הנהגות · תקשורת
מומלץ להקדיש זמן פנוי ומתאים, במיוחד לצורך שיחה עם האשה פנים אל פנים, ורצוי מאוד לנתק את הטלפונים בזמן זה.
כבר כתבנו לעיל שאחת מתכונות האשה היא הדברנות והפטפטנות, ועל הבעל להבין, שאם הקב"ה יצר באשה טבע של דַּבְּרָנִית - בהכרח שצריך שיהיה גם "כלי" שאליו תוכל לשפוך את כל דיבוריה. ולכן עליו להתאזר בסבלנות, ולהאזין בתשומת לב לכל סיפוריה וּפִטְפּוּטֶיהָ של אשתו.
בשנה הראשונה הבעל חייב לשוחח ולהקשיב הרבה לאשתו (לא שייך בזה איסור "לא ירבה שיחה עם האשה", וגם לאחר השנה הראשונה על הבעל לשוחח ולהקשיב לאשתו ולתת לה את מלא תשומת הלב, אך בשנה הראשונה דבר זה נצרך ביותר). יש לקבוע לפחות סעודה אחת משותפת ביום.
עליך לדבר עמה ב"שפה שלה" (שפת הרגש והדמיון). יש להתחשב בצד הרגשי שלה, ולהיזהר מאוד שלא לפגוע בה, אפילו לא בצחוק או בחשש רחוק, כי גם אם כלפיך אין באמירה או במעשה זה כלום, פעמים רבות האשה עלולה להיפגע מכך עמוקות, ולאחר מכן קשה יהיה מאד לרפא פצעים רגשיים אלו (אונאתה קרובה, ודמעתה מצויה).
הבעל חייב להקדיש לאשתו תשומת לב מרובה והקשבה לכל צרכיה הנפשיים והגופניים בכל עת הצורך, עד שיגיעו למצב של "והיו לבשר אחד". איש ואשה נמשלים ליד ימין ויד שמאל באותו הגוף. מה שכואב לה בעצם כואב גם לי. ומה שטוב לה זה טוב גם לי. כמו המעשה הידוע בגאון ר' אריה לוין זצ"ל, שהגיע עם אשתו לרופא ואמר בכאב: "אדוני הרופא הרגל של אשתי כואבת לנו", וזוהי דרך המוכרחת לו לאדם, שיכאב בכאבה של אשתו, יתעצב בעיצבונה, וגם ישמח בשמחתה.
לפעמים צריך לדבר אפילו שעות כדי להבין מה מרגישה האשה ומה היא חושבת. האשה צריכה לדעת שהבעל מרגיש אותה. למשל אם האשה קבלה נזיפה או צעקות בעבודה, באותה שעה זקוקה לבעל שיבין אותה וישמע וירגיש אותה. היא לא מעוניינת בעצות מה לעשות. זה בדיוק כמו שמתו מוטל לפניו, ואם חלילה הבעל לא ישמע, היא תלך למקום אחר להשמיע...
אשה אחת באה לבעלה והתלוננה על בעיה מסויימת. הבעל ניסה לתת לה כל מיני פתרונות אך היא לא הסכימה לקבל, עד שהבעל כעס ואמר לה: אם את לא שומעת ולא מקבלת את הצעותי, אז בשביל מה באת אלי?! הוא לא השכיל להבין שהיא רצתה רק שישמע ויהנהן בראשו, ישתתף בכאבה ויאמר לה כמה מלים של רגש. אחרי שבאמת שמע והשתתף בצערה, יכול לומר לה שהדבר נגע ללבו, ולכן הוא מייעץ לה שתעשה כך וכך.
כשאשתך עצובה עליך לנסות לפייס אותה ולא לחכות שתירגע לבד.
צריך להשתדל ללמוד ולהכיר את נפש האשה, וכן מה מועיל לה ומשמח אותה, ומה מפריע ומציק לה (גם אם זה לא לטעמך). וממילא, לתת לה מה שהיא רוצה באמת, ולא מה שאני רוצה בשבילה.
הבעל צריך לשתף את אשתו בחוויות שעברו עליו (ויש להמנע מלשון הרע, מחלוקות וכד'). וכן צריך להראות הקשבה ואכפתיות לחוויות שהיא מספרת.
בספר "קול חוצב" (עמ' 82) מובא מה שסיפר רבי אברהם טוקר לגרש"מ שבדרון זצ"ל: הלכתי אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לשוחח עמו על נושא חשוב. הרבנית פתחה את הדלת והתנצלה: "הרב לא בבית, אך הוא אמור לחזור בקרוב, ואתם יכולים להמתין לו כאן בבית". לאחר זמן קצר הגיע הרב ואני קמתי וליוויתי אותו עד שהתיישב ליד השולחן. הרבנית נכנסה עם כוס תה, הניחה את הכוס לפניו והתיישבה לידו.
גאון ישראל פתח בשיחה עם הרבנית. הוא החל לספר לה כל מה שעבר עליו מהרגע שיצא מהבית לפני כשעתיים עד ששב, וכך אמר:
"כשיצאתי מהבית השגתי את קו 21 ועליתי אליו. נסעתי עד רחוב הנביאים, שם ירדתי. עליתי את העלייה שב"ה לא היתה קשה עלי באופן מיוחד. המשכתי בכיוון רחוב שטראוס עד שהגעתי לביתו של הרב פינקל ראש הישיבה. נכנסתי לביתו ושם נתנו לי לשבת על כסא נמוך, לאחר כמה רגעים נכנס יהודי שסיפר שהוא מדרום אמריקה, ושאל אותי איך קוראים לי, אמרתי לו: "אברמסקי", האיש הגיב: השם שלך יותר גדול ממה שאתה נראה. השבתי לו: נכון, אני יודע".
הרב סיפר את כל תוכן השיחה עם ראש הישיבה, ואח"כ סיפר עוד: "כשעמדתי ללכת אמר לי ראש הישיבה: "אני אלווה אותך עד האוטובוס", אמרתי לו: "אם כן, לא אבוא לכאן יותר"... "טוב, אלווה אותך רק עד הכביש", אמר הרב פינקל. עניתי לו: "אם תלווה אותי עד הכביש יהיה לי צער". אמר לי ראש ישיבת מיר: "אלווה אותך עד היציאה מהבית ולא יעזור לך כלום"!
כך סיפר הרב אברמסקי זצ"ל ונשא ונתן עמה בקצרה על כל מה שעבר עליו, והכל בתכלית הפשטות. משסיים, קמה הרבנית ממקומה, שבה למטבח והשאירה אותי לשוחח עם הרב.
הגאון פתח לעברי ואמר: "אברהם, לימדתי אותך לקח ומוסר השכל, כשאתה חוזר הביתה תספר כל מה שעבר עליך, גם כדי לעניין את רעייתך, וגם כדי להראות לה שאתה מעוניין שתדע מה עובר עליך". הרב שבדרון זצ"ל התפעל מהסיפור ואמר: "רואים שהשכינה שרויה ביניהם".
יש להימנע מלהרבות לספר בפניה חוויות שליליות או מצערות שעבר. להשתדל שלא לאכול או לשתות לבד, בלא להציע לה לאכול עמו.
על הבעל לבטא כלפי אשתו אהבה וגעגועים בפה מלא, מדי פעם ובזמנים המתאימים.
אשה אחת אמרה לבעלה: למה אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי? אמר לה הבעל: אמרתי לך כבר פעם בחתונה, אם יהיה שינוי אני אודיע לך!
יש לשמור על אמינות וגילוי נאות בין בני הזוג, ליצור שקיפות ככל שניתן בענייני הכספים (חשבון משותף) ובכל שאר העניינים. חובה לשתף את האשה בהחלטות הנוגעות לשניכם. לכן אין להחליט לבד ואח"כ לבוא אליה עם עובדה מוגמרת.
כדאי לצאת לטיול רגלי מידי פעם בערב (רצוי להקדיש לזה זמן קבוע כגון ביום מסוים בשבוע). עליך להתלוות לאשתך במקום הצורך (כמו לקניה גדולה או ביקור חשוב אצל הרופא וכד').
השתדל למלא כל חפצה, בתנאי שאינו נוגד את ההלכה. צריך להתחשב ולפעמים להתבטל לדעתה בדברים שהיא מבינה בהם יותר, ובפרט בענייני סידור הבית והריהוט.
ככל שנוותר יותר בעניינים הגשמיים כפי רצון האשה, כך יהיה לנו קל יותר לבקש ממנה בעתיד לוותר ולבוא לקראתנו בעניינים העקרוניים והחשובים לנו באמת.
יש למעט בבקשות ובדרישות כמה שרק אפשר. אך גם אם מבקש משהו לצורכו, ישתדל להסביר לה זאת באופן שיובן שבסופו של דבר זוהי גם טובתה שלה (לקנות רכב כדי שיוכל להגיע מהר יותר הביתה בכדי לעזור לה).
ישתדל מאוד שלא להתערב בענייני האשה (בישול, כביסה, ריהוט, סדר וכד') בתחום הבית. אך יחד עם זאת, לא להיות אדיש, אלא לגלות שיתוף פעולה ואכפתיות, לחזק את החלטותיה, ולפשוט את ספיקותיה כאשר היא מתייעצת עמך (ולא לומר תשובה סתמית כמו: "תעשי מה שאת רוצה").
לא לנסות "לאלף" את האשה, או להנהיג שתלטנות ואֵימה יתירה בתוך ביתו, האיש צריך להיות בגדר מלך ולא של רודן ח"ו, כי רק אם יתנהג כראוי יזכה שיתקיים בו: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". כי האמת שבטבעה, חן אשה על בעלה, ורוצה להתרפק ולהישען עליו, וכן שיחליט בעבורה ויפשוט את ספיקותיה. אולם, יש לבנות הנהגה זו בחכמה ובמתינות, שזה יבוא מצידה וברצונה המלא.
אצל האשה הרגש הוא העיקר, ולפעמים גובר הוא על השכל, ולכן היא מאוד רגישה ונפגעת בקלות. ובגמרא (ב"מ נט.) אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (יזהר שלא לצער את אשתו), שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה (פורענות קרובה לבוא עליו). ומעשה (כתובות סב:) ברב רחומי שהיה לומד תורה במקום רחוק, והיה מגיע לביתו פעם בשנה בערב יום הכיפורים. פעם אחת, בערב יום כיפור, הוא נמשך בלימודו והתאחר ללכת לביתו. אשתו המתינה לו בקוצר רוח וכשראתה שהוא אינו מגיע היא היתה עצובה ודמעה מלוחה נשרה מעינה. באותו זמן רב רחומי היה יושב ולומד תורה ומכח אותה דמעה שציער את אשתו שלא בא, קרס עליו המבנה והוא מת מיד. כי מי שמצער את אשתו, גם אם הוא חושב שהוא עסוק במצוה, הרי הוא משחק באש ששורפת ומזיקה בלי הבחנה.
ועוד אמרו חז"ל בגמרא (נדה לא:), שהאדם צריך להזהר ביותר, שלא לפגוע ולהעליב את אשתו, משום שאם האיש נעלב, ממהר הוא להתפייס, ואולם אם אשה נעלבת - קשה לפייס אותה אחר כך. מדוע? מפני שכל אחד קיבל את התכונה שממנו הוא נברא: האדם שנברא מהעפר - יש לו גם את התכונה של העפר, שאפילו אם תפגע ותעשה חור בעפר - אחרי כמה רגעים, העפר יסתום את החור כלא היה, וכך גם האיש, שאפילו אם הוא נפגע, בכל זאת הוא ממהר לשוב להתפייס ולמחול, כאילו לא היה כלום.
אולם האשה, שנבראה מהעצם (מהצלע של האדם), קיבלה גם את התכונה של העצם: שאם נעשה חור בעצם - לעולם לא נוכל להחזירה למצב הקודם, העצם היא חומר קשה, וכל פגיעה בה - נחקקת לנצח! כך גם תכונת האופי של האשה: היא ממהרת מאד להפגע, וכל דבר קטן - נחקק בה לנצח, ואחר כך קשה להחזיר זאת למצב הקודם, וגם אם היא באמת מתפייסת ומוחלת לעולם נשאר רושם הפגיעה.
מספרים על אשה אחת שבחצר ביתה היה עץ גדול ועתיק יומין, שעל גזעו היו נעוצים עשרות מסמרים, והיו בו גם מאות חורים ונקבים. כאשר שאלו אותה על מה ולמה ישנם חורים ומסמרים הנעוצים בגזע, היתה משיבה שבכל פעם שבעלה פוגע בה ומעליב אותה, היא יוצאת אל החצר ונועצת מסמר בגזע, וכאשר בעלה מפייס אותה היא לוקחת צבת ומוציאה מהגזע את המסמר, ובכל זאת למרות שבעלה פייס אותה, עדיין נשאר בגזע רושם בדמות נקב מכוער, לכן עדיף שלא לפגוע כלל (מובא בפרק השביבים עמוד 293).
חייך תמיד ודבר ברכות ובנעימות עם אשתך. אין דבר שגורם לאשה להיות עצבנית ומתוחה כמו בעל עצבני.
מסופר על רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שפעם אחת יצא מביתו בלוויית אחד ממקורביו. הם ירדו במדרגות ופסעו לעבר הרכב כשלפתע נעצר הרב ואמר: "אוי, שכחתי משהו בבית!", ומיד נכנס חזרה לבניין בו הוא גר. הוא עלה שוב את כל המדרגות, פתח את דלת הבית ואמר לאשתו: "להתראות!"...
אותו אדם שהיה עם רבי אהרן באותו זמן סיפר, שהחיוך הקורן שעלה על פני הרבנית לא ישכח מליבו לעולם!
כן, למרות שהרב והרבנית לא היו מצויים בשנת נישואיהם הראשונה, הקפיד רבי אהרן מאוד בכבודה וברגשותיה של אשתו. וגם כשידע בבירור שהיא תסלח על שכחתו החד פעמית לומר לה "שלום" בצאתו מן הבית, כי היא יודעת שטרוד הוא בלימודו ובעול התלמידים והישיבה, לא ויתר ונהג כפי שנהג.