עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד
תולדות
פרק א
נטילת ידים שחרית אין נוטלין ע"ג קרקע אלא לתוך כלי. וטוב שיהיה כלי התחתון מאוס ושבור, אבל לא יהיה נקוב, כדי שלא יצאו ממנו מי הנטילה לחוץ, ועיין פתחי עולם סי' ד' ס"ק ט"ו:
פרק ב
טוב שיהיו המים שנוטל בהם מכוסים, דכתב בספר מ"ב, לשאל הגיעו קצת יחידים אם יש להקפיד על מים מגולים לענין נט"י דשחרית, והשבתי להם דאינו מהדברים הפוסלים לנט"י שחרית, ואפילו במקום דשכיחי נחשים לא אסרום חכמים אלא לשתיה בלבד, אך את זאת חזיתי ביו"ד סי' קט"ו כתב שם בבאה"ט בשם הגאון מהר"ר שעפטיל ז"ל שכתב לא ירחץ ידים שחרית במים מגולים, קל וחומר הדחת פיו, כי אם במים מכוסים כל הלילה, ע"כ. וכתב הרב המגיה בשלמי צבור דף י"ח ע"ב, כן נמי משמע מתוך דברי הרב כנה"ג שכתב בשם ס"ה וז"ל, כל ישראל ירא שמים ובעל נפש, צריך שיזמין אצל מטתו שני כלים אחד מלא מים ואחד ריקן, ויתן את המלא בריקן מכוסה ונקי, המלא ברוך והריקן ארור, ואם יהיה שבור ומאוס טוב ויפה:
ובספר חס"ל הביא מהרב כסא אליהו ז"ל ס"ק יו"ד שכתב וז"ל, מים מגולים אסור לרחוץ מהם משום סכנה, ובפרט בעה"ק ירושלים תובב"א, ופוק חזי מאן גברא רבא קא סהיד על האי מלתא הוא הרב פר"ח ז"ל ביו"ד סי' תי"ו. שכתב בפירוש דבירושלים נמצאים נחשים ועקרבים, וכתב דמים שנתגלו לא ישפכם לרה"ר, ולא ירבץ בהם, ולח ירחץ בהם ידיו ורגליו, ואפילו גב היד וגב הרגל שהם חלקים, ולא ישקה מהם לא לבהמתו ונא לבהמת חבירו בין טהורה בין טמאה, אבל משקה אותם לחתול:
ושיעור המים שיאסרו אם נתגלו, כדי שיהיה הסם ניכר בהם ומזיק, אבל אם היו מרובים כדי שתאבד בהם המרה הרי אלו מותרים. וכן הדין בשאר משקים, אלו דבריו ז"ל יע"ש, ושומר נפשי ירחק עכ"ל כסא אליהו. וכן כתב בספר בתי כנסיות סי' ק"ה, דלא כהשלמי צבור, ע"כ בחס"ל:
פרק ג
מים של נט"י שחרית אסור ליהנות מהם. ולכן לא יתנם לפני בהמתו לשתות, ולא ישפכם בבית ע"ג רצפה, אלא ישפכם במקום מדרון בחפירה עמוקה שיש בקרקע הבית שנשפנים בה מים המזוהמים ומאוסים, או בחפירה של בית הכסא. ויזהר שישפכם ביום אחר שנטלו הוא וב"ב בשחרית, ולא ילין אותם בכלי שלהם בלילה שאחר היום. אלא קבור יקברנו ביום ההוא:
פרק ד
מים הפסולים לנט"י לסעודה פסולים לנט"י שחרית, ואם נטל בהם לא יברך על הנטילה. מיהו יש אומרים דאין זה אלא בפסולים הנזכרים בש"ע סי' ק"ס בנט"י לסעודה, אבל דין כלי וכח גברא שלא נזכר בסי' ק"ס, אלא נזכר בסי' קנ"ט, אין פוסלין בדיעבד, ומצי לברך עלייהו, אם לא אפשר לו בהכשר דין כלי וכח גברא, אבל לכתחלה צריך להזהר בכל גוונא, וכנז' באחרונים ז"ל:
פרק ה
מי שנטל ידיו שחרית ואח"כ נגע במי שלא נטל ידיו, צריך לחזור וליטול ידיו, כמ"ש בחס"ל בשם לב חיים סי' ס"ה:
פרק ו
הנוגע באוכלין ומשקין קודם נט"י דשחרית או נט"י של בית הכסא, הרי זה מטמא אותם האוכלים ומשקים, וה"ה אם הכניס אותם לבית הכסא, ולכן אין ליטול ידיו במים שהכניסם לבית הכסא, שכבר נטמאו, ודלא כדברי שלמי צבור. ואותם הנעורים בתוך הלילה ושואפין עפר הטב"אקו, לא מבעיא דהוי יד לחוטם, עוד בה דמטמאים הטב"אקו הנשאר בתיבה, לכן צריך שיטול ידיו תחלה ואח"כ ישאוב:
ואם עבר ונגע באוכלין ומשקין, הנה המשקין ילכו לאבוד והאוכלים ידחם ויערה עליהם מים ג"פ ופירות שהם קשים יטול מהם כדי קליפה, וזה יוכל לעשות בכל דבר מאכל אם ירצה. והיינו דוקא בישראל, אבל גוי אינו מטמא, דאין הטומאה שורה אלא במקום שהקדושה יוצאה משם, וכנז' בחס"ל שהביא זה מן לב חיים ז"ל סי' ס"ו וס"ז וס"ח, ע"ש:
פרק ז
כתב בפתחי עולם סי' ד' ס"ק י"ג בשם סדה"י, לא יגע בידו בלחלוחית המים שע"פ הכלי שנטמאת בנגיעת היד שאינה נטולה ע"ש, והרב זכור לאברהם ז"ל מע' הנו"ן כתב הירא את דבר ה' כשאין לו מי שישמשנו ישפוך תחלה ג"פ רצופים על כל אחת ושוב ישפוך עוד ב"פ על כל יד ויד בסרוגין, ובזה ימלט מכל הספיקות ע"ש. וכתב הרב מנחת אהרן ז"ל בכלל א' ס"ק י"א על דברי זכ"ל הנז', וז"ל לא זכיתי להבין איך בדרך זה נמלט מכל הספיקות, דכיון דאנו חוששים למגע אזני הכלי, והמים יטמאו את הידים, מה תועלת ליטול ג"פ רצופים, סוף סוף הרוח רעה לא יצא, כיון שלא נטל בסרוגין, ואח"כ כשיטול ב"פ לחוד דרך סרוגין מה תועלת יש בזה, דכיון שלא נטל ג"פ הרי ידיו טמאים כמקודם הנטילה, והו"ל לתקן ג"פ בסרוגין, אלא ודאי שהמים שבאזני הכלי אינם מטמאים את הידים עכ"ל. ויפה כתב, דבאמת אין תקנה זו מועלת להנצל מן רוח רעה אם ישנה במים שבאוזן הכלי, ולא יועיל לתקן דבר זה אא"כ יטול ידיו מאדם שהיה ניעור בלילה ולא שרתה רוח רעה על ידו או מן גוי שאינו שורה רוח רעה על ידיו, או שיעשו כלי שפיו רחב ויש לו מסביב חמש או שש אזנים מובדלים ומרוחקים זמ"ז, ובכל פעם יאחז באוזן אחת שאין בה לחלוחית. ובאמת כל אלו המצאות קשות הן ואפילו מיעוט ציבור אין יכולים לעמוד בה:
והנה מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף א' ע"ד מוכח להדיה דאין חוששין במגע היד בלחלוחית המים שבאוזן הכלי משום רוח רעה, שכתב וז"ל, ועתה נבאר סדר נט"י של שחרית, הנה בתחלה יטול הכלי של המים בידו הימנית ונותנו בידו השמאלית, ואח"כ שופך מים מידו השמאלית על ידו הימנית, ואח"כ ישפוך מים מידו הימנית על ידו השמאלית, הרי פעם אחת. וחוזר כסדר הזה פעם ב' וג' באופן שתרחוץ כל יד ויד ג' פעמים. ולא תרחצם יחד ג"פ כל יד, אלא פעם אחת ביד זו ופעם אחרת ביד הב' בסרוגין, כי עי"כ רוח הטומאה הנקרא שיבת"א בת מלך היא ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם, ואם לאו אינה נעתקת, וכן נמצא בזוהר בכ"י עכ"ל. נמצא דרבינו האר"י ז"ל הוא מדבר באדם שהוא בעצמו נוטל ידיו, וגם באוזן שאחז בה בנטילה האחת אוחז בה בנטילה האחרת ולא בעי אלא רק ג"פ בסרוגין, ואינו שופך אלא רק ג"פ לכל יד ויד, וכיון דרבינו האר"י ז"ל לא חייש למגע היד בלחלוחית אוזן הכלי משום רוח רעה, ואמר שכן נמצא בזוהר בכ"י, הא ודאי דאין לנו לחוש לזה, אפילו אם כל הרבנים הפשטנים חוששין לכך, וכ"ש שלא נמצאת חששה זו אלא רק בסדה"י, והסברא מחייבת כן, יען כי דבר זה מקורו הוא סוד, ואם מאריה דתלמודא של הסוד לא חש לזה ודאי אליו שומעין:
ואנא עבדא אמרתי טעם נכון בס"ד, דלא למיחש באוזן הכלי משום רו"ר, דמסתברא אין קופץ ונעקר אפילו חלק מעט מן רוח רעה שעל הידים לשרות על לחלוחית מים אשר על אוזן הכלי כיון דאין שם מים בעין, ועוד כי זו הרוח רעה הנקראת שיבת"א בת מלך היא, ואין הלחלוחית חשובין בעיניה כלום, כדי שיעקר חלק ממנה אשר על הידים וישב ויחנה על הלחלוחית לבד, דבעלת גאוה היא. דלכן אינה נעקרת לגמרי מן הידים אלא רק בסרוגין מטעם זה שהולכת כאגג מעדנות, ובמה נחשב בעיניה זו הלחלוחית הקלה לשבת עליה, ועל כן לא חיישי לזה הזוהר ורבינו האר"י ז"ל:
ומ"ש הרב מג"א ז"ל בסי' קס"ב דאם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו נטמאת ידו. אין זה נוגע לנ"ד, כי דין טומאה שתקנו חז"ל נטילה בעבורה לחוד, ודין רוח רעה לחוד, דענין של רוח רעה הוא ענין סגליי ולא דמי הא להא. וכן מפורש באחרונים ז"ל דענין רוח רעה לחוד ודין טומאה דסי' קס"ב לחוד ואין לדמותם זל"ז:
הנה כי כן לענין הלכה אין לנו אלא כפי מה שנראה להדיה מדברי רבינו האר"י ז"ל דלא חיישינן ללחלוחית המים שבאוזן הכלי משום רוח רעה ואין להקפיד אלא לעשות הנטילה ג"פ בסירוגין, מיהו דרכינו לשפוך הראשונה ג"פ או ב"פ רצופין על היד מפני כי בהיות בשר היד יבש אין המים של שפיכה הראשונה עוברין על כל בשר היד, אבל אם ישפוך ב"פ או ג"פ עליה תלחלח ויעברו המים על כולה:
פרק ח
שלשה פעמים אלו דסירוגין דאמרינן בנט"י דשחרית, בכל פעם מאלו השלשה פעמים נעתקת חלק א' מן רוח רעה אשר על הידים ושורה על המים, ואחר שישלים השלשה פעמים נעתק כל הרוח רעה כולו מן הידים ולא ישאר כלום, ואם נטל פעם אחת נעתק חלק מן רוח רעה על אותם המים של אותו הפעם, ואם נטל ג"פ ובכל פעם שפך מים של הנטילה בכלי בפ"ע, הנה כל המים אשר בשלש הכלים הם טמאים מן רוח רעה והידים נטהרו לגמרי ונעשו נקיים שלא נשאר בהם רוח רעה כלל, וכן מוכח מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהעתקתי לעיל שאמר ודולגת וקופצת עד שנעתקה לגמרי:
פרק ט
כתב מנחת אהרן ז"ל כלל אות ח' אם שכשך ידו תוך אמבטי גדולה של מים כבר פירש מרן ז"ל דלא עלתה לו נטילה, שהרי תכף נטמאו המים וחוזרין ומטמאין את ידו, ואע"ג דנסתפק מרן ז"ל בשכשך במי נהר כיון דקמא קמא אזיל להו, אי נמי במקוה שיש בו ארבעים סאה דלא שייך לומר מים טמאים, מ"מ הט אזנך אל דברי הט"ז ז"ל שכתב דמשמעות לשון הזוהר נראה להדיה שאין זו נטילה לגבי רוח רעה, דכיון דקפידה בנטילת ג"פ א"כ כל המשנה וכו' ובמקום נטילה אינה מתרצית בטבילה והו"ל כאלו לא נטל עכ"ל, ולפ"ד אם הטביל ידיו במקוה של ארבעים סאה, המים של המקוה טהורים וידיו טמאות דלא נעקרה רוח רעה מהם ואמינא טעמא דמסתבר לזה מפני דרוח רעה לא תעקר אא"כ תמצא דבר אחר לשרות עליו, וכאן במקוה כיון דאינה יכולה לשרות עליו משום שהוא שלם בארבעים סאה לכך לא תיעקר מן הידים כיון דאינה מוצאה מקום לחול בו, אבל אמבטי שתוכל לשרות בו אם הטביל ידיו בו המים טמאים מחמת חלק רוח רעה היוצא מן הידים וידיו טמאות דעדיין לא נעקרת כולה לגמרי מן הידים כיון דלא עבדי לה נטילה בסרונגין:
פרק י
כתב במנחת אהרן ז"ל כלל ב' אות א' נט"י לא יגע במלבושיו כמו שהזהיר בסדה"י, והדין עמו, כדי שלא ישרה רוח רעה בבגדיו בנגעו בהם קודם שנטל ידיו עכ"ל. והנה אנו רואין דאין העולם נזהרין בזה, ובאמת קשה להזהר בכך, ונראה לי בס"ד דאין לחוש לזה יען כי רוח רעה לא תשרה על כלים של עץ או ברזל ונחשת ולא על כלים שהם מצמר ופשתן וכיוצא, ואינה קופצת ממקומה שהוא בידים אלא רק על מאכל שהיא היתה בידים שהם בשר, לכך תשרה על כל מין מאכל שהוא כמו בשר, וכן שורה על כל מיני משקין שהמשקין והמאכל ענין אחד הם, וכמ"ש אכלו רעים שתו ושכרו דודים, וארז"ל השתיה נכללת באכילה אבל אינה נעתקת ושורה על כלים ובגדים דאינם מעין המקום שהיתה חונה עליו. ואם אין אתה אומר כן תקשי לך איך נוטל הכלי שיש בו מים לערות על ידו והלא כיון שנגעה ידו בכלי שרתה רוח רעה על הכלי וממילא נטמאים המים שבתוכו, ואיך עושה בהם טהרה לידיו בנטילה, אלא ודאי לא תשרה רוח רעה על הכלים או על בגדים. וכן מצינו שאמרו דאסור להניח ידו על עיניו קודם נטילה ואם רוצה לחכך יחכך ע"י הבגד ומאי אהני אלא ודאי אין רוח רעה שורה על הבגד. ועוד קשיא לן על אזהרה זו שמזהיר הרב שלא יגע במלבושיו והלא בע"כ צריך ליגע בכר ובמכסה במטתו ולפ"ד רוח רעה שורה עליהם וצריכין רחיצה ביום אלא ודאי אינה שורה על כלים ובגדים, ולכך אין העולם נזהרין בזה:
והא דאמרו יד לגגית תקצץ אין ראיה מזה לומר דשורה על הכלים. כי ענין רוח רעה הוא ענין סגליי, וקים להו לרבנן כי שורה על השכר אע"פ שמונח בכלי והוא נוגע בכלי. אי נמי זה הוא כמ"ש מרן ז"ל דלאו לענין רוח רעה נקיט זה אלא ללמד שמשמוש היד בשכר מפסידו והוא דבר טבעי, ואיידי דנקיט מילי דנזקין הנעשים בידים נקיט גם נזק זה של משמוש היד שהוא טבעי, ועוד יש לחלק בזה באופן דנראה דאין רוח רעה שורה על בגדים וכלים:
פרק יא
אע"ג דהגאון יעב"ץ ז"ל סבר מה שהזהירו חז"ל על עינים ואזנים וכיוצא קודם נטילה הוא רק במניח ידו תוך העין ואוזן וחוטם, אבל להניחה על גביהן בחוץ אין מקום מורא ופחד, כבר בא חכם הוא הגאון חיד"א ז"ל ודחה דבריו מלשון הזוהר שאמר בפירוש לא יעביר ידוי ע"ג עינוי, וכן הוכיח מהרמ"ע ומעדני מלך ומספר הפרדס כ"י לתלמיד תלמידו של הרשב"א דפנים ובחוץ שוין הם באיסור זה יע"ש: