אור ברסלב

עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד

חיי שרה

וירא

פרק א

כשיש מילה בבית הכנסת נכון להזהר האדם המתפלל שם שלא יחלוץ התפילין אלא אחר המילה, וכתב בחס"ל סי' כ"ה אות י"ג שיש סוד בדבר, ע"ש:

פרק ב

לא יחלוץ תפיליו בפני הס"ת אלא יחזיר פניו לצד אחר, כי זה דומה למ"ש דאסור לחלוץ תפילין בפני רבו, בד"א כשהס"ת אינו מונח תוך תיק סגור, אבל אם מונח תוך תיק סגור לית לן בה, וכן עמא דבר

פרק ג

צריך האדם למשמש בתפילין בכל שעה שנזכר מהם, וימשמש בשל יד תחלה ואח"כ בשל ראש, ויזהר מאד שלא יסיח דעתו מן התפילין, ובכל רגע צריך לכוין בהם, חוץ משעה שעוסק בתורה ובעת שמתפלל תפילת העמידה דאז הוא פטור מהסח הדעת, אך בשאר התפלה כולה מתחלה ועד סוף צריך ליזהר שלא יסיח דעתו מהם, וכמ"ש רבינו זלה"ה בשער הכונות דף ט"ו ע"א:

ודע כי אע"ג דדבר זה של הסח הדעת הוא דבר קשה מאד על האדם בדורות אלו, הנה לפחות יזהר וישתדל ויתאמץ בענין זה של הסח הדעת בתפילת היוצר, דהיינו מעת שהתחיל בברכת יוצר אור עד שיעמוד בתפילת העמידה. ויש נוהגין מעת שהתחילו יוצר אור להניח ידם על תש"י ולמשמש בו בזא"ז בלי הפסק, כדי שלא יהי' להם הסח הדעת ממנו, ועיין בספר תורה לשמה מ"ש בזה:

וכתבתי בסה"ק מקבציאל כ"י, בענין זה של הסח הדעת בתפילין מצינו שכתבו שלא יסיח דעתו אפילו רגע, ולמדו רז"ל דבר זה בגמרא בקל וחומר מציץ, וכן הוא בכתבי רבינו האר"י ז"ל שהזהיר שלא יסיח דעתו אפילו רגע, ואע"ג שמוכרחים לומר בזה כסברת הגאון ב"ח ז"ל דמ"ש אפילו רגע הוא לכתחילה, אך עכ"ז הדבר יפלא דאיך יתכן לקיים דבר זה של רגע לכתחלה, דאע"ג דלפ"ד רבינו האר"י ז"ל לא נאמר דין זה דהסח הדעת בתפלין בתפילת העמידה, כ"ז גם באומרו מן פרשת העקדה וקרבנות וזמירות וברכותיהם, וק"ש וברכותיה ביוצר אור חייב האדם להיות מחשב ומכוין פשט הדברים שמוציא מפיו, וכיון שהוא מחשב ומתכוין בפשט הדברים, איך לא יסיח דעתו מן התפילין, ועל כן מוכרחים אנחנו לומר דליכא איסור הסת הדעת, אלא במחשב בדברים חיצונים. אבל במחשב בדברי קדושה שהם קרבנות וזמירות ויוצר אין צריך להזהר בזה הדבר שאמרו שלא יסיח דעתו אפילו רגע, אלא כל שהוא זוכר התפילין בין פסוק לפסוק ובין ענין לענין סגי ליה:

מיהו גם לשיטה זו י"ל דאינו מותר אלא רק במחשב בדברי קדושה של קרבנות וזמירות וברכות ק"ש, אבל אם מסיח דעתו מן התפלין בשביל שמחשב בדברים שבינו לבין חבירו, או בדברי מו"מ או בצרכי ביתו וכיוצא, הרי זה עביד איסור בהסח דעת זה, ועל זה הזהירו שלא יסיח דעתו אפילו רגע:

והנה גם במחשב בדברים חיצונים צריך לנו לדעת כמה הוא שיעור הרגע דאסור, אם נאמר שהוא שיעור כדי דיבור שלום עליך רבי, דבר זה קשה מאד, וכ"ש אם נאמר רגע כמימריה. כמ"ש בגמרא על שיעור רגע דזעם, זה רחוק מן השכל, ואין הציבור יכולים לעמוד בזה, וכבר אמרו דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אמנם אפשר לומר שהוא שיעור מהלך ארבע אמות, דשיעור זה איתיה בעלמא בכמה דברים ועניינים:

ויש מי שהעלה מדברי הרמב"ם ז"ל על שיעור הסח הדעת דתפילין שהוא שיעור מהלך מאה אמה, יען דהרמב"ם התיר שינת עראי בתפלין ומבואר בפוסקים שיעור שינה עראי יש אומרים שהוא כדי הלוך מאה אמה, ולפ"ז פחות מכדי הילוך מאה אמה אין בו איסור הסח הדעת בתפלין, ועיין להגאון שאגת אריה ז"ל מ"ש בזה, אמנם לא יעלה מזור מזה להתיר איסור הסח הדעת בפחות מכדי הילוך ק' אמה, דיש לחלק שינה שאני משום דהישן אע"פ שאינו מחשב בתפלין אינו מחשב בדברים אחרים, מה שאין כן בהיכא דהוא ער ומחשב בדברים אחרים:

וכתבו בשם רבינו יונה ז"ל שהיה אומר, מתוך דברי רבינו משה ז"ל מצאתי ללמוד, דהיסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ועוסק בצרכיו, אע"פ שעוסק באומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הסח הדעת, וכן כתב הרב מג"א ז"ל בסי' מ"ד סק"ב אהא דישן בתפלין שבראשו שינת עראי דלא חשיב היסח הדעת, אלא שחוק וקלות ראש, וכמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. והגאון מלבי”ם ז"ל בסי' כ"ח סק"ב כתב וז"ל, הרא"ש בפרק מי שמתו, פירש שהסח הדעת אינו אלא שחוק וקלות ראש, ולדעתו כשהוא ישן לא שייך היסח הדעת דשוכח הבלי העולם, וכדבריו כתבו תלמידי רבינו יונה ורבינו ירוחם ובתוספות ישנים בשם רבינו חננאל, וכ"כ הרשב"א בחדושיו לסוכה, ובארץ יהודה הוכחתי שכן דעת רש"י ותוספות בסוכה שם, שכתבו משום שמא יפיח ולא משום הסח הדעת וכו' ע"כ ע"ש. ונ"ל אם מחשב בענינים חיצונים כשהוא אומר יוצר אור בהיותו לובש תפילין הרי זה בכלל קלות ראש הנז"ל, ואסור לכ"ע משום היסח הדעת דתפלין, ויש לדבר עוד בעזה"י:

פרק ד

איסור הפחה כשלובש תפלין יש כמה גדולים דס"ל שהוא איסור דאורייתא משום בזיון מצוה, והביא דבריהם הרב פתח הדביר בסי' ל"ז, ושם הביא סברת החולקים דס"ל דרבנן, ע"ש. מיהו דע דאיסור ההפחה אינו אלא במוציא רוח שיש בו ריח רע, אך יש שאינו מוציא רוח שיש בו ריח רע כי אם רק יוצא ממנו קולות ויש בהם רוח מועט מאד שאין בו ריח כלל, אין בזה איסור הפחה, דאין זה נקרא הפחה אלא נקרא עטוש שהוא קול בלבד כמו קול שיוצא מן הגרון, ואין לזה דין הפחה, ואין כאן בזיון מצוה, וכאשר כתבתי בהלכות ק"ש דליכא איסורא בהפחה אלא רק משום שהיא רוח שיש בו ריח רע, ואם ברור לו דליכא ריח רע שרי ליה לקרות ק"ש ולהתפלל, וכל אינש מכיר את עצמו:

פרק ה

בעת שיוציא התפלין מן הכיס ללבשם לא ינערם מן הכים אלא יוציאם בידו, וכמ"ש בספר חסידים וכנז' באחרונים:

ואחר שיניחם בכיס וירצה לסתום ולקשור את פי הכיס במשיחה התלויה בו, לא יגלגל הכיס שבו התפלין על המשיחה, אלא הכים יאחזנו בידו ויגלגל חוט המשיחה עליו, וכמ"ש בש"ע סי' תע"ו מוטב שתגלגל המטפחת סביב הס"ת, ולא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביב דאיכא בזיון לס"ת, וה"ה הכא, ועיין מג"א סי' כ"ז ס"ק ל"א ומחצית השקל שם, וכ"כ בכף החיים סי' יו"ד אות מ"א כשכורכין החוט שבפי הכיס של הטו"ת לא יגלול הכיס סביב החוט אלא יגלול החוט סביב הכיס לכבוד הטו"ת, באופן שהיד האוחזת הכיס לא יהיה מנענע אותה אלא היד שאוחז בה החוט ינענע אותה, ובזה היה נזהר מהר"י דאנון ז"ל, והיה מוחה במי שעושה להפך. ועתה ראיתי בפתח הדביר בהשמטות דף רי"ח דהכריח כן ויישר חיליה, והוסיף לומר דלא יפה עושין הפותחין כיס התפילין שאוחזין החוט לצד מעלה והכיס נתלית באויר וננערת ונפתחת מאליה, דאין זה כבוד התפילין ע"כ, ודבריו חיים וקיימים עכ"ל ע"ש:

נמצא הרבנים הנז' החמירו בזה גם בכיס החיצון של הטלית ותפילין, ולפ"ז משובח מאד מנהג אנשי אירופ"א שאין עושין לכיס הטלית והתפילין חוט כדי שיהיה נגלל הטלית אלא עושין לו לולאית שבזה נקשר ונסתם, וכשפותחין אותו ג"כ אין צריך לגלגל, ומנהג יפה הוא:

ואם גלל התפילין ואוחזו בידו כדי להניחו בכיס שלו ולא היה הכיס סמוך לו אלא רחוק ממנו אמתים או יותר והוא פושט ידו להביא את הכיס אין כבוד לתפלין לפשוט ידו זו שאוחות התפילין כדי להביא הכיס אצלו אלא יפשוט יד הרקנית להביא הכיס אצלו:

פרק ו

אם התפלל ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם אח"כ, אבל אם הוא לא התפלל אע"פ שהציבור התפללו מותר להניח תפילין כיון שהוא עצמו אינו עושה דברים שסותרין זא"ז, ומחמת שיש חולקין בזה יניח התפילין בלא ברכה כי ברכות אין מעכבות, ואפילו אם הוא עצמו התפלל יש לדון שיניח תפילין בלא ברכה כדי שלא יבטל מצוה מן התורה:

פרק ז

אם לא הניח תפילין כל היום ונזכר בין השמשות דיש בזה ס"ס וגם תלת ספיקי והוא ספק יום ספק לילה ואת"ל לילה שמא הלכה כמ"ד לילה זמן תפילין הוא, ואת"ל הלכה כמ"ד לילה לאו זמן תפילין הוא שמא הלכה כהמרדכי ז"ל ודעמיה דס"ל דמותר להניח לכתחלה בין השמשות, מיהו יניחם בלא ברכה:

פרק ח

הל"מ שיהיו הבתים מרובעים רבוע גמור, ארכן כרחבן שיהיה להם אותו אלכסון שאמרו חז"ל, כל אמתא בריבועא. אמתא ותרי חומשי באלכסון, וצריך לרבע מקום מושבם וגם הבתים בראם שיהיו כל הד' בתים דבוקות ויהיו מרובעות יחד, ובשל יד יהי' אותו הבית מרובע וגם תיתורא והתפירה יהיו מרובעות, ואפילו עשאן בתחלה מרובעות, ואח"כ נתקלקל רבוען צריך לחזור ולרבען, ואע"ג דקי"ל גבי ציצית שאם נתקו מחוטי הערב, עד שלה נשאר כשיעור מן הקרן כשר, היינו דוקא בציצית דכתיב בהם ועשו להם ציצית, משמע דלא הקפידה תורה אלא בשעת עשיה, אבל רבוע דתפלין הל"מ הוא וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין. והגם דבהגהות רגש"ז על הרי"ף בחולין לימד זכות על אותם שאינם מקפידין אם הקרנות של התפילין שלהם מחמת ישינם נתמעכו בראשיהם ואינם מחודדים כ"כ, עכ"ז יר"ש יזהר לתקנם שיהיו תמיד מרובעים ורק בדיעבד לא נפסלו בכה"ג:

מיהו נ"ל בס"ד דאם עור הבית עב וחזק אשר לפי הנראה בעיני האומן דאע"ג דראשי הקרנות נתמעכו והלך חדודם ראוים לתקון לתקנם ע"י שיעביר עליהם מגררת ברזל לגררם ויוכל לעשות להם חדוד בזויות שלהם ולא יתנקב העור, ואם יעביר עליהם כלי המדה ומצאם מרובעים היטב, אז אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ואע"ג דודאי טוב לתקנם, עכ"ז אם נתעצל לית לן בה כיון דהם ראויים להתתקן, ואפשר כי שרי ליה להשהות לכתחלה תיקון שלהם מפני כי יחוש דאחר שיתקנם אז, אחר שיעברו איזה חדשים יחזרו להתמעך, וצריך לתקן עוד מחדש ואם ירבה לתקן כמה פעמים אין העור סובל גרירה כמה פעמים וינקב ויפסל, ואפ"ה אין זו משנת חסידים אלא ראוי לתקן ואם נתקלקל הבית וניקב יעשה בית אחר ולא יחוש על מיטב כספו כנגד יקר תפארת המצוה העליונה הזאת. ועיין בית עובד דף מ"ו ע"א אות ד' שהעתיק לשון הש"ע בזה"ל אם היו מרובעות ונתקלקל אח"כ רבוען צריך לחזור לרבען. ואם אי אפשר לרבען עוד פסולין ע"כ ובזה מודינא דאם הבית הוא נעשה קל ורואה האומן דה"א לרבעה ע"י גרירה כי ינקב עור הבית ודאי פסולין הם וכדאמרן:

פרק ט

אם לרוב הימים הבתים של תש"ר נתרחבו מחמת היובש וכשיהדקם ימצא הרבוע מכוון כשרים וכנז' בברכי יוסף ז"ל בשם מהר"י עייאש ז"ל ודלא כהרב בית עובד דף מ"ו אות ה' שגמגם בזה:

פרק י

הל"מ שיהיו שחורות בין הבתים בין הרצועות, ואע"ג דאם צבען שחור ואח"כ נתלבנו יש מי שאומר שאין צריך לחזור להשחירם עכ"ז צריך להזהר להשחירם בין ברצועות בין בבתים:

פרק יא

הבודק צריך למדוד הריבוע קודם שישחירם כי שמא הרבוע אינו שלם ועל ידי טיחת השחור הוא נשלם דאינו כשר בכה"ג ועיין ב"ע דף מ"ו אות וא"ו מ"ש בשם הגאון נודע ביהודה ז"ל ע"ש:

פרק יב

אסור לתלות תפילין על היתד ולא מבעיא הבתים אלא אפילו הרצועות ג"כ אסור לתלות מפני שהוא דרך בזיון, ולכן אותם שחולצין התפילין ביום ר"ח קודם מוסף ומניחין אותו על הבימה עד אחר תפילת מוסף לקפלו צריך לדקדק שיניחו אותו כולו על הבימה ולא יהיו הרצועות נתלין ומשתלשלין מן שפת הבימה כנגד הקרקע וכן כל כיוצא בזה:

ומ"מ באקראי בעלמא שאוחז התפילין בידו והרצועות תלויות למטה אין להקפיד. אבל אם התפילין תלויים אסור אפילו באקראי בעלמא. ויש מתירים כשלובש התפלין של ראש שהתש"ר תלו באויר ומחזיקין ביד ברצועות ומשימין על הראש, דס"ל דהוי צורך הנחתן ושרי, אך יש אוסרים גם בזה, אלא יחזיק בידו הקציצה וקשר הדל"ת וישים התפילין על ראשו ורק יהיו הרצועות תלויים באויר, דזה הוא אקראי וגם צורך הנחתן ושרי:

פרק יג

התפילין כשהם בכיסן מותר לתלותן ביתד, ורק ס"ת אסור לתלותה אפילו בכיסה, ואם יש סל תלוי בחבל לא יניח התפילין בתוך הסל כיון שהם גלוים ואינם מינחים בכיסן:

פרק יד

בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאן או שיעשה לפניהם מחיצה גבוה עשרה טפחים, או שיכסה אותם בשני כסויין דהיינו שיניחם כלי בתוך כלי. בד"א שאין השני מיוחד להם, או שהחיצון מיוחד להם ואין הפנימי מיוחד להם, וכ"ש אם שניהם אינם מיוחדים להם דשרי, אבל אם שניהם מיוחדים ואפילו מאה שהם מיוחדים להם חשובין ככלי אחד לפיכך אותם המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס גדול הרי גם כיס הגדול נקרא כליין המיוחד להם, וצריך עוד כלי ע"ג כלי:

פרק טו

אם פירש טלית ע"ג כים של תפילין שמונח אע"פ שאינה כרוכה תחתיו מלמטה מותר:

פרק טז

אפילו הניחן כלי בתוך כלי אסור להניחן תחת מרגלותיו אפילו אין אשתו עמו, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, וכן להניחם במטה כנגד צידו דינם כתחת מרגלותיו. ואפילו תחת מראשתיו אסור כנגד ראשו אפילו בכלי תוך כלי אפילו אין אשתו עמו, אבל שלא כנגד ראשו אם אין אשתו עמו מותר ואפילו שלא בכלי כלל רק שיניחם בין כר התחתון לכר שתחת ראשו שלא כנגד ראשו, ואם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי, דהיינו שיניחם בתוך כלי אחד והכר שתחת ראשו הוא כלי שני, ואם אשתו עמו ואין רוצה לשמש נקרא אין אשתו עמו. ובכל זה שאמרנו גבי תפילין צריך להזהר בכל ספרי הקודם, הן שהם כתיבת יד הן שהם בדפוס. ויש נוהגין להניח תהלים תחת ראשו של תינוק השוכב בעריסה, וטועין הם, כי תחת מראשותיו כנגד ראשו אסור כל גוונא:

פרק יז

היה יוצא מהמטה מקום שהוא גבוה ג' טפחים למעלה מראשותיו, או נמוך ג' טפחים למטה מראשותיו, מותר להניחן עליו אע"פ שאשתו עמו במטה, ובלבד שיניחם, כלי תוך כלי:

פרק יח

אפילו דבר קל כגון מטפחת אסור להניח על הראש שים בו תפלין שגנאי הוא כשיש על הראש דבר אחר שאינה מלבוש ואין דרכה להיות על הראש אבל דבר שדרכה להיות על הראש כגון כובע ומצנפת מותר אפילו אם מונח על התפילין, ומ"מ אם הוא משוי כבד ד' קבין והתפלין נדחקות צריך להסירן:

ולכן צריך ליזהר כשלובש תפלין בביתו והולך לבית הכנסת ובאו גשמים שלא יניח מטפחת על רחבו להגין מן הגשמים אלא יסיר תש"ר מעל ראשו ויצניעם בחיקו ואח"כ יניח המטפחת, ונראה דה"ה גלימא נמי לא יניח על ראשו כשהוא לובש תפילין משום דאנשים אין דרכם להניח הגלימא על ראשם, יהו עדיין צ"ע בגלימא דיש צדדין לחלק בינה לבין דין המטפחת, וכן יזהר כשהוא בבית הכנסת וקראו אותו לס"ת וצריך לילך מן ההיכל עד התיבה בחצר תחת אויר השמים וגשמים מזלפים דלא יתן מטפחת על ראשו בהילוכו:

פרק יט

סודר שהזמינו לצרור בו תפילין לעולם, ולא לפי שעה בלבד, ואח"כ צרר בו תפילין פעם אחת, אפינו צררן בו לפי שעה בסתם, ולא ע"ד שיהא מיוחד לכך לעולם, נאסר להשתמש בו דבר חול כגון לצרור בו מעות אא"כ התנה עליו בתחלה שיוכל לצרור בו מעות כשירצה, או שבשעה שצרר בו התפלין התנה בדעתו שצוררן בו ע"ד לפנותן לאח"ז ויחזור להיות חול כמו שהיה קודם שצרר בו. בד"א בסודר שלו, אבל אם אדם אחד צרר בסודר של חבירו, לא נאסר, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אא"כ גנב בגד ועשאו כים. שאז קנאו בשינוי מעשה ואסרו:

פרק כ

אם עשה כיס לשם תפילין, אפילו אם צרר בו ע"ד לפנותן אסור. אבל אם לא צררן בו מעולם, אינו נאסר בהזמנה, אפילו שעשה כיס מחדש לשם תפלין:

תוכן העניינים

עוד יוסף חי; הלכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה