מאמרים · ויקרא את שמם אדם
[עפ"י מה שכתב הרב אפרים עובד שליט"א בהקדמת ספרו האושר שבנישואין]
אמרו חז"ל (יבמות סג.) "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב). וצריך להבין מדוע לפני הנישואין אינו אדם?
בכדי לבאר דבר זה עלינו קודם להבין דבר נוסף, בתורה נאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), הרי שהאדם מורכב מגוף ונשמה, וא"כ קשה, מדוע הוא נקרא "אדם" (מלשון אדמה) על שם הגוף שהוא הטפל, ולא נקרא על שם הנשמה הרוחנית שהיא העיקר?
כתבו הראשונים על שם "אדם" שהוא גם מלשון "אדמה לעליון", והיינו שתכלית בריאת האדם היא לעלות מהגוף והחומריות ולהדמות לקב"ה. ובמה אדם נדמה לקב"ה? כבר פרשו לנו חז"ל "ולדבקה בו" במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, שהרי השם יתברך ברא העולם הזה והעולם הבא כדי להיטיב לנו, שהרי אינו צריך אותנו.
וכתב הרמח"ל (דרך ה' ח"א פ"ב) שבכדי לזכות להדבק בקב"ה לעתיד לבוא, צריך להדבק במדותיו בזה העולם, וכמו שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם (במדותיו) חיים כולכם היום" - ליום שכלו ארוך. ונמצא לפי זה שמהות האדם להדמות לעליון במדותיו, ועיקר הדבקות במדותיו של רחום וחנון וגומל חסדים זה בעיקר לאחר הנשואין שאז יש לו אשה שצריך להיטיב לה יום יום, כל זמן שנמצא עמה, מה שאין כן לפני הנשואין שבדרך כלל אינו נותן אלא נוטל, ואף שנותן הוי נתינה זמנית ולא תדירית יום יום.
והנה השם יתברך ברא את האשה שהיא בטבעה צריכה לקבל מבעלה כל הזמן, וכמו שכתוב בקדושין (דף מא.) דאמר ריש לקיש: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו", ופירש רש"י משל הוא שהנשים אומרות על הבעל כל דהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה. ולכן האשה מוכנה להתקדש אף בשווה פרוטה, ואפילו למוכה שחין, כי היא צריכה לקבל חמימות מבעלה.
וכתב הגר"א דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו חלק א' בקונטרס החסד), שמטרת בריאת האדם שיהא נותן ולא נוטל, וכתב (שם בפרק ו') שזו תכלית הנישואין, לתת ולהעניק זה לזה ועל ידי זה אוהבים זה את זה. וכן לפרות ולרבות ולהעניק ולתת לילדיו, ולכן צריך להרבות בילדים.
ונאמר: "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו" (איכה ג, כז), ופירשו חז"ל (איכה רבה ג, ט), שזה "עול אשה", והיינו שהוא עול כיון שצריך להיטיב לאשתו, לכבדה, להעניק לה ולוותר לה על ידי שבירת מדותיו. אבל זהו עול טוב כמו שכתוב "טוב לגבר", שעל ידי זה זוכה להיות אדם שדומה לעליון, וזוכה לעולם שכלו ארוך.
ולכן צריך לשאת העול בנעוריו ולא אחר זמן רב, כדי שיתרגל בזה מנעוריו. וכתוב "טוב לגבר" ולא טוב לאיש, כי בזה צריך להיות גבר על דרך אומרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו (אבות ד, א), שאם לא יכבוש את יצרו לא יוכל לעמד בעול זה, כי יחשוב רק על עצמו, ולא על אשתו.
ובגמרא (סוטה יז.) דרש רבי עקיבא: "איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן", ופרש רש"י שכינה ביניהם שהרי חילק את שמו ושכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה, לא זכו אש אוכלתן, שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
ויש לעין מה הכונה "זכו" ובמה תלויה זכות זו. ולפי מה שכתוב לעיל יש לפרש "זכו" מלשון כי זך וישר הוא, דהיינו זכוך המדות. שאם האיש והאשה זככו עצמן וכל אחד חושב להיטיב לשני ולותר מנוחיותו למען השני הם דומים לשכינה שנדבקים במדותיו ולכן שכינה ביניהם. אבל אם לא זכו אלא כל אחד חושב רק על עצמו אינם דומים לשכינה והשכינה מסתלקת מביניהן ונשאר ביניהן אש המחלקת, רחמנא ליצלן.