אהבת אמת · אהבה התלויה בדבר
אהבה שמקורה ב"אהבת עצמי" נקראת בחז"ל "אהבה התלויה בדבר". וכך אומרת המשנה (אבות ה, טז): כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן.
שיש שני סוגי אהבה, שניהם מנוגדים והפכים זה לזה: הראשונה אהבה מדומה ומזויפת והיא אהבת אדם את עצמו ואת רצונותיו. אין זו אהבה אלא תאווה וניצול הצד השני. מאידך ישנה אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר או באינטרס מסויים, אלא כל כולה אהבת הנתינה והענקה לזולת. כגון אהבת ההורים את ילדיהם, שאינה בטלה לעולם כיוון שהיא אינה מבוססת על בסיס צר ורעוע של רצונות.
המשנה מביאה כדוגמא לאהבה התלויה בדבר את אהבת אמנון ותמר - אמנון בן דוד חשק בתמר אחותו למחצה משום שהיתה יפה (הערה 1), ולאחר שהיה אִתה, פתאום שנא אותה שנאה תהומית שאינה מובנת כלל מצד אדם אוהב. אם באמת אהב את תמר, מדוע פתאום שנא אותה? מכאן מוכח שלא באמת אהב את תמר אלא אהב את עצמו ותאוותיו!
(הערה 1 - מצד הדין היה מותר להם להנשא כדת, משום שדוד לקח את מעכה במלחמה מדִין "אשת יפת תואר" והיה מותר לו לבוא עליה, וכאשר היתה מעוברת ממנו היא עברה גיור כדת, וגם תמר עברה גיור לאחר שנולדה, וגר שטבל דומה לתינוק שנולד ואין לו שום קשר להוריו הביולוגיים.)
כדוגמא לאהבה שאינה תלויה הדבר מביאה המשנה את אהבת דוד ויהונתן - לאחר שהנער דוד ניצח את גֹלְיַת הפלישתי, הוא מובל אחר כבוד אל בית שאול המלך, שם פוגש אותו לראשונה יהונתן בן שאול, שהיה אמור למלוך אחרי אביו הוא וזרעו אחריו, לפי שהמלוכה עוברת בירושה.
יותר מאוחר שאול המלך רואה בדוד מורד במלכות ורודף אחריו ומבקש להמיתו. יהונתן מנסה ללמד סנגוריה על דוד לפני אביו, ואז אומר לו שאול: מדוע אתה מנסה לסנגר עליו וללמד עליו זכות, והרי "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תכון אתה ומלכותך", כלומר, למען מלכותך, אתה צריך להיאבק נגדו. והוא מוסיף ומצוה עליו: "ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא".
יהונתן ממשיך לדבר טובות על דוד, ומעלה את חמת אביו, עד שנאמר "ויטל שאול את החנית עליו להכותו". יהונתן נוכח כי כלתה הרעה מעם אביו להרוג את דוד, ונעצב אל לבו עד כי אינו יכול לאכול. הוא קם מעם השולחן, ויוצא אל דוד המחכה לו בשדה, במטרה להזהירו מפני חרב שאול אביו.
כשנפגשו, וישקו איש את רעהו, ויבכו איש את רעהו, ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה', השבועה בינינו שנעזור איש לרעהו, תהיה קיימת עד עולם. יהונתן מסכן את מלכותו, ומסכן גם את חייו בשביל דוד, והכל כי אהבת נפש אהבו.
אהבה זו מתבטאת ביתר שאת, בפגישתם האחרונה לפני שיהונתן נהרג בהר הגלבוע. יהונתן הולך אל החרשה אשר בה הסתתר דוד מפני שאול, ויאמר אליו אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה. לא רק שיהונתן אינו מתקנא בדוד על המלכות הניטלת ממנו וניתנת לרעו, הוא אף עוזר לו ומעודד אותו ואומר לו אתה תגדל ותהיה יותר ממני, ואני אהיה פחות ממך.
יהונתן נפל במלחמה ודוד התאבל עליו וכשהספיד אותו אמר: "צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד, נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים". והסבירו המפרשים שכוונת דוד שאהבתם היתה אהבת אמת שהתבססה על וויתור ונתינה, כמו אותה "אהבת נשים" - אהבת רחל ללאה שהיתה מוכנה לוותר לאחותה ולמסור הסימנים בכדי שלא תתבייש! ובכך מסרה לה גם את יעקב והיתה עלולה ליפול לידי עשיו הרשע.
כאשר האהבה היא עצמית והיא "אהבה התלויה בדבר" אין סופה להתקיים, כי לאחר שיצליח להשיג את מבוקשו וכבר ימאס לו, בטל דבר - בטלה אהבה. כך טבע האדם, רוצה ואוהב דבר כל עוד שהוא איננו, אך כאשר הוא ישנו בשפע רב, נמאס לו ממנו ורוצה משהו אחר.
כאשר אדם אוהב את אשתו אהבה עצמית, משום שהיא ממלאה את שאיפותיו, אז כאשר יש לו אותה היום, מחר מחרתיים, שבוע שבועיים, ואולי אפילו שנה שנתיים, אך לבסוף זה נמאס ורוצים משהו חדש והמריבות מתחילות, ואז פתאום הם רואים כמה שזה לא מתאים. אהבה עצמית הולכת ודועכת עם הזמן.
האשה: "אני אוהבת אותך".
הבעל: "גם אני אוהב אותי".