד לחוד הריהו חצי אדם ("פלג גופא"). על כן, כל שיש להם הוא ללמוד את הדרך להיבנות יחד, על ידי שיציירו בשכלם שאינם שני יחידים - אלא שני חצאים אשר ביחד הם אחד שלם, והם כאילו גוף אחד, וכמו שלא שייך שאדם יעניש ויכה את ידו הימנית על שבגללה נחתכה יד שמאל, כי זה יכאב לו, כך גם צריך האדם להרגיש כלפי אשתו, ולא יצער אותה שהרי הם גוף אחד, ובזה ייטב להם הטבה אמיתית.
בני זוג - שני חצאי השלם
[מהרב יצחק פנגר שליט"א]
בספר בראשית מובאים הפסוקים הבאים בבריאת האדם: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה, וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת, עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כא-כד).
הרב שמשון רפאל הירש כותב על פסוקים אלו מספר יסודות שכדאי להתעמק בהם:
לאחר הנישואין הזוג הופך להיות יחידה אחת, מקשה אחת. אנו רואים, שבמעשה בראשית בריאת האיש הייתה מן האדמה, ולאחר מכן הבורא לקח צד אחד של האיש (צלע = צד, מלשון צלע ההר), ובנה ממנו את האשה. כלומר, המושג שהיה עד לאותו רגע אדם אחד, הופך בשלב מסוים לשניים. לכן לא כתוב: "ויברא" או "וייצר", אלא "ויבן". החלק שהיה קרוי אדם שוכלל והותקן להיות לאשה.
אם כך מה שהיה תחילה יצור אחד, הופך מעתה לשניים. בכך חתם הכתוב את השוויון המוחלט בין שני הצדדים, למרות השוני והמעלות של כל אחד מהם, אך חשוב להבין, שאנו שני חצאים של השלם.
אנו שונים אך בעצם דומים. אנו סך הכול רוצים להיות מאושרים. אושר, ביהדות, בא לידי ביטוי בשלמות. כאשר הדבר שלם - מושלם, הוא מקבל אישור. אי אפשר להיות שלם לבד, למרות שלכאורה יותר נוח.
בנוסף מדגיש הרב, שזוהי ידיעה מאד חשובה לכל המושג של זוגיות ביהדות, שאין האדם מסוגל להגיע לשלמות ללא בת הזוג שלו, וכן להיפך, אצל האשה ללא בן זוגה, וזאת מהסיבה שאחרי העובדה שהייתה חלוקה, המושג "אדם שלם", מורכב משני חצאים, וממילא אדם שלא מצא את בת/בן הזוג הינו רק "חצי אדם".
יש לשים דגש על המשך הפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יש כאן שתי הערות:
א. "על כן יעזוב איש" - מדוע ציין בפסוק דווקא שהאיש יעזוב? בחור צעיר, בדרך כלל, רגיל לבית שממנו הוא הגיע, ושם הוא היה כמעט כמו מלך בממלכתו. אמא שלו דאגה לו שיאכל, שיתלבש, בגדים נקיים, ניקתה לו את חדרו, ישבה לידו כשהיה חולה וכו'. הבחור שלנו התרגל לפינוק הנ"ל, כמעט ללא תמורה. עכשיו הוא מתחתן, ואשתו הצעירה, גם היא מוכנה לעזור לו בכל מיני דברים, אבל ראשית היא מצפה שגם ידאג לעצמו וגם לה. ומעבר לכך, היא מצפה יותר מכל להערכה, שלא יקבל דברים כמובנים מאליהם (כפי שפעמים רבות היה בבית ההורים). מכאן מדגיש הפסוק "על כן יעזוב" - הן פיזית והן מנטאלית. תשכח ממה שהיה לך בבית הוריך, עכשיו זוהי מציאות אחרת, לא של הענקה חד צדדית ללא תנאים של אם ובן, אלא שותפות של שני חצאי השלם של איש ואישה.
ב. "על כן יעזוב איש" - לצערנו ישנם בחורים, שגם לאחר החתונה נשארו "ילד של אמא'לה". ברור הדבר, שמִצוַת כיבוד אב ואם הינה אחת מהמצוות החשובות ביותר בתורה, אך התורה מחדשת, שלאחר החתונה, האשה שאמורה להיות מספר אחד בחייו של הגבר היא אשתו, ולא אמא שלו, ואם יש חילוקי דעות בין כלה לחמותה, החתן צריך לעמוד לצד אשתו, תוך השתדלות מרבית שלא לפגוע באמו, אבל בוודאי לא להמשיך להיות צמוד לדעתה או למרותה של אמו בכל ענייני הבית שלו ושל זוגתו. מסיים הפסוק: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - הגבר צריך לדעת, שאין אשה בעולם, שקרובה אליו יותר מאשתו.
הדרך אל האושר בחיי הנישואין
[הרב זמיר כהן שליט"א מתוך החוברת סוד האושר בנישואין]
ברור ששני ראשי ממשלה במדינה אחת לא יוכלו לנהל כראוי את ממשלתם והיא תתפרק ותיפול במהירות. אולם שני שרים, כמו למשל שר החוץ ושר הפנים באותה ממשלה, לא רק שיוכלו לתפקד כראוי, הימצאות שניהם דוקא הכרחית לתפקודה התקין של הממשלה. ושני השרים יחד - איש איש במשרתו ובמשרדו, יוצרים את שלמותה של הנהגת המדינה. זה דואג למדיניות ופעילות החוץ של הממשלה וזה דואג למדיניות הפנים של הממשלה. משום כך יש כמובן לבחור לתפקידים אלה את האנשים המתאימים ביותר.
לתפקיד שר החוץ יש לבחור באדם שהוא בעל קשרים טובים עם מנהיגי העולם, בקי בשפות ודיפלומט שנון. ואילו לתפקיד שר הפנים יש לבחור באדם הבקי בצרכי הערים והישובים, יודע לעמוד בקשר שוטף עם ראשי הערים, איש חכם ונבון היודע לנהל מדיניות כלכלית נכונה מול כל עירייה. מיותר לציין שאם המדינה חשובה לשניהם, יזדרז כל אחד מהם לעזור לחברו בתחום האחר, כאשר יש צורך בדבר ובידו לסייע.
כך בדיוק הוא המצב בנישואין. בעל ואשה שגישתם לשותפות בחיי הנישואין כאל שני אנשים האחראים על תפקיד זהה כשני ראשי ממשלה אחת, הרי שותפותם נידונה מראש לכישלון חרוץ. "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", נאמר במדרש. וברור שבורא האדם והעולם לא היה יוצר את חיי השיתוף בנישואין על ידי שני בני אדם האמורים לשאת באותו תפקיד ובאותה משרה. משום כך באמת, אין שני בני הזוג זהים לא נפשית ולא פיזית.
אפילו בעולמם של בעלי החיים קיבל כל בעל חיים את הכלים הנדרשים לתפקודו התקין. אצל בעלי החיים הצמחוניים הנטרפים כגון הצבי, הזברה וכדו' ממוקמים שתי העיניים משני צדי הראש. וזאת כדי לאפשר ראייה משני הצדדים בעת האכילה כשראשו סמוך לאדמה, לשם זיהוי האויב המתקרב ולהימלט בעת הצורך. ואילו עיניהם של בעלי החיים הטורפים, כגון האריה והנמר נמצאים בקדמת הראש, למיקוד מקסימלי בעת ראיית המזון הנטרף. לבעלי החיים הניזונים מהצומח יש שתי שורות ארוכות של שיניים טוחנות כדי שיוכלו לכתוש כראוי את העשב ומשום כך קיבלו ראש מוארך. ואילו לטורפים ניבים חדים לקריעת הבשר. אין הם זקוקים לשיניים טוחנות רבות ומשום כך ראשם עגול. וכך בכל עולם הטבע.
ואם כך בעולמם של פרטי הבריאה השונים, על אחת כמה וכמה שנזר הבריאה, האדם, קיבל את הכלים הפיזיים והנפשיים הנדרשים לתפקודו התקין והראוי לו. הזכר קיבל כלים הראויים לו, והנקבה, כלים הראויים לה. שהרי כדי שהקן המשפחתי יתפקד כראוי, גם בנושאים הפנימיים העדינים והרגישים, וגם בנושאים החיצוניים הקשים והתקיפים, נדרש מצד אחד אדם עדין, רך, גמיש, רגיש ובעל חוש אסטטי, שינהל כראוי את מדיניות הפנים של הבית, ומצד שני לעבודה פיזית קשה, לצרכי פרנסה ולהגנת הבית מתוקפים חיצוניים ומזיקים למיניהם נדרשות לעיתים תקיפות, חוזק ועוצמה. לכן צריך גם מישהו עם כלים כאלה.
לשם כך יצרה החכמה העליונה אדם אחד המורכב משני חלקים. חלק זכרי - תקיף ועז יותר, וחלק נקבי - עדין ורגיש יותר. ושני חלקי הכלי יוצרים את הכלי השלם הנקרא אדם, בדיוק כשם שהמילה "סיר" מתייחסת לכלי אחד שלם העשוי משני חלקים. דבר שאינו משל ציורי אלא מציאות מוחלטת הבאה לידי ביטוי ברור על ידי הבורא בפסוק העוסק בבריאת האדם.
וכך נאמר שם: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".
לשון הפסוק מורה בבירור כי שני בני הזוג יחד נקראים: אדם. ומכאן שכל אחד מהם בפני עצמו, כל עוד אינו נשוי, אינו נקרא אדם אלא חצי אדם. וכלשון חז"ל בתלמוד: "כל אדם שאין לו אשה, אינו קרוי אדם".
מעתה יש להבין ולו במשהו את עומק החכמה האלוקית במבנה הזוגיות האנושית של הקן המשפחתי. אין כאן שניים כשני ראשי ממשלה שפעילותם באותו תפקיד נידונה מראש לכישלון. אלא שני חצאים המשלימים זה את זה כשני שרי ממשלה המופקדים על תיקים שונים, כאשר ברור שכל אחד מהם יעזור לרעהו בענייניו בעת הצורך, אף על פי שאין הוא מופקד על כך באופן ישיר.
מסיבה זו, הן המבנה החיצוני הפיזי - גופו של הגבר, והן מבנהו הפנימי הרוחני - אופיו ותכונותיו, עשויים באופן שיתאימו לכל סוגי הפעילות הנוגעת למדיניות ופעילות החוץ של הקן המשפחתי. גופו של הגבר חזק וחסון, קולו עבה, דיבורו קצר וסמכותי, ואופיו תקיף, עז ועקשן יותר מהאשה. כלים המכשירים אותו לתפקיד שר החוץ של הבית. הצד הנושא בעול הפרנסה והלוחם בעת הצורך את מלחמת הקיום וההגנה של הקן המשפחתי ושל האומה. ואילו מבנה גופה ואופייה של האשה עשויים באופן שיתאימו לכל סוגי הפעילות הנוגעת למדיניות ופעילות הפנים של הקן המשפחתי. גופה עדין, קולה דק, דיבורה ארוך מרופד ורך, היא בעלת חוש אסטטי מפותח ומעודן, אופייה מתחשב יותר, רגיש, גמיש ומוכן לקבל שינויים. נתונים המכשירים אותה לתפקיד שר הפנים של הבית.
אמנם ברור שכאשר האחד יזדקק לעזרה בתחומו יזדרז האחר לסייע לו בנפש חפצה. שהרי הוא מסוגל עד גבול מסוים גם לזה, ושניהם שואפים לשלימות הבית בכל התחומים ותפקודו התקין בשלימות. משום כך, למשל, כאשר בדורנו הוצאות הבית התרבו יותר מדורות קודמים. תשלומי חשמל, טלפון, טלפון נייד, דלק, ביטוח רכב, ועד-בית, ועוד הוצאות רבות שלא היו בדורות הקודמים, נושאות נשים רבות גם הן בעול הפרנסה המוטל מלכתחילה רק על הגבר. ומאידך על הבעל מוטל לסייע לאשתו בכל יכולתו בתחומים המוטלים עליה בתוך הבית, כאשר היא זקוקה לכך. אך יודע כל צד את אשר מוטל עליו בעיקר, לפי כישוריו המיוחדים בתחומו הוא, ומתנהג עם האחר ברגישות הראויה לאופיו ולכישוריו של זולתו.
גישה טבעית ונכונה זו לחיי הנישואין מצד שני בני הזוג, מביאה לשלום ולשמחה אמיתיים ותמידיים ביניהם. משום שלהבנה הנכונה של התכנית השלמה שתוכננה ע"י החכמה האלוקית, ישנן השלכות רבות ליחס שכל צד יתייחס ולהענקה שכל צד יעניק לזולתו. שהרי כאשר כל צד לומד להכיר את הכלים הגופניים והנפשיים שקיבל זולתו למען הפעילות השלמה של הבית היקר לשניהם, ומבין היטב כי כלים אלה המיוחדים לבן/בת זוגו דורשים ממנו התייחסות נכונה לפי טבעם, הרי הוא מתנהג עם בן/בת הזוג בהתאם לצרכי בן/בת הזוג, ולא לפי הבנתו את צרכי עצמו.
מחויבות
[מהרב יצחק פנגר שליט"א]
אשה אחת צלצלה אל הרב שלה פעמים רבות לבכות באוזניו על רוע מזלה. בעלה הוא אחד מבעלי החסד הגדולים, ושמו הטוב הולך לפניו. בעבר היא התאוננה רבות: "היכן שאני הולכת, קשה לי לשמוע שכנים וידידים המריעים בהתפעלות על בעלי בפניי: 'אה, איזו זכות, כזה צדיק', הכול מלאים הלל ותשבחות. אני שומעת אותם ומרגישה כאילו מישהו דוקר בי בסכין חדה, משום שהחסד שלו מופנה כלפי כל העולם, אך מה איתי? לי אין בעל! לילדים אין אבא!".
יום אחד היא טלפנה לרב, ומיד פרצה בבכי מר: "אינני יכולה יותר", "מה קרה?" שאל הרב, והיא סיפרה כי היא בשמירת הריון (זו הפעם השביעית שהיא בשמירה), ובעלה, כמובן, אינו עוזר לה... "מדוע?" שאל הרב, ותשובתה היתה "כי רבים צריכים אותו, אין לו זמן מיותר בשביל אשתו". היא סיפרה בבכי: "הפעם, בשמירה הנוכחית, החלטתי שלא כבעבר, שלא אכפת לי, אין לי כוח לריב אתו, שימשיך עם החסדים שלו. בתי בוגרת ויכולה לעזור, אני אסתדר אתה נהדר.
אבל היום הבת יצאה לטיול עם כיתתה, וכי אני יכולה להגיד לה לא? וכי היא אשמה שאמה בשמירת הריון? לכן ביקשתי מבעלי הנכבד שיבוא, באופן חד פעמי, בשעה שתים עשרה בצהריים על מנת לקבל את הילדים ולהאכילם והוא הסכים מיד. נוכחתי לראות כי גם לו ולחסדיו יש קו אדום, והנה, כשאני באמת צריכה - הוא שם בשבילי. בעשרה לשתים עשרה הוא התקשר ואמר: 'אני נורא מצטער, לא אוכל להגיע'. שאלתי מדוע, והוא ענה: 'כי יש כאן אשה מסכנה, שהיא בשמירת הריון לפני לידה, ואין מי שיעזור לה'...". כשאמרה זאת, פרצה שוב בבכי תמרורים "אשה מסכנה בשמירת הריון, שאין מי שיעזור לה".
כפי הנראה בעלה לא כזה רשע, א"כ מדוע הוא עוזר לכל העולם ורק לאשתו אינו עוזר כלל?
אפשר להבין על פי המעשה המובא בתנ"ך: דוד המלך ע"ה, לפני הסתלקותו, אמר לשלמה בנו: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן... וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מ"א ב, ו-ט). בספר שמואל ב' (פרק ט"ז) מסופר ששמעי בן גרא קילל את דוד המלך ואף סקל אותו באבנים, דוד המלך בחר לא להגיב, אך כיוון שנתחייב מיתה למלכות, לפני פטירתו ציווה את בנו להשלים את המלאכה, אך לא להורגו בידיים אלא שיתן לדברים לקרות מאליהם, לכן אמר לשלמה: "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה".
נשאלת השאלה, מה עניין חכמה להריגת שמעי? לכאורה, היה די להורות לו שיוריד את שיבתו שאולה כי הוא מורד במלכות, אך מה הסיבה לתוספת "כי איש חכם אתה"? התשובה היא, שדוד המלך נפטר והלך לעולמו. כאשר שמעי בן גרא שמע על הסתלקותו, ידע כי עתה הגיע זמנו למות, הרי ישנה צוואה. שמעי בא לשלמה ובכה לפניו: "אדני המלך, אני זקן בן שמונים, מה ייתן ומה יוסיף לך שתהרוג אותי? אנא תן לי למות בשקט, במיטתי. כמה כבר נותר לי לחיות?". שלמה המלך ענה לו: "אין בעיה, בנה לך בית בירושלים, תתגורר בירושלים. אם רק יצאת, חלפת על פני נחל קדרון - בפאתי העיר, דע לך כי מות תמות - זו פקודתי לא יותר". שמעי בן גרא יצא שמח וטוב לב.
מהו הקושי הטמון בקיום הציווי "לא לצאת מירושלים"? לא חולף זמן רב, ובורחים לשמעי שני עבדים, והולכים לכיוון גת. שמעי יצא לרדוף אחריהם כדי להשיבם, ויצא מירושלים. מיד ברגע זה שלמה המלך תפס אותו והרגו.
ונשאלת השאלה: מה חשב שמעי בן גרא כשרדף אחרי העבדים? הרי הוא ידע ששלמה המלך "מחכה לו בפינה". מה חשוב יותר לשמעי, החיים שלו או העבדים? שאלה נוספת שעולה היא, מדוע שלמה המלך נטל על עצמו סיכון, הרי אביו הורה לו להורגו. מה היה עושה אילו שמעי לא היה יוצא מירושלים? הרי היה עובר על צוואת דוד המלך ע"ה. אם כן, כיצד לקח סיכון גבוה כל כך?
תשובה אחת יש לכך: החכם מכל אדם ידע כלל יסודי: ברגע שאני כובל אדם ואומר לו "אל תצא", הוא דווקא ייצא. אדם לא יכול לעמוד בקושי של מחויבות. כל מקום של מחויבות יגרום לו לעשות את ההיפך. לכן, בסופו של דבר שמעי יוצא מהעיר. העבדים שברחו היוו תירוץ מעולה ליציאה מהעיר, וגם אם עבדיו לא היו בורחים, הוא עדיין היה מוצא סיבה אחרת לצאת. זאת הייתה חוכמתו של שלמה המלך.
דוגמה לקושי במחויבות ניתן לראות בסיפור על מלמד בתלמוד תורה, שבכל שנות עבודתו לא היה ילד שלא ידע את החומר, לא הייתה קיימת מציאות כזו. הוא היה מלמד מסור מאין כמוהו. הקדיש את ימיו לילדים, בשעת ההפסקה לא נכנס לחדר מורים אלא נשאר בכיתה לעזור לתלמידים החלשים, בשבתות הילדים היו באים אליו אחר הצהריים ללימוד, וכך היה במשך עשרות שנים. כאשר יצא לפנסיה, המלמדים הוותיקים ערכו לכבודו מסיבת פרידה. בנאומו המרכזי של אחד המלמדים, בין הדברים, הוא שאל את הנוכחים: "האם יש אחד מהנוכחים הזוכר פעם אחת, את המלמד, חתן המסיבה, בחדר המורים?", אף אחד לא קם. מסירות של ממש, הלוואי שכל המלמדים היו כאלה. ובכל זאת סיפר לרב אותו מלמד: "האמן לי, אינני מסוגל לשבת בשבת אחה"צ חצי שעה ולחזור עם הבן שלי על מה שלמד בחדר, אינני מבין מדוע זה כך, אך כנראה בגלל זה השם נתן לי בן אחד וחמש בנות...."
הסיבה הברורה היא, שלכל אותם ילדים שמסר נפש בשבילם, אינו חייב כלום, ואילו לבנו הוא מחויב.
ניתן לראות זאת גם לדוגמה אצל זוג שגר יחד מספר שנים, ומערכת היחסים שלהם טובה מאוד, עד שהחליטו להתחתן. לאחר מספר חודשים מהחתונה החליטו להתגרש. נשאלת השאלה, כיצד זה ייתכן? האח שלהם (שהיה בעל תשובה) אמר, שמהיכרות אישית הם חיו יפה יחד, עד שנישאו... פשוט לפני החתונה הם לא היו מחויבים אחד לשני במאומה, וכל עוד שאדם אינו מחויב, אין לו בעיה להעניק, אבל ברגע ש"סגרו את עצמם" בטבעת הנישואין, התחושה השתנתה לכליאה בבית כלא. כאן מתחיל הקושי...
המבחן האמיתי של האדם, הוא דווקא בקושי, בשעה שקשה לו. יהודי מקים בית, לא על מנת לקבל, אלא על מנת לתת, ובצורה הקשה ביותר. הנתינה היא לבן/ת הזוג שאנו מחוייבים כלפיהם באופן יומיומי. אם המחויבות היא חד פעמית, האדם עומד בה בקלות, אך כשהמחויבות היא יומיומית, היא הופכת לקשה על גבול הבלתי אפשרית, וזו העבודה של האדם בעמידה בקושי זה.
חברים אוהבים
[מהרב שלום ארוש שליט"א]
חז"ל אומרים שגירושין הם כמו מיני חורבן של בית המקדש. לכן שלום בית שקול כנגד בניית בית המקדש.
כל הברכות שבעולם: כסף, הצלחה, בריאות טובה, ילדים טובים, שלום בית ועוד - הכל בא בעסקת חבילה אחת.
כשאנחנו מדברים על ברכת שלום הבית ואהבה אמיתית בין בעל לאשה, בהחלט שאין הכוונה לזוגות שרבים ומתווכחים כל היום. אותם שרבים ומתווכחים כל היום לא עושים שום מאמץ כדי לשפר את שלום הבית שלהם, עליהם להחליט שהם מפסיקים להאשים אחד את השני ולהתחיל לעבוד על עצמם.
גם לא נדבר על אותם זוגות שחיי הנישואין שלהם הם כמו שני קווים מקבילים. הם לא רבים ולא מתווכחים, כי הם בקושי מדברים אחד עם השני. מן הסתם, אחד על המחשב והשני בטלפון או מול הטלוויזיה. הם כמו זוג שמדבר בשתי שפות שונות. הם לא מתקשרים בכלל. אולי הם לא נלחמים אחד בשני, אבל אי אפשר לקרוא לחיי הנישואין שלהם זוגיות שמישהו היה מייחל לעצמו.
כדי לזכות בשלום בית אמיתי, על האדם להחליט שהוא עומד לחיות חיי נישואין עם בן/בת הזוג.
לא הרבה אנשים בדור הזה זוכים לשלום בית אמיתי. זאת, משום ששלום בית אמיתי משמעו שהבעל והאישה אוהבים אחד את השני אהבה גדולה. הם לא יכולים לדמיין את עצמם בלי בן/בת זוגם, בדיוק כמו שאי אפשר לחיות בלי יד או רגל, חלילה, משום שהם אחד ממש. להפריד ביניהם זה כמו לחתוך איבר מגוף חי. המסירות שלהם האחד לשני אינה יודעת גבולות. הם תומכים, מבינים ומעודדים האחד את השני, וכמובן שגם מכבדים זה את זו. הם לא מעלים בדעתם לפגוע אחד בשני.
הם החברים הכי טובים שיש! הם סומכים האחד על השני ובאמת נהנים האחד מחברתו של השני. הם באמת מחוברים. הם יודעים מה משמח איש את זולתו, והם תמיד חושבים על דרכים חדשות כיצד להכניס עוד שמחה בחייו של השני. זה שלום בית אמיתי ואהבה אמיתית בין הבעל לאשתו.
אלא, שהרבה אנשים טועים בהגדרה הנכונה של שלום בית. זוגות רבים חושבים שאם הם נמצאים במצב של הפסקת אש אז זה שלום בית, וזו טעות. שלום בית הוא גם לא הסכמי אוסלו או חוזה שלום כזה או אחר.
שלום בית אמיתי זה אהבה, הקדשה, הבנה, כבוד הדדי ותשומת לב שבני הזוג מעניקים האחד לשני. אלה המרכיבים הנדרשים והנחוצים לקשר חברות אמיתי שכל זוג חולם עליו באמת. אם אין לכם שלום בית כזה, עליכם להתפלל על זה כל יום, וגם לבדוק היאך אתם יכולים לתרום לשני למען שלום הבית.
שלום בית זה לא רק "להסתדר". זה גם לא אומר שצריך "לסבול אחד את השני". מצבים אלה הם בהחלט הסכם/חוזה שלום, אבל בהחלט לא שלום בית.
המילה 'נישואים' מורכבת מהמילה 'נשא', כלומר לשאת. כשהבעל והאישה נושאים אחד את השני בליבם. שני בני הזוג צריכים להשקיע ולעבוד קשה כדי להשיג שלום בית וקשר חברות אמיתי. וכדי להשיג זאת, חייבים לקיים שלושה התנאים:
א. חייבים להאמין שמסוגלים לבנות זוגיות מושלמת. מדובר כאן בעבודה רוחנית, כמו שנאמר: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהלים קכז, א). רוב האנשים מייחסים את הפסוק הזה לבית המקדש, אבל אל תשכחו - שלום בית וחיי נישואין הם בית מקדש מעט. חיי נישואין הם בניין רוחני, וכדי שהוא ייבנה כראוי הבעל והאישה צריכים להבין שבלי בורא עולם בחייהם הם לא יוכלו להשיג את האהבה שהוזכרה כאן.
ב. על שלום הבית וחיי הנישואין חייבים להתפלל. זה חייב להיות חלק מהתפילה האישית שלנו (התבודדות) כל יום.
ג. חייבים לעבוד קשה כדי להשיג שלום בית בדרגה כזו.
ב"שבע ברכות" אנו אומרים: "שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה".
בברכה זו אנו מוצאים את הסוד לשלום בית. הפירוש הפשוט של 'רעים אהובים' הוא חברים אהובים. חז"ל, שתיקנו את התפילות והברכות, מלמדים אותנו שחברות טובה היא תנאי מקדים להיות אוהבים ואהובים.
וחברות אמיתית וטובה היא, שאתם מוכנים למסור את החיים שלכם האחד בשביל השני. חברות אמיתית וטובה היא התחייבות הדדית ונאמנות האחד לשני בכל מחיר. החברות כזו מובילה לאהבה אמיתית.
הנוסחה להצלחה בין בני הזוג
[מהרב אבנר קוואס שליט"א]
כשאדם קונה ג'יפ, הוא מקבל יחד אתו ספר 'הוראות יצרן' לגבי סוג הדלק, לחץ אויר, טיפול תקופתי וכו'. כשאשה קונה מכונת כביסה, היא מוצאת בצמוד למכונה את 'הוראות היצרן', ובהן מידע היכן נמצאים פתחי אבקת הכביסה והמרכך, סוגי התוכניות, מתח חשמלי וכו'. לג'יפ יש הוראות יצרן, למכונת כביסה יש הוראות יצרן, ולחיי הנישואין אין הוראות יצרן?!
אומר הזוהר: "תורה" מלשון הוראה. כלומר, התורה היא 'הוראות היצרן' ובה מתכון האושר לחיי הנישואין. מבט הכרובים (מעל ארון העדות) היה מוטה כלפי מטה, בכדי לרמוז, שעל מנת להבין מי זאת אשתך, עליךָ לעיין בהוראות היצרן, וכדי להבין מי זה בעלך עָלַיִךְ לקרוא את העלון לצרכן. אם תביטו אחד על השני ותו לא, לא תכירו את בן הזוג, אלא רק את המעטפת החיצונית שלו.
הזוהר וגם התלמוד אומרים, שפני הכרוב האחד זכר, ופני הכרוב השני נקבה. על פי הקבלה: הכרוב הזכר רומז על הקב"ה, והכרוב הנקבה רומז על השכינה. בעל יקר, אשתך מייצגת את השכינה! כותב הזוהר: 'קישוטי הבית הם קישוטי השכינה'. כלומר, הקישוטים שבהם האשה מקשטת את ביתה, נקראים 'קישוטי השכינה'. בתלמוד מסופר על רב יוסף שהיה מגדולי האמוראים והיה סומא, כשהיה שומע קול פסיעותיה של אמו היה אומר: 'אקום מפני אמא, מפני שהשכינה באה...'.בעל יקר, אשתך - האמא של הילדים שלך, היא כמו השכינה!
כשהיא בוכה ומתחננת: "אל תעזוב אותי, תישאר איתי קצת, תפייס אותי", אל תסובב לה את הגב ותשאיר אותה עם הדמעות... מי שמצער את אשתו, לא מצער רק אותה, אלא מצער גם את מה שהיא מייצגת, את השכינה! כדאי שתפייס אותה, תאמר לה שאתה לא זז מכאן עד שהיא תחייך... (והיא תחייך).
זאת ועוד, שפע הפרנסה בבית תלוי באשה! הרבה אנשים שואלים אותי: "למה אין לי כסף? למה אני מרוויח הרבה ומפסיד כפליים?". ואני משיב להם בשאלה נגדית: "האם אתה מכבד את אשתך?". שפע הפרנסה בבית הוא פונקציה של הכבוד שהבעל נותן לאשתו. אמרו חז"ל: "מי שרוצה להתעשר שיכבד את אשתו! שכן השכינה אומרת: "מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלּוּ", מדה כנגד מדה. אתה תצחיק ותשמח אותה במשך היום, ובלילה תספור דולרים... אתה רוצה לצחוק כל הדרך אל הבנק?... הצינור שמוריד שפע אל הבית עובר דרך האשה. כשהיא שמחה - הצינור פתוח, וכשהיא בצער - הצינור סגור! כל אדם יכול לראות ולחוש בעצמו, שכאשר אשתו שמחה ועליזה, היום מוצלח יותר והתוכניות זורמות. ואם היא עצובה, אפילו המסמר שרוצים לדפוק בקיר מתעקם, והפטיש על האצבע...
גברת יקרה, זכרי שבעלך מייצג את הקב"ה, תני לו את הכבוד המגיע לו! בדרך כלל, כשהוא חוזר בערב, את כבר סיימת את היום, ואת עייפה ומותשת. הוא דופק בדלת, פותח ואומר: "שלוֹם", והוא שומע: לוֹם, לוֹם, לוֹם... אין קול ואין עונה, אין מי שיקבל את פניו. אילו ראש הממשלה היה עומד מחוץ לבית ודופק בדלת, האם היית מקבלת את פניו באופן כזה?!
כתוב בשיר השירים: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי". בעלך דופק בדלת וקורא לך: "אחותי, רעייתי...". בהמשך כתוב: "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי" - אני ולא אחרת. ובמקום לפתוח לו, היא צועקת לבן שלה: "לך תראה אם אבא בדלת...". גברת, המלך מחכה בחוץ ואת אומרת: "לך תראה אם זה הוא?!". די לך שהוא עומד בפתח וקורא לך: "אשתי". את מזנקת מהספה ואומרת לו: "הנני!". במקום זה היא אומרת: "אינני"... הוא אומר לה: "באתי"... והיא אומרת לו: "חבל"... תני לו את הכבוד המגיע לו! תפישת היהדות היא שהיחס שישנו בין בעל ואשה, צריך להיות דומה ליחס שבין הקב"ה לשכינה. נדמיין לרגע, אם נחיה רק לפי תפישה זו, כיצד ייראו חיינו?
תנו צ'אנס לשלום!
[מהרב שלום ארוש שליט"א]
בית שמח, ילדים שמחים, זוגיות מוצלחת, וכמובן, הורים שמחים - כל אלה תלויים בשלום בית בין בני הזוג.
אין כאן שום הוקוס פוקוס, תחבולות או טריקים עלובים. יש כאן רק עבודה אמיתית. שלום בית זה תקשורת בין בני הזוג, זה שני אנשים שמדברים האחד עם השני, מכבדים אחד את השני, מעודדים, מגלים סבלנות בזמנים של לחץ, נותנים, מתנהגים בצורה מכבדת ובוגרת, שני אנשים שיודעים להקשיב אחד לשני ולבני הבית.
ילדים להורים שאוהבים אחד את השני, כאלה שמרחוק אפשר לראות שהם חברים טובים - לומדים ליישם את התכונות הללו בחייהם. הם יודעים איך להעניק אהבה ולבנות קשרי חברות אמיתיים ובריאים. כשילדים רואים כבוד הדדי בין שני אנשים בוגרים ואוהבים, כשהם רואים נתינה, עידוד ויכולת הבלגה - אלה יהיו החיים שלהם. זה יהיה שלום הבית שלהם. זאת המתנה הכי יפה שהורה יכול להעניק לילדיו: דוגמה אישית. הורים שמחים זה ילדים שמחים. כי ילדים, כמו שכולם יודעים, זה אנחנו. המראה החיה והנושמת שלנו.
זה בוודאי מעודד אותנו, כהורים, לעשות כל שביכולתנו לשמור על שלום הבית. הרי לא מדובר רק בנו אלא גם בילדים שלנו - בחינוך שלהם, בהשלכות על הנפש שלהם ובעתיד שלהם. זה כל השפע שבורא עולם משפיע לבית כזה - ברוחניות ובגשמיות. על כל אחד מבני הזוג ללמוד על נושא הזוגיות בנישואין בספרים העוסקים בכך, וחשוב מאוד להתפלל לזכות לשלום בית אמיתי.
וזה לא רק מצד בעל ואשה אלא גם כהורים, אנחנו חייבים ללמוד את היסודות של שלום בית וזוגיות אמיתית. משום שבנוסף למחויבות שלנו האחד לשני על ידי שמירת הקשר הזוגי, יש לנו מחויבות לנשמות היקרות שהופקדו בידינו, עליהן צריך להגן ולשמור מכל משמר. אחת הדרכים בהן ניתן להגן על הילדים היא פשוט להימנע מעימותים עד כמה שאפשר, וגם אם יש ויכוחים - רצוי שזה לא יהיה בנוכחות הילדים. אגב, מומלץ לפני שניגשים לשיחה על נושא רגיש להירגע תחילה, לקחת פסק זמן של כמה דקות, ורק אחר כך לדבר. רוב הסיכוי שהשיחה תישאר בגדר שיחה מהנה ולא תהפוך לוויכוח או עימות צורם.
בית שיש בו שלום בית מעצים את הילדים שגדלים בו. את כל הכוח שלהם הם משקיעים בחיים אמיתים, בחיים של אמונה. מכיוון שהילדים סופגים לתוכם את האיכויות החיוביות של ההורים - החום, האהבה, הנתינה, הכבוד אחד לשני, את השפה היפה והנקייה, חברות והרבה אכפתיות. התוצאה, בוגרים שממשיכים את החיים מהבית לעוד בית שליו ורגוע, ובעיקר, עם ילדים בריאים בנפשם.
ולא רק, ילדים שגדלים בבית שבו ההורים שמחים, בית שבו זוגיות ההורים תקינה ובריאה, לא סופגים את תרבות הרחוב לתוכם. יש להם מספיק כלים וגדרות להדוף את מה שהרחוב מציע. יש להם את הכוח להתנגד להשפעות מבחוץ.
בבית כזה קל להורים לכוון את ילדיהם, לדבר איתם על כל נושא בפתיחות ובצורה חברית. בדרך זו יוצרים ההורים עוד אבן דרך בקשר ביניהם ובין ילדיהם, דרגה נוספת של הבנה, וכמובן שכל אלה באים עם עוד המון אהבה. וכידוע, זה לעומת זה ברא האלוקים. יש גם את הבתים בהם, לצערנו, אין שלום בית. אם ההורים רק היו יודעים איזה נזק נגרם לילדים שגדלים בבית כזה, נראה לי שהם היו חושבים פעמיים לפני כל ויכוח או עימות.
הורים, ואפילו סבים וסבתות, מגיעים אלי ומספרים לי כמה הם שונאים את אחד ההורים, זה שהיה דומיננטי בריבים או זה שגרם להם צלקות לא מעטות בנפשם. כן, זה עדיין מפעפע בתוכם גם כשהם הופכים לסבא וסבתא! מבחינתם, אותו הורה הפך את חייהם, ואת חיי ההורה השני, לאומללים ובלתי נסבלים. הם לא מסוגלים לשכוח, וגם לא לסלוח. הצעקות, המריבות, הברוגזים של ההורים - כל אלה עדיין חקוקים בנשמתם. אם הם מצליחים לבנות בית משלהם - זה נס בפני עצמו. אבל רובם לא מצליחים, ואם כן - אז לא לטווח הארוך. הטונים הצורמים ששמעו בילדותם חוזרים ובגדול לתוך ביתם. כל הרשמים וההשפעות הכואבות מהבית, הכל חוזר על עצמו.
חייבים לעצור את המעגל הזה! הורים יקרים, קחו לתשומת לבכם את ההשלכות האיומות שיש מכל ריב ועימות, במיוחד כשיש ילדים בסביבה. תנו דעתכם למה שקורה בנפשם. הרשמים שמוטבעים שם קשים, ולעיתים קשה מאוד למחוק אותם.
נזקים איומים נגרמים לילדים. אני לא מדבר רק על הנזק של אותו רגע, אלא על ההשלכות, על הצלקות שמלוות את הילד, שהופך למתבגר, שמתחתן ומוליד ילדים משלו. לכן, הורים יקרים, לפני שאתם מאפשרים לעצמכם את "הלוקסוס" של איבוד מזגכם, אתם חייבים לזכור ששלום הבית שלכם הוא דבר יקר ובעל השפעה אדירה עליכם ועל ילדיכם, על עתידם ושלום הבית שלהם.
נתינה
[מהרב יצחק פנגר שליט"א]
העולם מורכב מארבעה יסודות: מים, עפר, רוח, ואש. גם האדם מורכב מאותם ארבעה יסודות. מידת הכעס מקורה ביסוד האש. היפוכו של יסוד האש הוא יסוד המים, שמהותו נתינה, אחדות וחיבור. על קשר זוגי אומרת הגמרא (סוטה יז.): "דריש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן", שהרי חילק הקב"ה את שמו ואת שכינו ביניהן, אות י' באיש ואות ה' באישה. "לא זכו - אש אוכלתן", שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן, ונמצאו אש ואש.
כאשר רוצים לחבר בין שני דברים, יש צורך באמצעי חיבור כלשהו - דבק, מסמר, וכד'. מהו הדבק המחבר בין בני זוג? מהו הדבק שתוצאותיו תהיינה אהבה הדדית? אומר רבי עקיבא: "השראת השכינה" היא החיבור בין בני הזוג, ומסבירים חז"ל שהכוונה לנתינה.
במילה איש ובמילה אשה טמון שם ה'. הבורא יתברך אינו צריך מאתנו דבר, ואינו מקבל מאתנו כלום. מהות הנישואין היא השפעה, נתינה בלי כל תמורה. מכיוון שהאותיות של ה' יתברך הושתלו בשמותיהם של האיש והאשה, הנתינה שהיא מהות הבורא, היא המחברת בין שני בני הזוג.
עלינו להפנים את הנוסחה הבאה: "אהבה היא תולדת הנתינה" (הרב דסלר, "מכתב מאליהו", קונטרס החסד), כלומר: האדם שלו תעניק - אותו אתה תאהב, אם אדם ישקיע בכלב שהוא מגדל, הוא יאהב אותו. אם אדם ישקיע בציור, הוא יהיה מחובר לציור. להבדיל, אם בני הזוג ישקיעו זה בזה בנתינה אמיתית, תהיה ביניהם אהבה אמיתית.
"נתינה" - זו אמנות. כדי לתת באופן נכון, צריך לדעת מה השני רוצה וצריך, וזה לא בהכרח מה שאני רגיל לתת. נתינה כוללת גם מחמאות, עידוד, תמיכה, הקשבה, פרגון, סליחה וכד'. מאושרים הם בני הזוג ש"זכו", ולא מדובר כאן על זכייה בלוטו, אלא על "הזדככות".
הזיכוך הטוב ביותר, שאדם יכול לעבור, הוא ע"י ליטוש האישיות שלו בעבור אדם אחר. ליהלום גולמי יש ערך רב וגם יופי, אבל רק בפוטנציאל. כדי לממש את הערכים המיוחדים של היהלום, צריך ללטש ולזכך אותו. להסיר ממנו את כל הלכלוכים והסיגים. כך גם האדם - אם הוא ישכיל להשיל מעליו את רפש המידות הרעות וההרגלים הגרועים, הוא יממש את הפוטנציאל הגבוה שלו ויזכה להיות פאר היצירה.
ע"י נתינה נכונה לזולת, שנותן מה שהזולת צריך לקבל, האדם מזכך את עצמו. הוא משיל מעליו את האגואיזם והאנוכיות, ורוכש מידות טובות תחתיהם. כאשר בני זוג משכילים לנהוג כך, הם זוכים שהשכינה תשרה בביתם. אם בני הזוג לא משתמשים ב"דבק" הראוי של נתינה, אזי הבורא יתברך ששיכן את שמו בתוך שני בני הזוג, מסלק את עצמו מהם, ונשארות האותיות "אש" בשמות שניהם, ו"אש אוכלתם".
בטבע יש מערכות גומלין: הצמח משתמש באדמה, אבל הוא גם מיטיב עם הקרקע, במידה מסוימת. יש מערכות גומלין. אך יש דבר אחד בעולם הטבע, שהוא שיא האגואיזם, שכל המהות שלו היא "כילוי" של השני, וזאת האש. כל המהות של אש היא כילוי. היא "חיה" על חיסול השני. היא לוקחת עץ ומכלה אותו, היא תיקח דף ותכלה אותו. האש היא סמל האגואיזם.
איש ואישה שלא זכו - שלא עבדו על עצמם, שלא מסוגלים לתת זה לזה, אלא מלאי כעס זה על זה - האש אוכלתם!
על כן צריכים בני הזוג להשקיע ולעבוד על עצמם כדי שיזכו שהשכינה תשרה ביניהם ואז השלום ישרור בביתם ותהיה להם ברכה, הצלחה, אושר ושמחה.
מימרות לפי סדר א"ב
אמרות נפלאות ויקרות, המבוססות על המקורות ביהדות בכלל, ועל תורתו של רבי נחמן מברסלב בפרט, מאלף ועד תו (מתוך הספר "זוג משמים").
א – אהבה
מידת האהבה פירושה: עשיית חסד, השפעה, נתינה, הענקה ורחמנות. האהבה היא הבסיס שעליו עומד הבית. לא מתחתנים עם מי שאוהבים, אלא אוהבים את מי שמתחתנים איתו. כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר בטלה האהבה, ושאינה תלויה
בדבר - אינה בטלה לעולם (אבות ד, יט). כששורה אהבה - כל העולם כולו אינו חוצץ ביניכם, וכשלא - אפילו גרגיר חול מפריע לכם.
ב - ביטול וענווה
אם בשעת הניסיון תתבטל ותשמע בקול אשתך, היא תעמיד אותך בפחות ניסיונות. כשלא הולך לך עם אשתך "כסדר", סימן שאתה משדר לה גאווה (ליקו"מ ח"ב, פ"ב). לקבל את הביזיונות באהבה ולדעת שזה מהשם.
ג – גירושין
"מזבח מוריד עליו דמעות" (קידושין יג). כלל ברזל: לא מדברים על גירושין! להיות גרוש זה הרבה יותר גרוע מלהיות נשוי, ואל תחשוב שאתה תהיה יוצא מן הכלל. דע לך, שבנישואין שניים אתה לוקח איתך את בעיותיך למעגל החדש, מפני שבעיותיך האישיות והפנימיות לא נפתרו בזה שהתגרשת.
ד – דעת
"בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו" (משלי כד, ד). איש ואישה הם הפכים המשלימים זה את זה, לימדו לשלב את הדעות וההתייחסויות השונות לדבר אחד. שתף את אשתך בדעותיך, ואז תקנו דעת אמיתית ביחד. כשיש דעת, יש חיבור. אשתך - היא לא רק אשתך, היא גם אמא לילדיך. בעלך - הוא לא רק בעלך, הוא גם אבא לילדיך. בעיקרון: האיש - שר החוץ, האישה - שר הפנים.
ה - האשמות, הדרכה, הערות, הקשבה
יש אנשים שחושבים, לצערנו, שהכלל הראשון בשלום בית הוא להאשים את בן זוגם. בדקו עצמכם כאשר אתם מאשימים זה את זה: האם זה לא באופן של "כל הפוסל במומו פוסל"?! אל תאשים את השדכן, זה לא יעזור. תעשה את מה שאתה צריך לעשות, זה יעזור. אין זוג לא מוצלח, יש זוג לא מודרך. כלל ברזל - לומר שלום בין כשהולכים ובין כשבאים. כלל ראשון בשלום בית - לא לעמוד על שלך ולא להיות עקשן. כשאשתך רואה שאתה מקדיש לה את היקר מכל - זמן! זה קונה אותה. מכיוון שבן זוגך מכיר אותך היטב, שמע את הערותיו והתייחס אליהן ברצינות, כי את מה שהוא אומר - אף אחד בעולם לא יגיד לך. לא טוב להעיר הערות, רק הארות. הערות רבות נובעות מהחסרונות שלך, ואתה משליך זאת על בן זוגך. להעביר ביקורת זה כמו להעביר אש. ההקשבה מקשרת בין בני הזוג. כאשר אשתך מדברת על דברים שוליים ואתה מקשיב לה, אתה עושה עמה חסד גדול. כשאתה חוזר הביתה ומספר לה מה שעבר עליך במשך היום, דע לך שזה מעניין אותה עד לפרטי פרטים. כלל מאוד חשוב: כשאשתך אומרת לך דבר מסוים בדרך אגב, קח זאת ברצינות, כי כך דרכה של אישה לומר דברים חשובים.
ו – ויכוחים
למדו להתפייס ולהודות בטעויות. ויכוחים רבים נוצרים מחוסר הבנה בין בני הזוג. אל תהיה המנצח ואל תיתן לבן זוגך להיות המפסיד, אתם חיילים באותו צבא. לפעמים מנצחים בויכוח, אבל מפסידים את המנוצח (בן זוגך).
ז – זוגיות
כל אחד בטוח שהוא ישנה את בן זוגו אחרי הנישואין... הרבה דמיונות, אשליות ותקוות מתנפצות אחרי החתונה. שלא תהיה המלכות (אשתך) כעבד למלאות תאוותו (ליקוטי מוהר"ן נ"ו). גם אם בן זוגך לא עושה את המוטל עליו, הרי באחריותך להשלים את החסר.
ח – חיבור
אצל אישה - קודם כל קרבה רוחנית ואחר כך קרבה גשמית, ואם זה לא כך היא מרגישה מושפלת. תשע מאות תשעים ותשעה מתוך אלף בני אדם מתים בגלל רדיפה אחרי התאוות (הרמב"ם). המצווה הראשונה בתורה (פו"ר) תלויה בשלום בית.
ט – טהרה
כשתחשבו מחשבות טובות זה על זה, תזכו לטהרת הלב (עפ"י מסילת ישרים). הטהרה מביאה לאחדות. שמירת הטהרה שוברת את השגרה ומחדשת את הקשר בין בני הזוג. התפללו לטהרת הלב ובכך תזכו להתחדשות.
י – יחס
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). הדבר שאשתך רוצה ממך יותר מכל הוא יחס טוב. צריכים להיזהר מאוד לא לומר מילים פוגעות. אשתך היא אשתך ולא אמך - מאמא מקבלים ולאישה נותנים. בדרך כלל בתחילת הנישואין בעלך רוצה ממך יחס חם כמו מאמו - קבלי זאת.
כ – כבוד
אפילו יהיו למלך מיטה של זהב ובגדי יקר לישון בהם, והמלכה תכין לו מיטה מתוקנת מאבנים, יעזוב את שלו ויישן במה שהיא תכין (זוהר הקדוש). תן הרגשה תמידית לבן זוגך שהוא אצלך הראשון וקודם לכל עיסוקיך. לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו.
ל - לקיחה ונתינה
כשם שצריכים לדעת לתת, צריכים לדעת לקבל. כשאתה נותן לבן זוגך, תן בעין יפה ובפנים מאירות. לפני שאדם מתחתן הוא נוטה לאנוכיות, כי הוא לבד, ואין זה משתנה ברגע אחד. אל תיקחו מבן הזוג שום דבר בכוח.
מ – מחמאות