דרשות לאירוסין ושבע ברכות · לשבע ברכות
אחת משבע הברכות שמברכים תחת החופה היא "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם". וצריך להבין איזו שמחה מיוחדת היתה בזיווג של אדם הראשון עם חוה אשתו, שאנו מברכים את הזוג הצעיר שיזכו גם הם לכך?
נאמרו על כך כמה תירוצים:
א. הרבה בני זוג חוששים שאולי הם לא בחרו באדם הנכון להקים אִתו את ביתם, ואולי אין זה זיווגם האמיתי. וספק זה גורע משמחת הנישואין, וכמו שאמרו חז"ל שאין שמחה כהתרת הספיקות. לכן אנו מברכים את הזוג הצעיר שיהיה זיווגם כמו הזיווג הראשון, שלא היה להם שום ספק שזה זיווגם האמיתי, משום שלא היתה להם שום אופציה אחרת.
ב. ידוע הדבר שהדאגות שיש לאדם (אם בעניין פרנסה או בכל דבר), ממעיטים את השמחה ומפריעים לשלום הבית. אך "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין" (סנהדרין נט:), כלומר אדם הראשון וחוה אשתו היו נטולי דאגות, ואנו מברכים את הזוג הצעיר שחייהם יתנהלו "על מי מנוחות" בלא צער ויזכו לששון ושמחה.
ג. רוב המחלוקות בין איש לאשתו מקורם בגאווה והתנשאות שכל אחד מהם חושב שהוא מיוחס וחשוב יותר, אולם אדם הראשון ואשתו היו שניהם יצירי כפיו של הקב"ה ולא היה להם להתגאות האחד על השני.
ד. אפשר ליישב עפ"י המעשה הידוע עם רבי אריה לוין זצ"ל, שהגיע עם אשתו לרופא ואמר בכאב: "אדוני הרופא הרגל של אשתי כואבת לנו". והיינו שהרגיש באמת ובתמים שאשתו כגופו. וכמו שאם אדם חתך בטעות את יד שמאל הוא לא יאשים ויעניש את יד ימין כי היא חלק מגופו ואם יעשה כן ירגיש הוא בצער, כך האדם צריך להתייחס אל אשתו, וגם אם היא עשתה לו משהו לא יתנקם בה ויעניש אותה כי אם הוא יעשה כן הרי שהוא פוגע גם בעצמו.
וזה למעשה מה שהיה עם אדם הראשון ואשתו בגן עדן, שלפי הקבלה הם נבראו בגוף אחד (כמו תאומים סיאמים) ואח"כ הקב"ה ניתח אותם והפריד ביניהם, ולכן קרא האדם לאשתו "אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זאת", כדי שיזכרו בני האדם שהאשה היא חלק מהאיש, ויתנהגו האחד כלפי השני כאילו הם גוף אחד, ולא יצערו האחד את השני, ואז יהיה שלום ביניהם.
ולפי זה מובנת הברכה, שכמו שהיו שמחה, אהבה ושלום בין אדם וחוה אשתו קודם שנפרדו לשני גופים, כך ישמחו הרעים האוהבים כאילו הם גוף אחד, ואז יהיה שלום ביניהם, וכשיש שלום אמיתי ממילא יש גם שמחה.