אור ברסלב
עושה שלום דרשות לאירוסין ושבע ברכות

עושה שלום

דרשות לאירוסין ושבע ברכות

מאמרים

קשה כקריעת ים סוף

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. (פסחים קיח.)

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. (סנהדרין כב.)

האם לקב"ה, שהוא כל יכול, היה קשה לבקוע את ים סוף? וודאי שלא! כמו כן, זה פשוט שלקב"ה לא קשה לפרנס את הבריות ולזווג זיווגים, א"כ יש להבין מה כוונת הביטוי "קשה כקריעת ים סוף"?

התשובה היא, שבאמת מצד הבורא יתברך לא היה שום קושי בקריעת ים סוף (שעשה תנאי עם הים מששת ימי בראשית שיקרע בשביל עם ישראל), וגם לא קשה לו לפרנס את האדם (שהרי בראש השנה נקצבים מזונותיו של האדם, ובטרם נולד האדם כבר נגזר עליו אם יהיה עשיר או עני), וגם לא קשה לו לזווג זיווגים (שהרי ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין בת פלוני לפלוני). אלא כל הקושי הוא רק על האדם עצמו!

כאשר עמדו בני ישראל על שפת הים, ופחדו מהמצריים הרודפים אחריהם, וצעקו אל משה רבינו וטענו: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ...", הם עוררו על עצמם את המקטרגים שטענו שבני ישראל אינם ראויים שיקרע להם הים, לפי שהללו (המצריים) עובדי עבודה זרה, והללו (בנ"י) עובדי ע"ז, נמצא שבני ישראל בעצמם הפכו את קריעת ים סוף לדבר קשה.

והוא הדין גם בכל הנוגע למזונות ופרנסה, שהאדם חי במחשבה מוטעית של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", גורם לעצמו קטרוג, ומזונותיו מגיעים אליו בטורח ובקושי. וכן גם לעניין הזיווג, אם האדם אינו סומך על הקב"ה שיסדר לו את הזיווג המתאים לו ביותר בעתו ובזמנו, אלא תולה בעצמו, וטורח ומשתדל מעבר למה שצריך, גורם לעיכוב בזיווגו, וגם יכול "לזכות" לאשה רעה שאינה משורש נשמתו. וכן דרשו: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו), אם הוא בגדר של "מוצא אני" - שסומך רק על עצמו ולא על הקב"ה - יזכה ל"מר ממוות", אך אם תולה בקב"ה, ומשליך עליו יהבו, עליו נאמר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מה' " (משלי יח, כב).

לסיכום: אם האדם בוטח בעצמו ולא בקב"ה, אזי הוא מושך עליו דינים וקטרוגים, וגורם לעצמו קשיים מרובים. אך אם הוא בוטח בקב"ה שיסדר לו את כל העניינים על הצד הטוב ביותר, הוא מושך על עצמו חסדים, והכל אצלו יתנהל על מי מנוחות, מתוך נחת ושלווה.

 לגבי הקשר בין זיווג לקריעת ים סוף, אומרים העולם שכמו שהים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ למים, והתקדם בתוך הים עד שהמים הגיעו לחוטמו, ורק אז באה הישועה, כך גם לעניין הזיווג - ככל שהבחור עם אף יותר גבוה, כך מעכב הוא יותר את הישועה מלהגיע.

 האגור כתב, שהקשר שבין קריעת ים סוף עם הפרנסה והזיווג הוא כך: כשפרעה והמצריים רדפו אחרי בני ישראל, נאמר בתורה: "וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' " (יד, י) - בפני בני ישראל עמדו כמה ברירות:

א. לצאת למלחמה נגד המצריים.

ב. לברוח למדבר.

ג. להרים מטפחות לבנות, להכנע ולחזור למצרים.

אבל על האפשרות שהקב"ה יעשה להם נס והים יקרע להם, על זה הם לא חשבו. והישועה באה דווקא מהכיוון שעליו לא חשבו כלל.

כמו שבקריעת ים סוף הישועה באה מהכיוון הבלתי צפוי, כך גם הפרנסה והזיווג של האדם מגיעים מהכיוון הבלתי צפוי - אדם קם בבוקר, חושב ומתכנן, מאין אביא את לחמי, ואם יתבונן, יראה שלבסוף הפרנסה הגיעה מכיוון שהוא כלל לא ציפה, הוא רץ לפה והיא הגיעה משם... על זה נאמר: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא).

וכן גם לגבי הזיווג, הרבה פעמים חושב האדם על כיוון מסוים ולבסוף זיווגו מגיע מכיוון בלתי צפוי.

בעניין הקשר בין קריעת ים סוף, פרנסה וזיווג ומה הקושי המיוחד שיש בהם?

הקב"ה התנה עם הים עוד מששת ימי בראשית, שיקרע בשביל עם ישראל, איך אמר הים לקב"ה: איך אדע מי הם בני ישראל? אמר לו הקב"ה: אל תדאג, אני אראה לך. והחל להראות לו את הנשמות של כל מי שעתיד לעבור בים: זה שמעון, וזה יוסי, זו חנה...

אולם כשהגיעה השעה והים היה צריך להיקרע, הוא סרב לכך בתוקף. הוא נשאל מדוע, הרי היה הסכם! אמר הים: לא את אלו הראה לי הקב"ה, הללו אינם בני ישראל! מה קרה? הים ראה את הנשמות של בני ישראל, קודם שבאו לעולם הזה, אז היו נשמות קדושות וטהורות, אבל כאשר הנשמות האלו ירדו לעולם והתלבשו בגוף, הן עשו עבירות (שנאמר עליהם הללו עובדי עבודה זרה), התלכלכו, ונראו אחרת. לכאורה, היה קשה לשכנע את הים שאלו אותן נשמות של בני ישראל, שראה בששת ימי בראשית לפני שחטאו.

לגבי הפרנסה נאמר: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז.), ואיך האדם נראה בראש השנה? צדיק תמים, מתפלל בכוונה עצומה, וכולו אומר רוחניות ויראת שמים טהורה. רואים אותו המלאכים, מתפעלים ממנו, עולים למעלה וממליצים עליו לפני הקב"ה, ומבקשים שיתן לו שנה טובה ומתוקה עם פרנסה טובה. הבקשה מתקבלת, מתוּיקֶת במקום הנכון, עם תמונתו של זה האדם הצדיק מראש השנה. אולם כאשר באים לתת לו את המענק, מחפשים אותו ולא מוצאים, המלאכים אינם מזהים אותו, כי מיד אחרי יום הכיפורים הוא חזר לסורו וכבר אינו אותו הצדיק שהיה בראש השנה, וקשה לשכנע את המלאכים שזהו אותו האדם שגזרו עליו שנה טובה ופרנסה טובה.

וכך גם בעניין הזיווג: אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני (סוטה ב.), אותן נשמות כבר נפגשו בעולם הנשמות, כבר קודם בואן לעולם, אך כאשר הגיעו לכאן, הם לא נשארו צדיקים כמו שהיו קודם ביאתם לעולם, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), לכן כאשר הם כעת נפגשים, אינם מזהים זה את זו, וקשה להם להחליט אם זה הזיווג שנקבע משמים.

שירת מרים

שלמה המלך, החכם מכל האדם, שהיו לו כאלף נשים, מסתמא ידע איך לדבר, להחמיא ולשבח את האשה, ואכן בשיר השירים בין שאר מילות האהבה אנו מוצאים את השבח הבא: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים... לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (שה"ש א, ח- ט).

אם בימינו בעל יאמר לאשתו: "את היפה בנשים, בעיני את דומה לסוס, ולא סתם סוס, את דומה לסוס של אבו מאזן". במקרה הטוב אשתו תיעלב מהמחמאה המקורית, ובמקרה הפחות טוב הוא יעוף מהחלון וינחת על שושנה בין החוחים...

אלא שברור שפסוק זה אינו כפשוטו, ואפשר לבארו על פי שירת מרים (שמות טו כ-כא) שם נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם". אך קודם יש לשאול על כך כמה שאלות:

א. מה שאלו הנשים את מרים ומה ענתה להן ?

ב. למה נאמר "ותען להם" בלשון זכר, ולא "להן" בלשון נקבה?

ג. מדוע מרים חוזרת על מה שאמר משה רבינו: "אָשִׁירָה ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שם בתחילת השירה)?

שמעתי שמבארים שבאמת היתה כאן שאלה מצד הנשים: הרי גם הן יצאו ממצרים ביחד עם האנשים, גם הן טעמו טעמה של גלות, וגם הן חשו ביציאה מעול השעבוד. אולם לגבי התכלית של יציאת מצרים לא דמו הנשים לגברים, שהרי כל מטרת היציאה ממצרים היתה כהקדמה והכנה לתכלית העיקרית שהיא קבלת התורה.

כאשר הציעה מרים לבנות ישראל לצאת בתופים ובמחולות, לשיר ולהלל לה' יתברך ויתעלה על כל הטוב, הנסים והנפלאות שעשה לעמו, תמהו על כך נשים חכמניות בטענה שמאחר שהן פטורות מתלמוד תורה, ותפקידן הוא לשאת בעול הבית וגידול הילדים, מה להן לצאת במחול על יציאת מצרים שהיא דבר טפל, בעוד שאין להן שייכות לתורה שהיא הדבר העיקרי ועוד הרי במצרים הן היו צריכות לעבוד ולעמול, לסדר ולנקות, לבשל ולאפות, וגם כעת עליהן לדאוג ולעשות את כל זאת, א"כ על מה השמחה הגדולה

על טענות אלו "ותען להם מרים" - היא אמרה להן להתבונן, "סוס ורוכבו רמה בים", הרי לא רק את רוכבי מצרים הטיל ה' לים, אלא גם את הסוסים שהובילו את המצריים.

ולכאורה, המצריים הרשעים, באמת הגיע להם למות, אך מה אשמים הסוסים המסכנים אלא שהסוסים סייעו בידי רוכביהם המצריים לרדוף אחרי בני ישראל, ולכן הם נידונו כמותם.

ואם במידת פורענות כך, שהמסייע דינו כמו המבצע, כל שכן במידה טובה שהיא מרובה ממידת פורענות, שהמסייע בדבר מצוה נחשב כאילו הוא בעצמו עשה את המצוה.

לכן אמרה להן מרים: אתן הנשים הצדקניות המסייעות לבעליכן בלימוד התורה וקיומה, שכרכן בתורה מרובה בדיוק כמו בעליכן שלומדים תורה, לכן נאמר "להם" בלשון זכר, שאף הן כמו בעליהן, וא"כ גם הן צריכות לשמוח ולצאת במחול כמו האנשים (מה גם שמרים לקחה דוקא תוף, כי זהו כלי נגינה שאי אפשר לנגן בו מנגינות, אלא הוא כלי ליווי, והוא גם מסייע לשאר הנגנים לשמור על הקצב הנכון, ובזה רמזה לנשים שעליהן ללוות את בעליהן ולסייע להם).

ולפי זה מתבאר ששלמה המלך מדבר על האשה הצדיקה ששולחת את בעלה ללמוד תורה, ועושה הכל כדי להסיר ממנו את כל הטרדות כדי שיהיה לבו פנוי ומיושב ללימוד התורה. ומכיוון שהיא מסייעת לו התורה שלו נחשבת שלה (ובכך היא דומה לסוס שסייע לרוכבו המצרי ונדון כמותו).

וכן מצינו עם רבי עקיבא שרחל אשתו שלחה אותו שילמד תורה מחוץ לבית במשך עשרים וארבע שנה, וכשחזר עם עשרים וארבעה אלף תלמידיו, ואשתו נגשה אליו, אמר לתלמידיו: שלי ושלכם שלה הוא!

לשבע ברכות

אחת משבע הברכות שמברכים תחת החופה היא "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם". וצריך להבין איזו שמחה מיוחדת היתה בזיווג של אדם הראשון עם חוה אשתו, שאנו מברכים את הזוג הצעיר שיזכו גם הם לכך?

נאמרו על כך כמה תירוצים:

א. הרבה בני זוג חוששים שאולי הם לא בחרו באדם הנכון להקים אִתו את ביתם, ואולי אין זה זיווגם האמיתי. וספק זה גורע משמחת הנישואין, וכמו שאמרו חז"ל שאין שמחה כהתרת הספיקות. לכן אנו מברכים את הזוג הצעיר שיהיה זיווגם כמו הזיווג הראשון, שלא היה להם שום ספק שזה זיווגם האמיתי, משום שלא היתה להם שום אופציה אחרת.

ב. ידוע הדבר שהדאגות שיש לאדם (אם בעניין פרנסה או בכל דבר), ממעיטים את השמחה ומפריעים לשלום הבית. אך "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין" (סנהדרין נט:), כלומר אדם הראשון וחוה אשתו היו נטולי דאגות, ואנו מברכים את הזוג הצעיר שחייהם יתנהלו "על מי מנוחות" בלא צער ויזכו לששון ושמחה.

ג. רוב המחלוקות בין איש לאשתו מקורם בגאווה והתנשאות שכל אחד מהם חושב שהוא מיוחס וחשוב יותר, אולם אדם הראשון ואשתו היו שניהם יצירי כפיו של הקב"ה ולא היה להם להתגאות האחד על השני.

ד. אפשר ליישב עפ"י המעשה הידוע עם רבי אריה לוין זצ"ל, שהגיע עם אשתו לרופא ואמר בכאב: "אדוני הרופא הרגל של אשתי כואבת לנו". והיינו שהרגיש באמת ובתמים שאשתו כגופו. וכמו שאם אדם חתך בטעות את יד שמאל הוא לא יאשים ויעניש את יד ימין כי היא חלק מגופו ואם יעשה כן ירגיש הוא בצער, כך האדם צריך להתייחס אל אשתו, וגם אם היא עשתה לו משהו לא יתנקם בה ויעניש אותה כי אם הוא יעשה כן הרי שהוא פוגע גם בעצמו.

וזה למעשה מה שהיה עם אדם הראשון ואשתו בגן עדן, שלפי הקבלה הם נבראו בגוף אחד (כמו תאומים סיאמים) ואח"כ הקב"ה ניתח אותם והפריד ביניהם, ולכן קרא האדם לאשתו "אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זאת", כדי שיזכרו בני האדם שהאשה היא חלק מהאיש, ויתנהגו האחד כלפי השני כאילו הם גוף אחד, ולא יצערו האחד את השני, ואז יהיה שלום ביניהם.

ולפי זה מובנת הברכה, שכמו שהיו שמחה, אהבה ושלום בין אדם וחוה אשתו קודם שנפרדו לשני גופים, כך ישמחו הרעים האוהבים כאילו הם גוף אחד, ואז יהיה שלום ביניהם, וכשיש שלום אמיתי ממילא יש גם שמחה.

הקבלה בין שבע ברכות ליום השבת

בשלוש התפילות של שבת, תיקנו חכמים לומר נוסח שונה בכל אחת מהן: בערבית אומרים: "אתה קידשת", בשחרית אומרים: "ישמח משה", במנחה אומרים: "אתה אחד". אולם ביום טוב בכל התפילות אנו אומרים את אותו הנוסח: "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים", א"כ יש לשאול, על מה ראו חכמים לתקן נוסח שונה בתפילות השבת?

השל"ה הק' כתב (שבת, נר מצוה, כט): "ויש לומר, מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן, תקנו 'אתה קדשת' על שם הקידושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך 'ישמח משה', על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך תפילת מוסף על שם התוספות, שמוסיף החתן על כתובת הכלה, וכן על שם שמקריבים קרבנות כעין סעודת מצוה, ואחר כך 'אתה אחד', על שם שמתייחד החתן עם הכלה".

ועל פי מה שדימה השל"ה הק' את השבת לכלה, ואת תפילות השבת לשמחת הנישואין, אפשר לומר שגם שבע ברכות שיש בתפילות העמידה בשבת הן כנגד השבע ברכות שאומרים בנישואין ובשבעת ימי המשתה.

ומצינו גם שהנישואין מצילים את האדם בשבעה תחומים, שהרי אמרו בגמרא (יבמות סב:) אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי (1) בלא שמחה, (2) בלא ברכה, (3) בלא טובה, במערבא אמרי: (4) בלא תורה, (5) בלא חומה, רבא בר עולא אמר: (6) בלא שלום, א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה (7) אינו אדם, וכתב הקרן אורה שכנגן אותן שבע מעלות שמוסיפה האשה לאדם באמצעות הנישואין, תיקנו את שבע הברכות.

את אותן שבע המעלות מצינו גם ביום השבת:

א. שמחה - כל עניין השבת זה להתענג ולשמוח, וכן אנו אומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג".

ב. ברכה - כתוב: "ויברך ה' את יום השביעי". לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה".

ג. טובה - הקב"ה אמר למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" (שבת י:).

ד. תורה - "הכל מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל" (שבת פו:). ואמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה (ירושלמי שבת טו, ג).

ה. חומה - הכוונה שמירה (האשה שומרת את בעלה מן החטא), וידוע שמי ששומר את השבת, השבת שומרת עליו.

ו. שלום - בשבת מברכים איש את רעהו בברכת: "שבת שלום", וכן תיקנו להדליק נרות שבת משום שלום בית.

ז. אדם - דרשו חז"ל על הפסוק: " וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא), אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם (יבמות סא.), דהיינו רק מי שיהודי נקרא אדם ולא גוי, ובהלכות שבת נאמר שהמחלל שבת דינו כגוי, יינו נסך ושחיטתו פסולה נמצא שאינו אדם.

כמו כן מצינו עוד הקבלות בין השבת לעניין הנישואין:

א. מחילת עוונות - "שלושה כל עוונותיהם נמחלים: גר צדק, חתן ומי שעולה לגדולה" (ירושלמי ביכורים ג, ג). ולגבי שבת דרשו (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ט) "שומר שבת מחללו" - אל תקרי מחללו אלא מחול לו על כל פשעיו.

ב. הארת פנים - "מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה" (פרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז), ואמרו (ב"ר יא, ב): "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא דומה בשבת".

ג. אהבה - הבסיס לנישואין מוצלחים זה אהבה בין בני הזוג, ועל יום השבת נאמר בתפילה: "כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ".

ד. גאולה - "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים" (שבת קיח:), וכן הבעל והאשה ע"י מצות פריה ורביה שמורידים נשמות לעולם מזרזים את הגאולה שנאמר: "אין בן דוד בא - עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (יבמות סב.).

ה. שכינה - "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם" (סוטה יז.), ונאמר בזוהר הקדוש (עקב דף ערב:) שכאשר אומרים בקבלת שבת: "בואי כלה, שבת מלכתא", הכוונה לשכינה הנקראת "שבת", ו"מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים" (זוהר קורח קעט:).

ו. כ"ד תכשיטים - אמרו חז"ל שכאשר הקב"ה הביא את חוה אל אדם הראשון "קישטה ככלה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו" (ב"ר יח, א), וכן במסכת שבת יש כ"ד פרקים שמי שלומד אותם הוא נחשב כמקשט את שבת הכלה.

ז. כבוד - את השבת צריך לכבד שנאמר: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיה נח, יג), ודרשו (שבת קיג.): 'וכבדתו' - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, 'מעשות דרכיך' - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ומצינו דברים רבים שגזרו עליהם משום כבוד השבת. ולגבי חיוב האשה כלפי בעלה, וחיוב הבעל כלפי אשתו מצינו ברמב"ם שהדבר המשותף היחיד אותו הוא דורש משני בני הזוג גם יחד ברשימת הדרישות ההכרחיות לחיי נישואין מאושרים, הוא הכבוד. מהבעל דורש הרמב"ם: "שיהא מכבד את אשתו יותר מגופו" (אישות טו, יט). ומהאשה הוא דורש: "שתהא מכבדת את בעלה ביותר מִדַי" (אישות טו, כ).

ארבע פרשיות

ארבע הפרשיות האחרונות בתורה הן: נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, ואפשר ללמוד מהן כלל חשוב על שלום בית:

אם בני הזוג בגדר של "נצבים", כלומר שכל אחד מהם עומד איתן בדעתו, ואינו מוכן לוותר, אזי הנישואין שלהם הם בגדר "וילך", כמו שאומרים היום: "הלך עליהם", כי בקרוב הם ילכו לרבנות...

אולם אם הם בגדר של "האזינו", שהם מקשיבים האחד לשני, ובאים האחד לקראת השני, אז הם יזכו ל- "וזאת הברכה", שתהיה להם ברכה גדולה כי יהיה שלום אמיתי ביניהם.

מה' אשה לאיש

מסופר במדרש (ויקרא רבה ח, א): מטרוניתא (אשה חשובה) אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, וכמו שכתוב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מה הוא עושה? אמר לה: מזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני... אמרה לו: אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי, וכמה שפחות יש לי, ואני יכולה לזווגן בשעה אחת. אמר לה: אם קלה היא בעינייך קשה היא להקב"ה כקריעת ים סוף, הניחה והלך לו.

מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותם שורות שורות, אמרה להם: פלוני ישא פלונית ופלוני לפלונית וזיווגה אותם בלילה אחד. למחרת באו כל אותם עבדים ושפחות אצלה, זה מוחו נפצע, וזה עיניו שמוטות, וזה נשברה רגלו. אמרה להם: מה קרה לכם? השיבו לה כי לא היו חפצים זה בזו וזו בזה ואין הם מתאימים.

מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא. אמרה לו: רבי! אמת היא תורתכם, נאה משובחת היא, יפה אמרת כל מה שאמרת!

מעשה במלך אחד שנפגש פעם עם רב יהודי ושאל אותו מה הקב"ה עושה בעולמו? אמר לו היהודי את המדרש הנ"ל.

אמר המלך שאותה מטרוניתא לא הצליחה בכך משום שרצתה לשדך אלף זוגות ביום אחד, אבל אני אעשה זיווג אחד ואצליח, הוא יצא אל הרחוב וראה שם נערה ענייה יפת תואר, הוא כתב מכתב, שם בתוך מעטפה רשמית של המלוכה, ניגש לאותה נערה ואמר לה שאם היא תמסור את המכתב לשר האוצר היא תקבל ממנו עשרת אלפים זהובים.

למעשה המלך כתב לשר האוצר שלו, שהיה אלמן טרי שהוא מצווה עליו להתחתן עם האשה שתביא לו את המכתב הזה, לכבד אותה ולדאוג לה לכל מחסורה.

אותה נערה שהיתה בעלת חסד ומדות טובות, הלכה למסור את המכתב כמִצוַת המלך, אך לא רחוק מביתו של השר היא ראתה אלמנה זקנה שביקשה פת לחם להשקיט את רעבונה. הנערה ריחמה עליה, ואמרה לה שאמנם אין לה כסף וגם לא פת לתת לה, אולם יש לה מכתב מהמלך אל שר האוצר, ואם היא תמסור לו אותו תזכה בסכום רב, והיא מוכנה לוותר על כך ולתת לה את המכתב כדי שהיא תזכה בכסף ותוכל לצאת ממעגל העוני. ואכן, האלמנה המאושרת לקחה את המכתב ומסרה אותו לשר.

כעבור שבוע הוזמן המלך לחתונת שר האוצר שלו. המלך שמח לראות שהוא הצליח לעשות את השידוך המוצלח, והלך לשמוח בחתונת השר. כשהגיע לשם, ראה את שר האוצר שלו מחפש אחר פירות רכים ומבקש שיביאום אל אשתו. המלך התפלא ושאל את השר: "מדוע אתה מביא לה דווקא מאותם הפירות הרכים והפחות יפים? אמר לו השר: האשה ששלחת לי וציווית עלי לקחת אותה לאשה היא אכן אשה טובה מאוד, אולם היא זקנה ואין לה שיניים, לכן אני חיפשתי לשלוח לה דווקא מהפירות הרכים כדי שהיא תוכל לאכול וליהנות מהם. המלך התפלא מאוד, הרי שלח לו אשה צעירה, ולאחר חקירות ובירורים התברר כל המעשה, והודה בעל כרחו שמה' אשה לאיש, ועצת ה' היא תקום.

אם רוצים - יכולים

אשה אחת קמה צמאה בשתיים בלילה והלכה למטבח לשתות מים. היא הביטה מהחלון וראתה שהמחסן שלהם פתוח והאור שם דולק. היא העירה את בעלה ואמרה לו: "בוריס יש אצלנו גנבים במחסן, עשה משהו". בוריס קם מהמיטה, והתקשר למשטרה. במוקד ענתה לו שוטרת חצי רדומה, והוא סיפר לה שכעת נמצאים אצלו שודדים במחסן והוא מבקש שישלחו מהר ניידת לרחוב חרציצית החולות 24 לתפוס אותם. השוטרת אמרה: "כעת אין לנו ניידת כי כל השוטרים יצאו לטפל באירוע דחוף, אולי נוכל לשלוח ניידת יותר מאוחר...", בוריס אמר: "טוב בסדר, אני אנסה להסתדר לבד"!

אשתו שאלה אותו: "מה נעשה"? בוריס אמר לה להמתין מעט. לאחר דקה בוריס התקשר שוב למשטרה ואמר לשוטרת: "זה בסדר, כבר לא צריך ניידת, יריתי בהם!"

בוריס ירד מהר לכביש, ותוך עשרים שניות הגיעו שתי ניידות. בוריס כיוון את השוטרים למחסן והם תפסו את הגנבים. אחד השוטרים אמר לבוריס: "תגיד לי, אתה עושה מאתנו צחוק? חשבתי שירית בהם"! אמר לו בוריס: "ואני חשבתי שאין לכם ניידות!"

מכאן רואים שאם רוצים אז יכולים, וכמו שאומרים: "אין כזה דבר לא יכול, יש לא רוצה".

אם יש רצון, אפשר לפעול אף נגד הטבע, וכמו שמספרים על רבי זלמן מוואלוז'ין זצ"ל, שהיה חלוש מאוד, ובבית המדרש בו למד, חלק מהספרים היו בחדר אחר, והיתה שם ספריה גדולה שחסמה את המעבר, ובכדי להזיזה היה צורך בעשרה בני אדם. פעם אחת רבי זלמן למד בבית המדרש, והיה שם לבד, והזדקק לספר מסוים מהחדר השני, והזיז לבד את הספריה הגדולה כדי להגיע לשם.

כדי שבין בני הזוג יהיה שלום בית והשכינה תשרה ביניהם, על כל אחד מהם להשקיע, לעבוד על מדותיו, לוותר ולבוא לקראת הצד השני, וזה אינו קל, אבל אם רוצים - יכולים, ואם מחליטים - מצליחים, ואם עושים - זוכים.

מחילת עוונות

מובא בחז"ל: "שלושה כל עוונותיהם נמחלים: הגר, החתן ומי שעולה לגדולה" (ירושלמי ביכורים ג, ג). ובאמת שזה מובן וצודק שגר יזכה למחילת עוונות, שהרי הוא כמו בעל תשובה, אבל חתן ומי שנעשה מנהל גדול או להבדיל ראש ישיבה, מה הסברא שנמחלים לו עוונותיו?

והסביר הרשל"צ רבי יצחק יוסף שליט"א, שאחד הדברים הקשים של האדם, זה לצאת מהחופשיות והעצמאות שלו, ולקבל עליו עול של אדם נוסף ולחוות גם את האנכי של האדם הנוסף, ולא רק את האנכי הפרטי שלו עצמו.

וממילא הכל מובן, גר שהיתה לו חופשיות לחיות כגוי, שיכול לאכול מה שרוצה ולעשות כמעט כל מה שיחפוץ, והוא בכל זאת וויתר על הכל והגיע לעם המחוייב בתרי"ג מצוות, שהן למעשה הגבלות, ומוותר על האנכיות שלו. וכן חתן שעד עכשיו היה עושה מה שנוח לו, ועכשיו הוא צריך להשתתף עם בת זוגו על כל דבר בחיים, וזה עול אמיתי כמו שדרשו חז"ל (איכה רבתי פ"ג פכ"ד) על הפסוק (איכה ג, כז) "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", שזה 'עול אשה', רק שיש לזכור שעול זה טוב הוא, ובלעדי האשה אינו קרוי אדם ושרוי בלא שמחה ובלא חומה ובלא ברכה (יבמות סב:).

וכשהאדם מוכן לקיים את המצוה הזו של הנשואין, הרי שהוא מוותר על אנכיותו ובכך גורם שימחלו לו על כל עוונותיו.

וכן גם מי שעלה לגדולה, שרבותינו אמרו שאין זו גדולה אלא עבדות, שעכשיו הוא אחראי על הרבה אנשים, וצריך לשמוע את הצרות והבעיות של כולם ולנסות לפתור להם אותם, זהו ויתור על אנכיות, ולכן ה' מוחל לו על כל עוונותיו.

דרשה לחתן בן תורה

ישנם שני משחקים מאוד מוכרים שיש בהם מלך, הלוא הם השחמט והדמקה, אך הבדל גדול יש ביניהם: בעוד המלך שבדמקה יכול להתקדם ולאכול את היריב בצעדים גדולים, המלך שבמשחק השחמט יכול להתקדם בכל פעם רק צעד אחד קטן. למה?

והתירוץ הוא שהמלך שבשחמט היה מלך מתחילת המשחק ולא עשה שום דבר בשביל להיות מלך, הוא פשוט נולד לכך כבר בפס הייצור בבית החרושת. אך לעומתו המלך שבדמקה עבר תהליך קשה, ארוך ומייגע בכדי להיות מלך, לכן אחרי שעמל ויגע ועבר את כל המכשולים, ראוי הוא לכך שיוכל להיות יותר מכולם.

וכך גם החתן שלנו, שאמנם חז"ל אמרו על כל החתנים: "חתן דומה למלך", אולם (פלוני) החתן שלנו אינו מלך רק בגלל היותו חתן, אלא הוא עמל וטרח ויגע והתמיד בלימוד התורה הקדושה וכעת הוא תלמיד חכם, ואמרו חז"ל "מאן מלכי? רבנן", שבני התורה הם המלכים האמיתיים המולכים ושולטים על יצרם הרע.

דרשה לחתן בעל חסד גדול

ישנם בעלי חיים אשר הם טהורים ומותרים באכילה ויש גם כאלו האסורים באכילה. ואומרים חכמי המוסר שאותם בעלי חיים האסורים באכילה הם בעלי תכונות שליליות ומי שאוכל אותן יכול להיות מושפע מתכונותיהן הרעות.

אולם בין החיות הטמאות מצינו גם את החסידה, וכתב רש"י (ויקרא יא, יט) "ולמה נקרא שמה חסידה? לפי שעושה חסד עם חברותיה במזונות". ולפי זה החסידה היא בעלת מדות טובות, וא"כ קשה מדוע היא טמאה ואסורה באכילה? מתרצים שאומנם חסד היא מדה טובה עד מאוד, אבל החסידה עושה חסד רק עם חברותיה, ולכן היא טמאה, כי חסד אמיתי יש לעשות עם כולם.

ולפי זה החתן שלנו הוא קדוש וטהור שהרי הוא גומל חסדים עם כל אחד ואחד ותמיד עוזר לכולם...

כבוד האשה = פרנסה

חז"ל אמרו: "כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו" (ב"מ נט.). וידוע הדבר שחז"ל הקדושים לא המציאו כלום, אלא לכל מה שאמרו חיפשו ומצאו לכך רמז בתורה הקדושה, וא"כ יש להבין היכן רמוז בתורה שאם אדם יכבד את אשתו הוא יזכה לעושר?

הגר"א ברלנד שליט"א אמר שמצא לכך רמז בפרשת בראשית, שם מסופר שאחרי שאדם וחוה חטאו הם נענשו: אדם נענש: "בזיעת אפך תאכל לחם" - שהפרנסה שלו תהיה קשה, בטורח וביגיעה. וחוה נענשה: "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" - שתהיה תחת שלטון בעלה.

ואכן אם בעלה מתנהג עם אשתו כפי הקללה - כלומר ששולט בה ומתנהג כמו שליט ורודן, לא שואל לדעתה ולא מתחשב או מקשיב לה, ממילא מתקיימת גם בו הקללה שלו: "בזיעת אפך תאכל לחם".

אך אם הוא מוציא אותה מהקללה שלה - שלא שם אותה תחת שלטונו, אלא אדרבה מכבד אותה ומקשיב לה, מתייעץ אִתה ואף נותן לה שתמשול, שהיא תחליט וכו' - אז גם הוא יוצא מהקללה שלו, והשם נותן לו פרנסה בשפע בלי טרחה ויגיעה.

על זה סמכו חז"ל את דבריהם כשאמרו שעל ידי שהבעל מכבד את אשתו ולא נותן שתתקיים בה הקללה: "והוא ימשול בך", אז הוא זוכה לעשירות וניצל מקללת "בזיעת אפך". ודברי פי חכם חן.

הכרת הטוב

בגמרא (יבמות סג:) מסופר על רבי חייא שאשתו היתה אשה רעה שעשתה לו צרות ומיררה את חייו. ובכל זאת כאשר היה חוזר לביתו, היה מחפש לקנות לה משהו שראוי לה (ולא חבל תלייה), עוטף לה אותו בנייר עטיפה יפה ומגיש לה את המתנה בחיוך ובמאור פנים. יום אחד ראה זאת רב (שהיה אחיין שלו) ושאל אותו מדוע הוא נוהג כלפיה כך, הרי היא אשה רעה?

ענה לו רבי חייא: "דיינו בכך שנשותינו מגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא (פירש"י מהרהורי עבירה).

ומי שיושב בלא אשה נכשל בהרהורי עבירה בכל יום, וכבר אמרו (יומא כט.) שהרהורי עבירה קשים מעבירה. ואשה שהיא ה"עזר כנגדו", בכוחה לעזור לבעלה להינצל מן החטא.

כדי להבין את תשובת רבי חייא, יש להקדים שני משלים: נהג חדש נהג ברכב בלי מלווה כאשר הוא היה מעט שתוי, ותוך כדי נהיגה במהירות מופרזת, דרס ילד ופצע אותו קשה. כמובן ששללו לו את הרשיון במקום והזמינו אותו למשפט.

הוא שכר עורך דין שאמר לו שאין לו סיכוי לצאת מזה בלי מאסר בפועל לכמה שנים טובות (שהן למעשה רעות למי שמתבונן אל העולם מתוך סורגים). שבוע לפני המשפט מתברר לנהג שהשופט שאמור לשפוט אותו הוא לא אחר מאשר השופט רוטווילר האכזר, שאף אדם מעולם לא יצא אצלו זכאי בדינו, ותמיד הוא נותן לנאשם את העונש המקסימלי.

הנהג נבהל, וכאשר עורך הדין שמע מי השופט, הוא מיד התפטר. הנהג היה מיואש, עד שניגש אליו אדם שאמר לו: "תראה אני מכיר את השופט, אני הצלתי פעם את חייו והוא חייב לי על כך טובה, אם תתן לי עשרים אלף דולר, אני אדבר אתו שיוציא אותך זכאי... אתה לא חייב לתת לי הכל עכשיו, תן לי אלף לפני המשפט ואת כל השאר אם אוציא אותך זכאי"... האם כדאי לו לקחת את הסיכון ולשלם לאותו אדם כעת אלף דולר? ברור שכן, הרי אין לו מה להפסיד...

ואם נניח שמישהו רואה איזה אדם זקן וחביב שמופיע פתאום מול עיניו בחדרו, והוא שואל אותו: "מי אתה? איך נכנסת לכאן?!", ואותו זקן אומר לו: "אני אליהו הנביא, ובאתי במיוחד לומר לך שאתמול עשית כך וכך ובשמים מאד כועסים עליך ורוצים להכניס אותך עמוק עמוק בתוך הגריל של הגיהנום ולצלות אותך בחום הכי גבוה, אבל אל דאגה, אני יכול לעזור לך, יש לי שם פרוטקציות, אם תתן לי עשרים אלף דולר אני מבטיח לך שלא תראה פני גיהנום..."

ונשאלת השאלה, האם באמת שווה לו לפתוח כעת חסכון כדי שלא יראה פני גיהנום?

אין אדם נקי לגמרי מחטא ועוון, "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). אפילו צדיקים גדולים צריכים לתת למעלה דין וחשבון על מעשיהם. והרי על חטאים צריכים 'לשלם', החטא הוא 'כתם' על הנשמה וגורם לבושה גדולה בעולם האמת, ולכן צריכים לעבור זיכוך בגיהנום כדי 'לכבס' את הכתם. ככל שהעבירות גדולות וקשות יותר, כך הכתמים גדולים וקשים יותר, ויותר קשה לנקות אותם. ואמר הרמב"ן ששבעים שנה של ייסורי איוב אינם מתקרבים אפילו לשעה אחת בגיהנום, כי העולם הרוחני הוא הרבה יותר מרוכז ועוצמתי מהעולם הגשמי.

אשתו של אדם מצילה אותו מן החטא, בכוחה להציל אותו מהגיהנום, האם היא אינה ראוייה להכרת הטוב על כך ולכל הפחות לקבל מתנות גם אם היא מצערת אותו? לכן רבי חייא שהבין זאת היה מקפיד להכיר טובה לאשתו ולתת לה מתנות יפות.

ואמנם דרשה זו מתאימה לאשה רעה, עליה נאמר שבעלה אינו רואה פני גיהנום, כי היא עושה לו כבר גיהנום כאן בעוה"ז, אבל רבי חייא למעשה לא אמר זאת דוקא על אשה רעה, אלא על כל אשה (הוא לא אמר שהוא מכיר לה טובה על כך שבזה שהיא אשה רעה לא יראה פני גיהנום, וגם לא אמר בלשון יחיד שהיא עושה עבורי וכו', אלא אמר בלשון רבים "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא", הרי שדיבר על כל הנשים), שהרי על אדם נשוי נאמר שיש לו פת בסלו והוא ניצל מחטאים והרהורי עבירה, לכן לכל אשה

מגיעה הכרת הטוב גדולה על כך שהיא מצילה את בעלה.

בעל ואשה היו נשואים באושר, עד שיום אחד הבעל שמע בשיעור תורה, שמי שנשוי לאשה רעה לא יראה פני גיהנום, משום שאשתו עושה לו גיהנום כאן בעולם הזה.

הוא שמע, הפנים, והחליט שבכדי לזכות להינצל מגיהנום בעולם הבא, כדאי לו לוותר על אשתו הטובה ולהנשא לאשה רעה שתעשה לו את המוות.

הוא נתן גט לאשתו הטובה, ופנה לשדכן שיסדר לו אשה רעה. השדכן מצא עבורו אשה רעה במיוחד שהיא גרושה חמש פעמים וגם אלמנה פעמיים (יש אומרים שהיא רצחה אותם), והם נישאו בשמחה ובצהלה.

למחרת הכלה הטרייה הגישה לבעלה את ארוחת הבוקר למיטה, היא כיבדה אותו מאוד, והיתה טובה אליו אף יותר מאשתו הראשונה. הבעל חשב שזה רק עניין של זמן, אולם ככל שחלף הזמן, ראה שהיא אשה מאוד טובה.

הוא פנה לשדכן והתלונן שרימה אותו: "אני ביקשתי אשה רעה ואתה הבאת לי אשה יותר מידי טובה"!

השדכן התפלא ואמר שזה לא יכול להיות, הרי לפי הנתונים היא האשה הכי רעה בעולם...

השדכן קרא לאשה וביקש הסבר לפשר התעלומה.

אמרה לו האשה: "נראה לך שאני אתן לו להגיע לעולם הבא בלי שיעבור גיהנום?! גיני גיהנום אני אגרום לו לעבור בעולם הבא... שיסבול כמה שיותר!

אין מה לומר, באמת אשה רעה...

תוכן העניינים

עושה שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה